רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

א-לוהי הדברים הקטנים והגדולים

כ״ג בשבט ה׳תשע״ג כ״ג בשבט ה׳תשע״ג 03/02/2013 | מאת הרב יעקב סלומון

בחילות ופאניקה? מה העניין? אתה בסך הכל בבית דין לעבירות תנועה!

נסעתי במסלול הרגיל בו עברתי כבר מאות פעמים, אולם במקום לפנות שמאלה כרגיל, החלטתי לבחור הפעם את הדרך הפונה ימינה. ושם הוא עמד.

"בסדר אדוני, תעצור פה!", נראה שתנועת היד הדרמטית שלו אומרת. הוא היה נמוך יחסית לשוטר, מוצק למדיי ומאוד חיוני.

"רישיונות וביטוח בבקשה", הוא דרש.

אני לא נהנה כששוטר תנועה עוצר אותי. זה עומד איפה-שהוא בין יבלות בכפות הרגליים למחלת-ים ברשימת ה"דברים שחייבים לעבור" שלי. אני לא זוכר אם עשיתי ניסיון צולע להסביר מדוע החלפתי נתיבים רגע לפני התפצלות הכביש, אבל אני בטוח שבכל אופן לא הייתה לזה שום השפעה על השוטר סטנקובסקי.

ניסיתי למחות על הדו"ח ואמרתי שאני מוכן ללכת לבית המשפט. "ההוראות כתובות מאחור", הוא הבהיר לי באדיבות ובאי התרגשות מופגנת כשהושיט לי את הניירות. "המשך יום נעים".

יצאתי מהמכונית וצילמתי את סימוני הדרך והתמרורים המוצבים בזירת הפשע, אולם לא היה לי שום מושג למה אני עושה את זה

בחמש הדקות שלקח לו לכתוב לי את הדו"ח, יצאתי מהמכונית וצילמתי את סימני התנועה והתמרורים המוצבים בזירת הפשע. ראיתי שזה מה שאנשים עושים, למרות שמעולם לא עשיתי את זה בעצמי. לא היה לי שום מושג למה אני עושה את זה, אולי משום שזאת נראתה הדרך היחידה בה יכולתי לבטא את חפותי לשוטר סטנקובסקי. "אם אני מצלם, אז בטוח שאני לא אשם". אל תדאגו. גם בעיני זה לא היה הגיוני.

בחודשים הבאים עשיתי את הבירורים הרגילים אצל חברים, חלקם עורכי דין, שיעזרו לי לעצב ולתכנן את אסטרטגיית ההגנה שלי. כולם הסכימו על דבר אחד: "תדחה את זה כמה שאתה יכול. אתה אף פעם לא יודע מה יכול לקרות":

שוטרים כל הזמן מקבלים תפקיד אחר, מועברים למקום אחר או מתמודדים על תפקיד גבוה יותר או משהו כזה.

אולי החוק ישתנה.

אולי תפרוץ מלחמה גרעינית.

מילאתי אחר הוראותיהם בצייתנות. זמן רב חלף, אולם לצערי העולם נותר בשלום יחסי. ומשמעות הדבר הייתה שהתאריך המיועד הגיע.

הנשק הסודי שלי

השמש זרחה והאירה באותו הבוקר. סידרתי את הזקן ובחרתי בעניבה כהה. מעיי התהפכו בקרבי ואני ויתרתי על ארוחת הבוקר. נסעתי (בזהירות רבה) לבית הדין, ומצאתי את שמי ברשימת המתנה לשימוע שהוצמדה אל הקיר הסמוך לחדר 5. הצבע התקלף. לא היה שום ריח. הגעתי מוקדם. אני אף פעם לא מגיע מוקדם.

