רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

הנסיך היהודי מפרס

ד׳ בתמוז ה׳תשע״ב ד׳ בתמוז ה׳תשע״ב 24/06/2012 | מאת שרה יוכבד ריגלר

צאצא השאה הפרסי מגולל את סיפורו מירושלים.

משה (שם בדוי, שמא עיניים לא רצויות ישזפו את המאמר) נראה כמו כל יהודי דתי אחר בירושלים – שיער שחור, זקן שחור, משקפי מתכת, מעיין בכרך עבה של גמרא בישיבה. אף אחד לא יחשוד שהוא נין ונכד לשאה הקודם של איראן.

משה עבר יותר מהפכים בחייו מאשר גיבור בסרט של וולט דיסני. הוא אינו נצר לשושלת פהלווי, שהודחה במהפכה האיסלמית אחרי שני דורות שליטה קצרים, אלא לשושלת קאג'אר, שמשלה בפרס ביד רמה במשך עשרה דורות. הוא זוכר כיצד היה מבקר אצל הסבתא רבתא שלו, בתו של מוחמד עלי שאה קאג'אר, אשר כונתה "הנסיכה הקטנה" עד למותה בגיל 99. סבתו נהגה לענג אותו בסיפורים על ילדותה בארמון, בצל הכתר הפרסי. הוא זוכר גם כיצד היה מלווה את דודו הגדול לחדר בו התכנסו גולים פרסיים באירופה, וכולם היו משתחווים לדודו וקוראים לו "שאזדג'ן" - נכד המלך."

הייתה זאת הפעם הראשונה בחייה שמינה איבדה את כל אשר לה בן לילה

סבתו של משה נישאה לאציל שאחוזתו הייתה רחוקה מטהרן. "במשפחות האריסטוקרטיות הגדולות", מסביר משה, "זה לא היה מכובד לעבוד. סבי מעולם לא עבד, אבל הוא הימר והשתמש באופיום." לילה גורלי אחד, כשמינה, אמו של משה, הייתה בת תשע, אביה הימר על כל מה שהיה לו – ארמונו, נכסיו, אורוות הסוסים הערביים. המשפחה נושלה מביתה כשבקושי נותר בידיהם מזון לאכילה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה שמינה איבדה בן לילה את כל אשר לה.

המשפחה עברה לטהרן וקיבלה דירה בארמונה של "הנסיכה הקטנה", סבתה של מינה. המשפחה איבדה את רכושה, אבל לא את מעמדה. "האנשים בפרס גאים מאוד בשורשיהם", מסביר משה. "האנשים העריכו את אמי בשל ייחוסה. אפילו אם איבדת את כל כספך, הכבוד שלך נשאר. הפרסים הם עם מאוד גאה, ואם אתה מהאצולה, זה ניכר אפילו יותר".

אבל בגיל 17, מינה הסתכנה גם באובדן מעמדה. היא התאהבה בצ'ארלס, נוצרי אירופאי שהתגורר בטהרן. כשהיא גילתה לאמה שהיא מתכוונת להינשא לגבר שאינו פרסי ואף לא מוסלמי, אמה איימה להתכחש לה. מינה לא נרתעה. בסופו של ויכוח לוהט שבו אמה אמרה לה שהיא לא רוצה לראות אותה שוב, הדלת נסגרה מאחורי מינה, שנותרה לבדה ברחוב ובידיה מזוודה בודדת.

צ'ארלס בן ה-22 היה מדען מתחיל וגבר צח לשון ובעל כריזמה. הוא ניגש אל אמה של מינה והצליח בסופו של דבר לשכנע אותה לקבל את הנישואין. למרות שלמינה הייתה אמונה חזקה בא-ל, כמו לרוב האצולה הפרסית, היא הייתה מוסלמית פושרת. היא התנצרה ולבני הזוג היו שלוש חתונות, אזרחית, נוצרית ומוסלמית.

ילדות והמהפכה

בני הזוג גרו בטהרן, וצ'ארלס הקים חברה המבוססת על המצאות מדעיות. בשנת 1971, נולד בנם השני, הנרי (שמאוחר יותר הפך למשה). למרבה ההפתעה, סבתא שלו התעקשה למול אותו ביום השמיני, והוא גם נטבל כתינוק. לא נתנו לו שם פרסי, ואביו גם לא הרשה לו ללמוד לקרוא ולכתוב בפרסית. צ'ארלס רצה שבנו ירגיש שהעולם הוא ביתו. והוא האמין שהטוב ביותר הוא לגדול בלי מולדת.

עסקיו של צ'ארלס שגשגו, והנרי גדל בתפנוקים ועושר: סוס פרטי, סקי בכל סוף שבוע, חופשות במדינות אירופה, וחינוך מערבי עם בני המעמד העליון. הוא זוכר את האזור המיוחד בצפון טהרן בתור "גן עדן לילדים. אנשים היו טובים במיוחד וידידותיים, הייתה לנו משפחה ענקית ואני הייתי צופה בטלוויזיה באנגלית".

ילדותו האידיאלית הסתיימה במהפכה האיסלמית בשנת 1979. אנשים היו הורגים זה את זה ברחובות

ילדותו האידיאלית הסתיימה במהפכה האיסלמית בשנת 1979. "אנשים היו הורגים זה את זה ברחובות", מתאר משה, "הייתי נוסע לבית הספר שלי באוטובוס. יום אחד, אחד מהאוטובוסים האלה התפוצץ מפגיעת טיל. כל הילדים באוטובוס נהרגו. יומיים אחר כך אחי ואני היינו באירופה."

הם הגיעו לפנימייה חדשה שהיתה ממוקמת באזור כפרי באירופה, ברולס-רויס עם נהג פרטי. אף אחד מהמקומיים לא ראה דבר כזה בחיים שלו. הם חשבו שהבנים הם ממשפחתו של השאה הנמלט.

בשלב הראשון של המהפכה, האיראנים מכל רחבי הקשת הפוליטית והדתית היו מאוחדים ברצונם להיפטר מהשאה. אילו מינה הייתה מבית פהלווי, היא הייתה מוצאת להורג. אולם היא הייתה ממשפחת קאג'אר הנערצת. כמו רבים מהאצילים, היא כרתה ברית ידידות עם השלטונות החדשים, ושנה אחר כך החזירה את בניה לאיראן.

עבור משפחתו של הנרי הכאוס המדיני הוכבד בשל טרגדיה אישית. קונצרנים מערביים חסרי מצפון ניסו לקנות את הטכנולוגיה החדשנית של צ'ארלס, אולם הוא סירב שוב ושוב. לבסוף, שני אנשים מהארווארד הגיעו לטהרן ובתוך מספר חודשים ערכו מזימה מתוכננת היטב כיצד לרכוש את אמונו של צ'ארלס. באחד הלילות הם השקו אותו בליקר והחתימו אותו על ויתור על העסק שלו. בן לילה המשפחה איבדה הכל. צ'ארלס השבור נסע לאירופה, שם הוא ניסה להתחיל מחדש. כמה חודשים אחר כך המשפחה התבשרה שהוא נמצא ללא רוח חיים, כפי הנראה בשל התקף לב.

בני חסותו של האייתוללה

מינה נותרה לבדה, אולם היא הייתה עשויה ללא חת. היא פנתה לחֶברה שעמדה בקשר עם חברתו של בעלה, וביקשה לעבוד אצלם. הם הציעו לה תפקיד נחות של אשת מכירות. היא הפכה את החדרים בביתם למשרד, והתחילה מבראשית. אולם לרוע מזלה, השחיתות הפוליטית הנפוצה חתרה תחת מאמציה.

בכל פעם שאת נתקלת בבעיה, פני בבקשה ישירות ללשכתו של האייתוללה חומיני והוא יטפל בה

מינה פנתה ישירות להאייתוללה חומייני. הנרי נזכר במשרתים בביתו. במשך ילדותו השקטה, היו מדברים על בואו של המשיח, וכשהאייתוללה חומיני חזר לפרס לאחר המהפכה, כמעט כל האוכלוסייה ראתה בו משיח. מינה, משכילה ופיקחית, הייתה יוצאת דופן מבחינה זאת, אולם, כשהיא דיברה איתו פנים אל פנים, והתלוננה על השחיתות השלטונית, היא מייד נשאה חן בעיניו. חומייני לא היה מסתכל ישירות בפניה של אישה, ובכל זאת, בסופו של הראיון, מינה הפכה לבת חסותו הנאמנה. כשהיא חזרה לביתה, היא קבלה שיחת טלפון בה אמרו לה ש"בכל פעם שאת נתקלת בבעיה, פני בבקשה ישירות ללשכתו של האייתוללה חומייני והוא יטפל בה".

במשך כל חייו של חומייני, ואפילו בתקופות האלימות ביותר בשלטונו, מינה נהנתה מהגנה אישית. "הממשל חשש מאמי", מציין משה. כמה שנים אחר כך מינה הפכה לאשת עסקים מצליחה מאוד.

בינתיים המהפכה נכנסה למצב של דיכוי. הקנאים הדתיים התחילו להרוג את בני כל הסיעות האחרות. משה נזכר כיצד צפה בסרט בביתו של שר המשפטים הראשון אחרי המהפכה. שנתיים אחר כך, השר הזה נרצח על ידי קיצוניים איסלמיים.

"טהרן הפכה להיות כמו שיקגו של שנות ה-20", נזכר משה. "אנשים חמושים ירו על בני עמם ברחובות. הם סגרו את בית הספר המערבי בו אחי ואני למדנו."

מינה רצתה שבניה יהיו אנשים קוסמופוליטיים ומשכילים. היא החליטה שאין להם עתיד באיראן. שנה אחרי שהיא החזירה אותם מאירופה, היא שוב שלחה אותם לשם, והפעם לתמיד. הנרי היה בן 9 כשנפרד מהבית היחיד שיזכה להכיר עד שיבנה בית משלו בירושלים.

הבנים למדו בפנימייה נוצרית, והיו בודדים לגמרי במדינה זרה. לא היה להם קשר עם קרוביו של אביהם, שלא הגיעו ללווייתו של צ'ארלס, ולכן מינה ניתקה כל קשר איתם. היא הייתה מבקרת את בניה פעמיים או שלוש בשנה, ולוקחת אותם לחופשות בארה"ב, קנדה, הוואי, ספרד וכו', אבל אפילו בחופשות תשומת הלב שלה הייתה נתונה לעסקיה.

בתיכון, הבנים למדו בבית הספר הבינלאומי של וולבון בריוויירה הצרפתית. המוכר בתור "בית הספר למחוננים", זאת היית האקדמיה הנבחרת לבניהם של ראשי מדינות מכל יבשות העולם.

במשך שנות נעוריו, הנרי עסק בחיפוש אחר האמת המוחלטת. הוא קרא המון ספרות ופילוסופיה. הוא עסק ברוחניות, פילוסופיה אפיקורסית, אמנות ותיאטרון. הוא התנסה במדיטציית זן, וכעבור חודשים ספורים חווה "נירוואנה מסוימת". בשיער הגולש עד כתפיו ובבגדים שחורים, הוא צעד יחף מסביב לקמפוס בוולבון.

חיפושו אחר האמת לא הוביל אותו לדת – הוא לא התייחס ברצינות לנצרות, מכיוון שהוא חונך על ידי נזירים בבתי ספר נוצריים. את האיסלם הוא לא כיבד, מאחר שהוא יצא לגלות בגלל קיצונים מוסלמים. חיפושו היה אינטלקטואלי, לא דתי, וא-לוהים לא מילא כל תפקיד בחייו.

ואז, באחד הימים בקולג', הנרי התנסה בחוויה מיסטית מיוחדת. באופן פתאומי ועוצמתי הוא התחיל לחוש מודעות עמוקה למציאות הא-ל ולמעורבותו הישירה. מצב זה, שלא הגיע עקב שימוש בסמים, נמשך כשבועיים. אחרי שהוא הסתיים, הדבר היחיד שהנרי רצה היה לחוות שוב את המודעות הא-לוהית העמוקה. כאינטלקטואל, הוא בטח בשכלו וידע שמה שהוא חווה היה חלק טהור של המציאות. אבל איפה הוא יכול היה למצוא שוב את א-לוהים?

גילוי היהדות

ערב אחד, כמה מחבריו היהודים בבית הספר למשפטים, אמרו לו שהם הולכים לשיעור ביהדות. הנרי הזמין את עצמו והצטרף אליהם. כפי שמעיד הנרי, "כל מה שהרב אמר, אני הרגשתי ש'זה מה שאני מחפש' ". חבריו היהודיים שהיו חילונים הפסיקו די מהר להשתתף בשיעור השבועי, אבל הנרי המשיך. הוא הזדהה לחלוטין עם התכנים. בחנות הספרים הוא מצא כמה כתבים יהודיים קלאסיים כמו הכוזרי ומסילת ישרים. הוא קרא אותם והוצף בתחושה מכריעה ש"כן, זה מה שאני רוצה".

מסילת ישרים - ספר מהמאה ה-18, שמתאר את הדרגות ההולכות ועולות של זיכוך המידות וההשגות הרוחניות - הפך להיות מפת הדרכים של הנרי בדרכו חזרה אל המודעות לא-ל אותה הוא חווה בעבר ואיבד.

עם סיום לימודיו בבית הספר למשפטים, הנרי החליט שזה לא מספיק ללמוד יהדות, אלא שעליו גם לחיות אותה. הוא החליט להתגייר, אולם כאשר ניסה לקבוע פגישה בבית הדין העירוני, כדי לפתוח בהליכי הגיור, התעלמו ממנו. לבסוף הוא התקשר אל בית הדין וביקש לשוחח עם הרב הראשי "על דבר מאוד חשוב ואישי". המזכירה שאלה על מה הוא רוצה לדבר, אבל הנרי התעקש שזה אישי. נקבעה לו פגישה, אבל ברגע שהוא אמר לרב הראשי לשם מה הוא בא, הרב אמר לו, "יש לי בשבילך עשר דקות, אף לא דקה אחת יותר". שעה אחר כך, הוא עדיין היה שקוע בשיחה קולחת עם הנרי. בסופו של דבר, הרב אמר לו, "תחזור בעוד שנה. אחרי שנה אני אקבל אותך".

עבור אריסטוקרט פרסי, להפוך ליהודי זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות

הנרי הבין שיש כאן מבחן לכנותו ועקשנותו. הרב לא ידע שהוא מתעסק עם בן קאג'אר עקשן. שנה אחר כך, הנרי חזר. ושנתיים נוספות אחר כך, בהן הנרי למד כיצד להיות יהודי, הוא התגייר בגיל 28. ששה חודשים אחר כך הוא נישא לנועה. שניהם עלו ארצה, וכאן הוא לומד בישיבה.

משמעות גיורו הייתה ויתור על מעמדו האריסטוקראטי, על יחסים תקינים עם אימו ועל כל קשר עם משפחתו המורחבת. "עבור אריסטוקרט פרסי, להפוך ליהודי זה הדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות", מצהיר משה. "זה פשוט לא יתואר. זאת בושה".

לאורך תהליך הגיור הממושך, מעולם לא הרתיע אותו הויתור על זכויותיו מלידה ועל דרך חינוכו. "האמנתי במשהו", אומר משה. "האמנתי שהתורה היא אמת, ורציתי אותה. לא רציתי סתם ללמוד עליה. רציתי להגיע לשיאים הרוחניים המתוארים במסילת ישרים."

אחרי גיורו, משה שוחח עם אחיו. "למה אתה לא מתגייר?" משה שאל אותו. "אתה יודע שהיהדות היא האמת".

אחיו של משה השיב, "אני יודע שזאת האמת אבל אני לא יכול להתגייר. אני יותר מדי אוהב מותרות ופינוקים."

משה יושב בדירתו הירושלמית הפשוטה, מוקף בילדיו ואשתו, ובוחן את עסקת החליפין שעשה כשבחר בַאמת על פני הנוחות. האם הוא הרוויח יותר ממה שהפסיד? תשובתו של משה היא חיוך רחב.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן