רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

סנדי ואני: מה שלא הורג, מחשל

י״ט במרחשוון ה׳תשע״ג י״ט במרחשוון ה׳תשע״ג 04/11/2012 | מאת צ'ארלי הררי

לאחר שפיניתי את משפחתי מביתי שהוצף בסופה, החלטתי שחיי לא יחזרו לקדמותם.

- יום שלישי, 30 באוקטובר 2012. מעט אחר חצות הלילה. מזרח ארה"ב.

"הלו, מוקד 911?"

"כן. במה אנחנו יכולים לעזור לך?"

"יש מים מחוץ לבית שלי והמפלס שלהם עולה במהירות. הם כבר מכסים את המדרגה הראשונה ואני רואה מים מבעבעים באמצע הרחוב. לא ברור לי מה בדיוק אני רואה, אבל אני מפחד שהבית שלי יתמלא במים בשעות הקרובות."

"אדוני, אנחנו מזהים את המיקום שלך, וצוות החירום שלנו לא יכול להגיע לשכונה שלך."

"אבל יש לי כאן חמישה ילדים קטנים? מה אני אמור לעשות?"

"מצטערים אדוני. אנחנו לא יכולים לעזור לך. בהצלחה."

קליק.

כך עמדתי בוהה מבעד לחלון, כשהטלפון צמוד לאוזני והמים מטפסים על מדרגות הכניסה. בחדר השני, ישנו אשתי וחמשת ילדיי. הייתי המום. פניתי לא-לוהים וביקשתי ממנו עזרה. ואז רצתי במורד המדרגות.

ברוכים הבאים להוריקן סנדי, אחד מההוריקנים הנוראים ביותר שפגעו אי פעם בארה"ב. מאות פצועים, למעלה מחמישים הרוגים. אלפי חסרי בית. מיליונים בלי חשמל.

וכשאני יושב כאן עכשיו, אחרי ההוריקן – סירנות מיללות ברקע ושברים פזורים מול ביתי – אני לא מפסיק לחשוב על אמרה אחת: "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך". ואם נשפוט על פי הסתערותה של סנדי, מחכה לנו חישול רציני. סנדי שיחקה אותה, עכשיו הגיע תורנו.

אז קיבלתי על עצמי כמה החלטות:

1. לשמוח בשגרה

אני זוכר שכשהייתי בן 16, נשארתי בבית במוצ"ש מבלי שהיה לי משהו מיוחד לעשות, הייתי מדוכדך וריחמתי על עצמי ואז סבא וסבתא שלי הגיעו לביקור.

"מה העניינים?" שאלה סבתי.

"יש לי לילה די גרוע. התוכניות שלי התבטלו ואין לי מה לעשות", התלוננתי.

סבתא שלי, שבגילי הייתה באושוויץ, העירה, "א-לוהים! כמה שאני הייתי מוכנה לשלם בשביל שלא יהיה לי שום דבר לעשות כשהייתי בגילך".

זה הספיק. מט. קיבלתי פרספקטיבה.

מדהים לראות איך בזמנים בהם החיים שלנו מתפקדים באופן נורמלי, אנחנו מתרכזים במה שחסר לנו. אנחנו עוברים את הימים כמעט בלי לשים לב לכל הדברים שיש לנו, כמו בריאות, בית, משפחה, חשמל וחימום. אנחנו יותר מדי עסוקים בלצאת ולבוא, להתקשר ולסמס, לחשוב ולדאוג על ה'יותר' שאנחנו יכולים להשיג, מכדי להאט את הקצב ולהבחין במה שכבר יש לנו.

ואז משהו מאיים על המצב ה'רגיל'. אחד מיקירינו חולה או שאנחנו עומדים בפני סכנה, וכמעט מיד, אנחנו משנים פרספקטיבה. אנחנו מפסיקים להתרכז ב'יותר'. אנחנו מפסיקים לדאוג על 'מה הדבר הבא'. אנחנו פשוט רוצים לחזור למצב הרגיל שלנו.

חוויית ההוריקן שלי התחילה ביום שני בערב. נשארנו בבית במשך כל היום. הרוחות ייללו והעצים התנדנדו. האורות התחילו להבהב ואז... חושך.

החשמל התנתק. אמרו לנו שצפויות הפסקות חשמל אולם אף פעם אי אפשר להתכונן לקראתן כראוי. היה חשוך. עלטה אמיתית. במשך השעות הבאות, התחלנו אט אט לחוש בהשפעת חסרונו של הזרם החשמלי. אין אינטרנט, ניידים, חימום, מים חמים, מקרר. הצטופפנו יחד. לא יכולתי שלא לחשוב, להתפלל ולהתחנן בדממה שיחזור החשמל. אלה היו כל מאוויי. לא היה לי אפילו אכפת את מה הוא יפעיל, העיקר שיגיע.

זרם חשמל. מי מעריך אותו בכלל? אף פעם בחיים שלי לא הדלקתי מנורה ואמרתי, "וואו, חשמל. מדהים!"

אבל באותו רגע, זה כל מה שרציתי.

חכמינו ז"ל מגדירים אושר בתור היכולת ליהנות ממה שיש לנו, ולא להצטער על מה שאין. הגורואים של הפסיכולוגיה החיובית, כמו טל בן שחר, מדברים על הקשר המדעי בין אושר להכרת תודה. כולנו יודעים את זה, ובכל זאת נראה שאנחנו לא משלבים את התובנה הזו בחיינו.

אנחנו חיים בזמן שבו רוב העולם התרבותי נהנה מיותר מותרות משהיו לאליטה העשירה לפני כמה עשורים בלבד. יש לנו כל כך הרבה, ובכל זאת אנחנו רוצים עוד. אנחנו מחכים למשהו שיעשה אותנו מאושרים. אבל שום דבר לא יכול לגרום לנו אושר. אושר הוא בחירה.

מובן שאנחנו צריכים לשאוף קדימה. צמיחה היא חלק מחיינו. אבל אנחנו צריכים לבדוק היטב שאנחנו חיים מתוך פרספקטיבה. אנחנו צריכים להתחיל ליהנות מה'רגיל'. אנחנו צריכים להתחיל ליהנות מהחיים כפי שהם. אנחנו לא צריכים הוריקן כמו סנדי כדי להריע ולהתחבק כשהאורות שוב נדלקים.

החלטה ראשונה: בכל יום לשים לב לדבר אחד בחיי ה"נורמליים" ולהודות עליו.

2. לבטוח בעוצמה שבתוכנו

וכך, בעומדי שם בוהה מבעד לחלון פתאום קלטתי. אף אחד לא עומד להגיע. אף אחד.

תמיד חשבתי שיהיה מישהו לפנות אליו בזמן מצוקה. אם רק המצב יסתבך יותר מדי, תמיד יהיה שוטר, כבאי, איש הצלה, בן משפחה או חבר במרחק שיחת טלפון.

טעיתי.

הייתי לבד, האחריות הייתה עליי, והייתי צריך עזרה.

עמדתי בחדרי, ומחשבה צצה בראשי. אנחנו אף פעם לא לבד. א-לוהים לא יושב בשמים ומסתכל עלינו מלמעלה. הוא אינסופי וכולל הכל, כל פיסת מציאות. הוא לא רק "שם למעלה", הוא גם "ממש פה", הדבק שמחזיק אותנו ביחד. בכל אחד מאיתנו יש מאגר של כוח, חוכמה והתמדה שביכולתו לנצל. הוא איתנו תמיד. ואני התפללתי שאוכל למצוא אותו, ועכשיו.

פתאום עלה בלבי רעיון – קח את המשפחה שלך וברח מהדלת האחורית. אבל לפני שהערתי אותם משנתם, הייתי חייב לוודא שיש לנו לאן ללכת.

רצתי במורד המדרגות ויצאתי אל החצר האחורית. קפצתי מעל גדר גבוהה, דרך קבוצת עצים ואז אל עורפו של בית שפנה לרחוב אחר. טיפסתי על המדרגות האחוריות וראיתי חלון. נקשתי ונקשתי עד שמישהו ענה.

למזלי הם היו בבית והם היו מאירי פנים. תוך כמה דקות חזרתי לביתי, הערתי את המשפחה ואז, אחד אחד, חזרנו על צעדינו עד שכולם היו בבית הסמוך, בטוחים.

מעשיי היו אך גילוי זעיר של אומץ, גבורה וכוח שיצאו אל הפועל במשך זמן הסערה.

בשעה שהרוחות נשבו, אלפי אנשים "רגילים" גילו משאבים פנימיים שמעולם לא הייתה להם קודם גישה אליהם. רופאים ואחיות העבירו מחלקות שלמות בין בתי חולים והצילו חיים. שוטרים וכבאים שחו, רצו והשיטו סירות כדי להציל אנשים מבתים שוקעים. שכנים, חברים וזרים גמורים, פשוטו כמשמעו הצילו חיים.

למה? זה לא בגלל שמשבר יוצר גיבורים. המשבר מאפשר לאנשים להוציא את הגבורה שתמיד הייתה בתוכם.

נבראנו עם נשמה א-לוהית. וכמו באר, ככל שאנחנו שואבים ממנה יותר, אנחנו מכירים יותר בעומקה. לפעמים צריך אסון כדי לגלות כמה טובים, אכפתיים ונדיבים אנחנו. לפעמים משבר מגלה את האומץ, הגבורה והכוח שמעולם לא הבחנו בהם קודם.

החלטה שנייה: להעיז להיות אדם גדול. בכל יום, להציב מטרה אחת שמעבר למגבלותיי הנראות לעין וללכת עליה. לדחוף קדימה כדי לראות כמה פוטנציאל יש בי באמת.

3. לתכנן מחדש את החיים, כדי שיתאימו לסדר העדיפויות שלנו

בסדנא שניהל ד"ר סטפן קווי, סופר ונואם מפורסם, הוא הזמין אנשים לנסות להכניס אבנים בגדלים שונים לתוך דלי. לאחר אינספור ניסיונות כושלים להכניס את כל האבנים, קוויי הדגים איך לעשות את זה. הוא התחיל קודם עם האבנים הגדולות ולאחר שמיקם אותן בזהירות, כל שאר האבנים הקטנות נכנסו גם הן. הוא פנה אל הקהל וסיכם: "אם לא נכניס קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נצליח להכניס אותן."

כמה פעמים אנחנו מרגישים מוצפים אך בלתי ממומשים? עסוקים אבל חסרי שליטה? חשים שהחיים אמורים היו להרגיש אחרת מאיך שהם כרגע. הסיבה היא שהרבה פעמים, החיים שלנו אינם תואמים את סדרי העדיפויות שלנו. אנחנו מאבדים איזון וחשים בזה.

אין כמו משבר כדי לתאם בין מעשינו לסדרי העדיפויות שלנו.

אחרי שדאגתי לביטחונה של משפחתי, חזרתי הביתה כדי לקחת כמה פריטים בסיסיים. בדרכי פנימה, בחנתי את הנזק. המכונית שלי הייתה שקועה במים, ביתי הלך והוצף. הבנתי שהסופה הזאת עלולה למחות את נכסיי.

ניסיתי להצטער אבל לא הצלחתי. לא היה אכפת לי. אפילו טיפה. ידעתי שיהיה לי אכפת מחר, אבל באותו הלילה, היו דברים יותר חשובים. מיהרתי לאסוף חיתולים, מים, גרביים ופיג'מות וחזרתי אל בני משפחתי. חפצים הם רק חפצים. באותו לילה הם לא הגיעו אל ראש הרשימה שלי.

כמה פעמים אנחנו דוחים פגישות עם האנשים היקרים לנו בגלל עבודה? כמה שיחות אנחנו מפסידים למרות שהגוף שלנו היה שם? כמה בני משפחה זוכים לפחות תשומת לב מאשר התחביבים שלנו?

ואנחנו תוהים למה אנחנו מרגישים חוסר מימוש.

יש בשכונה שלי משפחה שהתעוררה כשהמים הגועשים כבר הציפו את ביתם. הם טיפסו לעליית הגג ושהו שם עד שכוחות ההצלה פינו אותם כעבור מספר שעות. למחרת, ראיתי את האב פוסע עם ילדיו. היה לו תיק עם חפציו. הבית שלו היה שקוע במים. שאלתי אותו מה שלומו. הוא ענה "תודה לא-ל, הכל נפלא!" כשהוא הבחין בהבעה המופתעת שנפרשה על פניי, הוא המשיך, "אני לא בטוח שיש לי בית, אבל יש לי את אשתי והילדים. זה כל מה שאני צריך."

החלטה שלישית: בכל יום – לחבק בחזקה את הילדים. לבחור בן משפחה ולהתקשר לומר לו 'אני אוהב אותך'.

4. הנתינה מניעה את העולם

"עולם חסד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).

כשישבנו בבית השכנים, לא יכולתי שלא לחייך. למעשה היינו זרים זה לזה ובכל זאת שטף התמיכה שלהם היה מדהים. הם נתנו לנו להרגיש הכי רצויים שאפשר. הם הביאו אוכל, מים ושמיכות. עשינו מהומה ובלגן רציניים, וזה לא הטריד אותם אפילו כהוא זה.

יותר נעים לתת מאשר לקבל, משום שהנתינה היא מידה א-לוהית, וככל שאנחנו מתנהגים בצורה דומה יותר לא-לוהים, אנחנו מרגישים טוב יותר.

יש משהו במשבר שמוציא מרבים מאתנו את הטוב ביותר. עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאנחנו עַם אחד. בזמנים "רגילים" קל לנו להתמקד בשוני. קל להתחפר ולהגן על עצמנו. אבל כשמשהו מאיים על החיים הרגילים שלנו, אנחנו מגלים שאנחנו זקוקים זה לזה. הדמיון בינינו מאפיל על ההבדלים. אנחנו חופשיים להיות האני האמיתי שלנו. אנחנו חופשיים לתת.

ביום שלאחר הסופה, הלכתי ברחוב. אנשים היו מחוץ לבתיהם והציעו עזרה. העברנו זה לזה משאבות ביתיות ושואבי אבק ומים. אישה אחת שביתה לא ניזוק, נסעה והביאה לנו מצרכי מזון. מישהו אחר הביא מגש פיצה. בלילה, חבר קפץ אלינו עם תנורי חימום. משפחות עברו לגור יחד.

החלטה רביעית: בפעם הבאה שתהיה לי הזדמנות לתת, אני פשוט אתן.

- יום שלישי, 30 באוקטובר 2012, 9:00 בבוקר. מזרח ארה"ב.

יצאתי מביתי כדי לבחון את הנזק. הרחובות היו עדיין מלאים במים. סירות של משמר החופים פינו אנשים מבתיהם. סירנות ייללו ברחובות.

"מה קורה עכשיו, אבא?" שאל בני.

"מכאן אנחנו יכולים ללכת רק למקום אחד." עניתי.

"לאן?"

"קדימה."

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן