ביום רביעי האחרון עזבתי הכל, עליתי על האוטו ונסעתי לדימונה לנחם חברה שישבה שבעה על אמא שלה.

היו לי את כל הסיבות שבעולם לא לעשות את זה. עברתי שבוע עמוס במיוחד בעבודה וכתוצאה מכך הייתי מותשת והבית שלי צעק הצילו. חוץ מזה החברה שלי, שהבינה שאני מתכננת לבוא, התקשרה במיוחד להגיד לי שהיא מרגישה את האהבה שלי מרחוק ושהיא באמת לא רוצה שאטרח להגיע עד אליה. היא הוסיפה שאני אמא לילדים ושאני צריכה להיות רעננה עבורם. בעלי מצידו הציע שאסע אליה בשבוע הבא ושגם זה חשוב.

כמעט ונכנעתי אבל קול פנימי, שלמזלי הצלחתי לשמוע מבעד לקולות האלה, אמר לי שזה עכשיו או לעולם לא. תירוצים תמיד יהיו. אז נסעתי.

בדרך לשם, כשים המלח עוצר את נשימתי לשמאלי, עפו לי המחשבות כמו ציפורים ולא הצלחתי לתפוס אף אחת מהן. בכביש הארוך והשומם עד לדימונה שאלתי את עצמי למה כל כך שומם כאן, וכמה חבל שלא מגיעים לכאן אנשי גוש דן כדאי לאוורר קצת את המדינה. ניסיתי להריץ פתרונות תעסוקה, תחבורה וחברה למקום ובין לבין הגעתי לדימונה.

האמת שכבר הייתי כאן לפני שבע שנים כשהגעתי אליה לנחם אותה במות אביה. הייתי אז עם קבוצת מנחמים, אך עכשיו הייתי לבד ומשום מה זכרתי בדיוק את הבניין. בלוק, ליתר דיוק, עם גובלנים ממוסגרים תלויים בחדר המדרגות ולוח מודעות של האגודה לתרבות הדיור. בסלון ישבו המבוגרים, ואחת הנשים הפנתה אותי פנימה אל אחד החדרים.

מצאתי את חברתי עם אחותה ועוד שתי נשים יושבות ומספרות על אמא שלהן. אני ידעתי שאמא שלהן הייתה אשת חסד גדולה, אבל אחותה אמרה : בשביל כולן היא הייתה צדיקה, בשבילי היא הייתה אמא. הן דברו עליה עם הרבה הערכה ואהבה מהולה בכאב, אבל הן נראו שלוות לגמרי.

"בסוף כבר התפללנו עליה שהייסורים האלה יגמרו. הסבל היה כבר נורא ואיום. כל פעם שחשבנו שיותר גרוע כבר לא יכול להיות, התעוררנו למציאות גרועה יותר" הן סיפרו. לפני שלוש וחצי שנים קמה החברה שלי, שהייתה אז שכנה שלי, עזבה הכל ועברה לדימונה עם בעלה וילדיה כדי להיות קרובה לאמא שלה בשנים הללו.

"אלה לא היו שנים קלות" היא מספרת. "היו הרבה פעמים שנשברתי, אבל בעלי שאל אותי כמה שנים כבר נשארו לי לקיים מצוות כיבוד אב ואם? אז זכיתי. זכיתי להגיד לה כשהיא עוד הייתה צלולה באמת, לפני חמש וחצי חודשים שאני אוהבת אותה, מעריכה אותה ושמחה שזה הבית שבו גדלתי. 23 ימים היא הייתה בבית חולים עד שנפטרה.

"כשיצאנו מכאן לבית החולים בפעם האחרונה, היא ביקשה שאוציא קערה, נתנה לי הוראות מה לשים בה ועם ידיים רועדות לשה עיסה לבצק, עשתה הפרשת חלה, התפללה ויצאנו. נתנו את העיסה לשכנה שתכין ממנה לחמניות. היא הייתה חולה בסרטן נדיר, סרטן הפה והלוע, והיא חששה שאולי היא עברה על לשון הרע וביקשה שיעבירו הלאה להתאמץ לדבר טוב, ללמוד שמירת הלשון".

אני יודעת שבעידן איקאה לא אזכה להיות בעוד הרבה בתים שיש בהם כזו נשמה

הסיפורים זרמו, בין לבין הציעו לנו לברך, לשתות ולטעום ממאפי הבית שהוגשו שם. המחוגים נעו קדימה ואני נאלצת לקום, לא רוצה לצאת משם. בסוף קמתי, עוברת במסדרון דרך תמונות של הבבא סאלי וצדיקים נוספים, עוברת דרך התמונות המשפחתיות והמזנון העתיק שמפאר את הסלון. אני יודעת שבעידן איקאה לא אזכה להיות בעוד הרבה בתים שיש בהם כזו נשמה. ניסיתי לספוג לתוכי את הרוח שהייתה שם ויצאתי.

בדרך חזרה המחשבות שלי החלו לנחות ארצה, העומס בעבודה והכלים והכביסה היו עדיין קיימים, אבל מאיימים פחות וכאילו מצאו להם מקום נוח יותר בחיי. הנוף השומם נראה לי פתאום מלא משמעות ונזכרתי במאמר שיצא לי לקרוא על חשיבותם של השטחים הלא מיושבים מבחינה אקולוגית ואנושית.

התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שאם עוד יש לו הזדמנות לנסוע לחבר הרחוק שלו שאתמול התקשרו להודיע לו שהוא יושב שבעה, שיעזוב הכל וייסע. להחמיץ ניחום אבלים זה פשוט להחמיץ את האיפוס של החיים שלנו. זה להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. כפי שאמר קהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה".

הגעתי הביתה ושלחתי לחברה שלי הודעה כתובה: הגעתי עייפה אך מלאת כוחות לחיים האמיתיים, לא לאלה החולפים.

תודה על הזכות להיות חברה שלך. אוהבת.