כנראה הרבה אנשים הגיעו מוקדם, מכיוון שרוב המושבים כבר היו מאוכלסים בידידיי הנתבעים. הם בהו בי כשנכנסתי. הם ידעו שאני חף מפשע, בדיוק כמו שאני ידעתי את זה עליהם. זה היה כמו מועדון, עם חברים חדשים שמצטרפים כל כמה שעות. "זה אנחנו נגד השוטרים. איך הם מעיזים להחליט שאנחנו אשמים כל עוד לא תוכח חפותנו! זה לא דמוקרטי. נתאחד יחד וננצח אותם!"

בטח.

והנה נכנס פנימה האויב. קבוצה של ששה או שבעה שוטרים במדים במלוא מחלצותיהם – כאילו שהם יוצאים לקרב אמיתי. זה נראה לא הוגן. סטנקובסקי, במגפיים שחורים, אקדח אימתני, סמלים נוצצים ומכנסיים מגוהצות להפליא, מול סלומון... בעניבה כהה.

אולם, בלא ידיעתה של התביעה, סלומון הביא איתו נשק סודי – מעטפת נייר גדולה ובה צילומים מתוך ספר חוקי התנועה.

התיק הראשון היה של אישה שהואשמה על דבור בנייד בזמן נהיגה. היא הכחישה את האשמה בכל מכל – באופן גלוי ונחרץ. למעשה זאת הייתה מילה שלה מול מילה של השוטר.

"אשמה" שאג השופט. "בלי זכות ערעור. גשי לפקידה. הבא!"

ייאוש נפל על היציע. חברי המועדון השתוממו. איך אפשר להצדיק את זה?

האח הבא הוזמן. העבירה בה הוא נחשד הייתה החלפת נתיב מסוכנת. הטענות התלהטו בשני הצדדים, כשחברי החדש הציג עמדה חזקה כיצד תבנית התנועה דרשה ממנו את החלפת הנתיב הזאת בזמן הזה.

"אשם!" צעק השופט. "בלי זכות ערעור. גש לפקידה. הבא!"

בשלב זה שמחתי שדילגתי על ארוחת הבוקר, משום שהתקפה קשה של בחילות פתאומיות פלשה אל מערכת העיכול שלי. תפסתי את המעטפה שבידי בעוצמה כפולה, אולם התחלתי לתהות באשר לפוטנציאל ההשפעה שלה.

עוד שתי אחיות נשפטו – שתיהן על שיחות בנייד על פי דוחות של שוטרים שונים. פסקי הדין היו באותו סגנון. והן גררו את רגליהן מאולם המשפט חיוורות, בראשים כפופים וארנקים פתוחים (לאחת מהאחיות גם הייתה מעטפת נייר).

התחלתי להרגיש קצת קל דעת, ורעד קל הופיע בשפה התחתונה שלי.

וואו, חשבתי, אני באמת לחוץ מזה. פשוט מגוחך.

שמתי לב למתח ולחרדה הרוחשים בקרבי והתחלתי... נו... להתבייש.

מה העניין? בסך הכל מדובר בדו"ח תנועה! ושתי הנקודות שכבר יש לך הן סיבה לפניקה? בחילות? רעד? אתה בסך הכל בבית דין לעבירות תנועה!

סטנקובסקי – אפילו במגפיו – אינו מתמודד רציני מול א-לוהים

ואז, באופן אינסטינקטיבי, התחלתי להתפלל – כן... להתפלל. אמרתי כמה פרקי תהילים בעל פה ודיברתי עם א-לוהים – ביקשתי ממנו להתערב. הבנתי שסטנקובסקי – אפילו במגפיו – אינו מתמודד רציני מול א-לוהים.

היציע התחיל להתרוקן באיטיות. הקרבן הבא... אהם... הנאשם, היה ג'נטלמן מבוגר. הוא נראה כל כך מתוק, וכן, חף מפשע. לא הצלחתי לשמוע יותר מדי פרטים, אולם חלק אחד עלה בקול רם וברור.

"אשם! בלי זכות ערעור. גש לפקידה. הבא!"

הקול העמום ששמעתם היה הגוש שצמח לי בגרון.

בשלב זה התחלתי להזיע ולהגביר את עוצמת התפילות שלי. התברר לי מעל לכל ספק שבלי איזושהי עזרה משמים, גם אני אתייצב בתור לקופה בעוד כמה רגעים. אולם בעוד תחינותיי נשזרות זו בזו, הצטרפה אליהן גם בושה.

על זה אתה מתפלל? על זה? אתה חושב שלא-לוהים יש זמן לדברים פשוטים שכאלה? בעולם משתוללים רעב, טרור, כפירה, אדישות, מחלות, התעללות... ואתה מודאג משתי נקודות ברישיון וכמה מטבעות? מה עובר עליך?

איזה אדם בעל כבוד עצמי היה מרגיש שמרוב פחד בבית המשפט לתעבורה הוא חייב להתפלל אל א-לוהים לישועה? אבל, מצד שני, בדיוק כמו שאין משהו "גדול מדי" עבור א-לוהים, אין גם משהו "קטן מדי". זה לא שא-לוהים יותר מדי עמוס עם הדברים החשובים באמת, כך שהוא לא יכול להתעסק עם דברים הפעוטים שבחיינו. מחשבה כזאת תייחס מוגבלות אנושית למי שהוא כל-יכול.

בדיוק כמו שאנחנו מברכים על סטייק גדול ועסיסי, אנחנו מברכים גם לפני שתיית כוס מים. ולמעשה, אנחנו מברכים על שניהם בדיוק את אותה הברכה. זה שאני מתפלל אליו בכל פעם שמחלה קשה עוברת בטווח השמיעה שלי, בהחלט לא מונע ממני להתפלל כשסטנובסקי מאיים עליי.

חמוש בארטילריה החדשה שלי, אחיזתי במעטפה הפכה נינוחה יותר, עצמתי את עיניי, וביקשתי בחופשיות עזרה מא-לוהים.

כמה שניות אחר כך עמדנו לפני השופט. רוגע מפתיע פשט בתוכי. הבחילה נעלמה. קולי רעד רק מעט כשכפרתי באשמה, אולם הרגשתי מוכן לקבל את החלטתו. הבטתי לימיני. סטנקובסקי עמד שם מעלעל בניירותיו.

השופט שאל אם הוא מוכן להמשיך, אך סטנקובסקי המשיך לדפדף. כעת הוא התחיל גם להחליף רגליים. נראה לי שהבחנתי באגל זעה או אולי בשערה שחמקה ממקומה.

"השוטר סטנקובסקי – האם אתה מוכן להמשיך?"

דממה. כעת הוא נד את ראשו. כמה זימונים לבית המשפט צנחו על הרצפה, והוא התכופף כדי להרים אותם.

"כבודו, אני... אהם... אני לא מצליח למצוא את הדו"ח או הרישומים של התיק הזה.

חשבתי שרגליי עומדות לברוח ממקומן.

"אם אינך יכול להמשיך, לא תהיה לי ברירה אלא לפטור את הנאשם הזה."

סטנקובסקי היה מחוסל, והוא ידע את זה. הוא העמיד פנים כאילו הוא ממשיך לחפש את המסמך החסר, אך לשווא.

"מצטער, אני לא יכול למצוא שום דבר ביחס לעבירה הזאת."

"בסדר. תכתוב בפרוטוקול שאני מחליט 'זכאי'. בלי נקודות או קנס. אתה חופשי ללכת."

הודיתי לשופט והתרחקתי ברעד.

בדרכי החוצה, עשיתי שלושה דברים. הראשון, הסתכלתי על בני בריתי הנותרים וחייכתי. הם שלחו אליי המון בהונות מורמות וחיוכים. אחד האחים הצביע כלפי מעלה... באמת.

שנית, אמרתי תפילת תודה. התנצלתי על התגובה המוגזמת שלי, אולם העדתי שבורא עולם הוא באמת א-לוהי הדברים הקטנים והגדולים.

ולסיום, זרקתי את מעטפת הנייר ההיא לפח האשפה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן