אבי היה ערבי נוצרי מהכפר רמה שבצפון הארץ.

הוא פגש באמי, יהודיה אמריקנית שעלתה ארצה בשנות השמונים, ומאוד מאוד רצה להתחתן איתה, אבל היא היססה. כשהיא חלתה ומצאה את עצמה בבית חולים, הוא נסע באוטובוס במשך כמה שעות כדי לבקר אותה.

וזה שכנע אותה.

הם נישאו ועברו לצפון. דודתו הערבייה של אבי באה לחיות איתם, כדי ללמד את אמי כיצד לבשל. בבוא העת, נולדו אחי ואחותי.

כשאמי הרתה אותי, המשפחה שלנו עברה לקולורדו. אבי היה מהנדס והוא התקשה למצוא עבודה בישראל.

למרות שאבי גדל כנוצרי דתי (יווני-אורתודוכסי), אחרי שהוא פגש באמי הוא התחיל להתעניין ביהדות. כשהם עברו לאמריקה, והוא היה רחוק מששת אחיו ומשפחתו ההדוקה, הוא חש חופשי לפתוח בחיפוש רוחני אמיתי.

בתור ישראלי, הוא יכול היה לקרוא את התנ"ך בעברית, והוא גילה פרשנויות מוטעות ברורות בתרגום הנוצרי. הוא חיפש אחר האמת, ולכן פנה אל בית הדין האורתודוכסי כדי לפתוח בהליך גיור.

כשנה אחר כך, אבי הפך ליהודי. ומשפחתי שמרה שבת, כשרות וכל השאר. אבי שמר על קשר הדוק עם משפחתו הערבית. וכשמלאו לי שלוש, הוא לקח אותי לישראל לחתונה של אחותו הצעירה, דודה שלי.

עבורו זה היה ביקור קשה מאוד. הוא נקרע בין שני העולמות – יהודי שומר מצוות באמריקה, שמתאחד עם משפחתו הערבית האהובה בישראל.

המאבק הרגשי רק הועצם מהעובדה שהוא מעולם לא גילה למשפחתו שהוא התגייר.

לאחר החתונה של אחותו, זמן קצר אחרי שובו לקולורדו, אבי נפטר. אומרים שהלחץ הנפשי היה מעבר לכוחותיו.

לגלות את עצמי

תוך כמה שנים אמי נישאה שוב. המשפחה שלנו התחילה לעשות שינויים בשמירת המצוות. הוציאו אותי מגן הילדים היהודי והעבירו אותי למוסד ציבורי. כל חבריי החדשים היו רואים סרטים מצוירים בשבת בבוקר ואוכלים פיצה-פפרוני. לא עבר זמן רב, וגם המשפחה שלנו כבר לא שמרה את השבת בקפידה ורמת הכשרות שלנו ירדה – תחילה במעט, ואחר כך הרבה יותר.

מאז בר המצווה שלי לא נכנסתי לבית כנסת במשך חמש שנים תמימות.

אחרי התיכון התעוררו בחיי כמה קשיים, ואני באמת איבדתי את הדרך. קעקעתי את שמי באותיות ערביות על זרועי (ראו תמונה למטה). בחרתי בחירות גרועות, נכנסתי לצרות, ובמשך שמונה חודשים חייתי על ספה אצל חבר, ואכלתי תירס מקופסאות שימורים.

בינתיים, אחותי הצטרפה לקהילת 'אש התורה' בלוס אנג'לס, ועם הזמן היא חזרה להיות ליהודיה שומרת מצוות.

אט אט חזרתי למסילה. שכרתי חדר בביתה של משפחה יהודית. הצטרפתי אליהם בסעודות השבת ולתפילות ב'אש התורה' בדנוור.

לאחר מספר חודשים, הייתי מוכן לגלות את ה"אני" האמיתי שלי. ידעתי שהמקום הכי טוב כדי להתחיל בו הוא ישראל. אז התקשרתי לאחותי והיא קישרה אותי לארגון פילנתרופי בלוס אנג'לס שמימן בשמחה את נסיעתי ארצה.

כל מה שעברתי הביא אותי למקום בו אני נמצא עכשיו. לכל דבר יש סיבה

כמה שבועות אחרי שהגעתי לישראל, יצאתי להליכה ארוכה בשבת אחר הצהריים, וחשבתי איך – בגלל הקשיים עמם התמודדתי בחיי – אני נושא בתוכי המון כעס. ידעתי שבשביל להתקדם, אני חייב לשחרר את הכעס.

השיעורים בהם השתתפתי ב'אש התורה' בירושלים עזרו לי להבין: כל מה שעברתי הביא אותי למקום בו אני נמצא עכשיו.

לכל דבר יש סיבה.

כמיהה להתחבר

היום אני לומד בישיבה, ומקבל בשמחה את חיי. זאת חוויה מדהימה ללמוד מול הכותל המערבי, במרכז ההיסטוריה. לימוד התורה מרתק מבחינה אינטלקטואלית ומייצב אותך על הקרקע מבחינה נפשית. והחבר'ה מעולים – אידיאליסטים שרוצים לקחת אחריות על עצמם ועל העולם.

ובכל זאת משהו בתוכי עדיין לא שלם.

יש בי כמיהה מתמדת להתחבר לאבי, שמעולם לא הכרתי, ושאני כל כך רוצה להכיר.

לכן שהיתי זמן מה בכפר רמה, הכרתי את דודותיי ודודיי והמון אחיינים. הם אנשים מדהימים. הם מאוד אכפתיים ואדיבים, ועושים הכל כדי לעזור זה לזה. הם מרעיפים עליי אהבה ומוכנים לעשות למעני הכל.

הם המשפחה שלי.

אני שואל אותם שאלות על אבי, מתבונן בתמונות המשפחתיות, ופוסע באותם שבילים הרריים בהם צעד אבי.

להיות שם, זה הקשר שמעולם לא היה לי איתו.

מבחינות מסוימת, גם עבורם אני מייצג את הקשר עם אבי. בפרט משום שאני נראה כמעט בדיוק כמותו.

משפחתי הערבית מאוד פרו-ישראלית. דודי מנהל ארגון של שירות סוציאלי ליהודים וערבים. דודה שלי הייתה הערבייה הנוצרית הראשונה שנבחרה לכנסת.

אולם ברקע לתמיכה הזאת, נמצא מה שהם רואים כחוסר שוויון חברתי. נראה שהשירותים המוניציפאליים וההקצאות הממשלתיות פחותות לקהילה הערבית. למרות שהחברה הישראלית רגישה לקשייו של המיעוט, המציאות היא שהערבים הישראלים הם מיעוט. לנוצרים הערבים קשה במיוחד – והם חשים דחויים הן מהערבים, בשל דתם הנוצרית, והן מהיהודים, משום שהם ערבים.

למרות זאת, אני עדיין מרגיש 100% "ישראלי". בני הדודים שלי משולבים היטב בכוח העבודה, והם רואים את זהותם הראשונית כישראלים. בתור נוצרים, הם מרגישים קרובים יותר ליהדות מאשר לאיסלם.

אני עדיין לא מרגיש נוח להפגין את יהדותי כשאני הולך לבקר

אני עדיין לא מרגיש נוח להפגין את יהדותי כשאני הולך לבקר אותם - במונחים של תפילה וכיפה. ועם הכנסת האורחים הערבית המסורתית, קשה לי במיוחד לשמור על כשרות.

בתור ישראלים, הם יודעים הכל על החגים היהודיים. אבל עדיין מוזר להם לראות בי יהודי, משום שעל פי תרבותם הדת נקבעת על פי האב. הם לא יודעים שאבי התגייר, אז תמיד עומדת מתחת לפני השטח השאלה מדוע בחרתי בדתה של אמי ולא בזאת של אבי.

מבחינה זאת נראה לי שאני צועד בעקבותיו של אבי – קרוע בין הנאמנות למשפחתו הערבית והחיים היהודיים שהוא קיבל לחלוטין.

תקוותי שעם הזמן, יהיה לי יותר ביטחון עצמי, ושהיהדות שלי רק תעשיר את מערכת היחסים הטובה שלנו. אני חושב שבדרך כלשהי אוכל לסייע בגישור על פערי ההבנה בין הקבוצות השונות. אחרי הכל, יש לי המון פרספקטיבות: יהודייה וערבית, חילונית ודתית, אמריקאית וישראלית.

התורה אומרת שבמקום להצטער על עצמי, אני צריך לקחת אחריות ולשנות כל מה שניתן כדי לתקן את המצב. בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר שלי יהיה לסגור את המעגל של שני העולמות הללו – ערבי ויהודי, אב ובן.