עבור שאר העולם, הוא היה רב ומלומד. פרופסור שניסח תובנות מנומקות היטב בפילוסופיה יהודית ובתפילה. אבל עבורי, סם היה חבר המשפחה המוזר, שצירפתי מייד למעגל המשפחתי שלי, והענקתי לו את התואר המכובד - 'סבא'.

סם קיבל בחינניות את המעמד החדש, ומילא את חובותיו כסב, בזרם מכתבים שליווה אותי בדרכי, הגיע אלי במצבי שפל וחוסר תקווה, ודרבן אותי למצוא אמונה, בעוד ידי מגששת למצוא את הדגל הלבן שלי. הוא היה זה שאליו פניתי עם כל שאלותיי על אלוקים ועל החיים שלאחר המוות, נואשת לספוג משהו מביטחונו היציב, משתוקקת ללמוד את הדברים הקטנים שנותנים לו את הכוח לחיות בעולם המאיים להכשיל אותנו.

סם ידע מהו כאב לב, ומילים של צער זרמו מפיו. הוא היה שותף לקינות על חוסר הגינות, והיה עטוף לעתים בערפל של חולי וצער. מאחורי המאמרים שפורסמו וההרצאות התורניות, עמדו דמעותיו של אב נואש הכבול ברגליו. גם לו הייתה בת שהוא לא יכול היה להציל; בת הלכודה במבוך האפילפסיה, אסורה בתא שלא היה בכוחו לפתוח. הוא הבין את צערה של ילדה מתייסרת, עמידה דוממת מול תחינות לעזרה, רצון חסר אונים לשכך את צערה. כל ההרצאות והלימוד, החוכמה והאימון לא יכלו להספיק כדי להביא את נחמת ההחלמה.

הוא עודד אותי להבחין בניסים הכרוכים בסתם לקום מהמיטה

מעולם לא פגשתי את בתו, אבל נוכחותה הורגשה בכל ישותו, אהבה עטופה בצער, שהייתה משאו התמידי. הוא כתב לי על מה שקורה בחייו, על פרויקטים חדשים וקורסים שהעביר, מסעות ספרים ותוכניות לקיץ. הוא כתב על מה שמחזיק אותו, על אמונה באלוקים שממתין בסבלנות לצידנו, עד שנהיה מוכנים להיאחז בו. הוא כתב על התנגשות בין התפקידים, על ההתמודדות בין מה שרב 'אמור' להיות לבין התמודדויותיו האישיות. הוא מיעט בערכם של רגעי ה"אה-הא" שבהם אנחנו מוצאים באופן רומנטי את אלוקים, ודיבר על קדושת הניצחונות הרגילים והמרוממים בחיים שאנו חיים בצורה נכונה, הקדושה שבשגרה. הוא עודד אותי למצוא את הרוחניות שלי, להבחין בניסים הכרוכים בסתם לקום מהמיטה.

בדיוק כפי שאני אימצתי אותו כסבא, סם אימץ אותי כבת נוספת, שמתמודדת גם היא בחולי. למרות שהמחלה שלי הציעה רסיסי תקווה וחיזוק, אילו רק בחרתי להצטרף להתמודדות. הפכתי לבת שמתווכחת עם השדים בראשי, מחפשת אחר מטה הקסמים שירפא אותי מרצוני להיגמר ולהותיר אחרי רק עצמות וחרטות.

הוא היה פותח בהתנצלויות מכתבים שנשלחו באיחור, ומציע לי מפות ובהן מסומנות הדרכים לאלוקים. במקום לחלום על כוח עליון שיסחוף אותי כבמטה קסמים, הוא הציע שינוי מסוג אחר. הוא כתב על שוטר שהיה בבית החולים באירוע רב נפגעים, ויכול היה להציל אדם על ידי לחיצה על עורק קרוע, בחדר מיון עמוס. סם לימד אותי להחזיק לעצמי את העורק, כדי להפסיק לדמם. הוא הנחה אותי להרים את ידי ולהפעיל לחץ, לדעת שאלוקים הביא אותי למקום הזה ושהוא עומד לצידי, ומכוון את ידי.

העדפתי מטה קסמים. רציתי אמונה בלי חובות, הצלה בלי פעולה. רציתי רגעי "אה-הא", את הנורה הנדלקת פתאום, שיובילו אותי להחלמה. רציתי דת נטולת חובות, אלוקים שלא נותן רק את הריפוי אלא גם את המוטיבציה. רציתי את האלוקים רופא החולים ומחייה המתים מהסידור, שיאפשר לי להתבוסס באומללותי עד להתרחשות הנס.

המורה שלי היה כאן, ואני לא. תעיתי בפרוזדורי הבדידות, הייתי אבודה בספירת קלוריות וטרודה בסגידה למאזני המשקל

קראתי את דבריו והחנקתי את רגשות האשמה, כמהה לתמיכה חסרת תנאים, על פני כלים וצעדים שצריכים להיעשות. התרעמתי על החובות, לא רציתי להודות שניתן לטפל במחלה שלי באופן שלעולם לא יהיה רלוונטי לגבי בתו. התרעמתי על התחנונים להמשיך לנסות, להמשיך לעבוד ולהמשיך להציב רגל אחת לפני השנייה. התעייפתי מלעשות את מה שקשה, לבחור את הנכון על פני הקל, לטרוח על שיקום בריאותי שהתפוררה למגע ידי.

ידעתי שהוא צודק, שמאחוריו שנים של חוכמה ואבהות. ידעתי שסם אוהב אותי, ושאילו רק יכול, הוא היה מנופף בשרביט הקסמים שלו, ומרפא לא רק אותי ואת בתו, אלא גם את השדים הקבורים שביתרו את נפשו. ידעתי שהוא צודק, ובכל זאת לא עשיתי כלום. לא הייתי מוכנה לשמוע את המסר שלו, לא קיבלתי את הדרישות המוקדמות שיאפשרו לי להיכנס לקדושה או לעמוד באמונה. המורה שלי היה כאן, ואני לא, תעיתי בפרוזדורי הבדידות, הייתי אבודה בספירת קלוריות וטרודה בסגידה למאזני המשקל.

ובכל זאת, שיעוריו ניטעו בתוכי. זרעים של תקווה ואמונה נבטו פתאום שנים אחר כך.

הקשר בינינו אבד עם השנים, המכתבים התרחקו זה מזה עד שהבחנתי שחלפו לפחות חמש שנים מאז שכתבתי לו בפעם האחרונה. אני לא יודעת איך נראים חייו או מה עם בתו. אני לא יודעת אם הוא הצליח להיתלות ברוחניות בתוך מרוץ היומיום.

אבל אני יודעת שנהייתי מוכנה לשמוע את הרצאותיו. אני יודעת שאני דבקה באמונה וממשיכה להרים את עצמי ביד מכוונת. אני יודעת שחוכמתו לא אבדה, אלא נאספה עד שהייתי מוכנה לשמוע אותה, ניצוץ אור בשנים אפלות. אני יודעת שלא היו רגעי "אה-הא" או מטות קסמים, ובכל זאת למדתי כיצד להושיט את ידי ולמצוא את הברכות בחיי.

עבור שאר העולם הוא היה פרופסור מכובד, רב ותלמיד חכם. עבורי, הוא תמיד יהיה סבא מאומץ, חכם ורחום, סבלני ואוהב, וזה שלימד אותי את הפסוק עליו אני חוזרת בחשיכה: "השם לי, לא אירא".