שמעתי עד היום המון הבלים, אבל מאז שגילו אצל אבא שלי סרטן נדיר במיוחד, כולם שואלים, "איך זה יתכן?" כשהם שומעים על זה. ורשימת הדברים הטיפשיים שאמרו לי מאז, שברה את השיא של כל הזמנים.
"אוי..." הם ממלמלים, בהשתתפות. "אני כל כך מצטער/ת. איך את מתמודדת?" רחמים זולגים מהם כשהם מניחים את ידם על כתפי, בתנועה שאני מאמינה שלדעתם נחשבת כמחווה מנחמת. אחר כך מגיע החלק בו הם מנסים לשתף אותי בכמה דברי חכמה. מה החביב עליי ביותר עד כה? האישה שהסתכלה לי בעיניים ואמרה, "את יודעת, כשהחיים מושיטים לך לימונים, את רק צריכה להפוך אותם ללימונדה."
מכיוון שאני יודעת כמה חסר נימוס יהיה לתת להם סטירה ולברוח בצרחות מהחדר, אני בדרך כלל רק קופצת את כפות ידיי ומאלצת את עצמי להנהן.
אלמלא האילוצים החברתיים הייתי פשוט צורחת, "זה הדבר הכי טיפשי ששמעתי בחיים שלי!" ישר לתוך הפנים המופתעות שלהם.
החיים אינם מושיטים לך לימונים, סוכר וקנקן.
החיים זורקים עליך לבנים.
החיים זורקים עליך מסור חשמלי וצועקים "תפוס!"
תאמינו לי, יש לכם מזל אם החיים יושיטו לכם לימונים.
אני יודעת שלאנשים יש כוונות טובות. ואם אהיה ישרה, נראה לי שאני לא כועסת עליהם באמת. אולי הדבר שאני רוצה באמת לעשות הוא לצעוק לא-לוהים, למה אני? למה אנחנו? למה אבא שלי?! אולי מה שאני רוצה באמת לעשות הוא להתעורר מהעולם המקביל הזה שאיכשהו נפלתי לתוכו, ולגלות שֶ'הופ' – כולם בריאים. חזרנו לשגרה.
אולי מה שאני באמת רוצה זו שליטה כלשהי על ההתרחשויות הרות הגורל שממלאות את חיי.
אני מתנודדת בין כל שלבי האבל, בחלק זה או אחר של היום
בדקתי את הנושא וגיליתי שקיימים חמישה שלבים של אבל: התכחשות, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. זה נשמע נכון. אני מתנודדת בין כולם בחלק זה או אחר של היום. אני מעמידה פנים כאילו שהכל בסדר, ואני מתעצבנת כשאני זוכרת שזה לא, אני עושה עם א-לוהים עסקים כמו, אני אתפלל כל יום בחיים שלי אם אתה... ואני אוכלת כמויות של גלידת שוקולד-מנטה.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על השלב האחרון, שלב הקבלה.
יש אמירה שאבא שלי מאוד אוהב, אולי פרפראזה על דברי החפץ חיים לאחד מתלמידיו.
"אמור לי, אם אתה נמצא על רכבת ואתה רוצה שהיא תתקדם מהר יותר, האם תרד ותדחוף אותה?"
"לא..."
"מובן שלא, זה יהיה חסר ערך, אז תפסיק לנסות לדחוף את הרכבת."
קבלה אינה ייאוש. היא פשוט הבנה שאתה לא הנהג, ושאתה פשוט לא יכול לרדת ולדחוף את הרכבת.
חכמינו ז"ל אמרו ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". במילים אחרות, אין לך שליטה על שום דבר בחיים שלך. והאמת היא, שאנחנו לא מבינים את זה לגמרי, עד שאנחנו נדחפים על כורחנו לאירועים כמו זה, שבהם כל כך ברור כמה מועטה השליטה שלנו. אני לא מנתחת, ואני לא יכולה לנתח את אבא שלי כדי לגרום לו להיות בריא יותר. אין לי שום מושג כיצד כימותרפיה פועלת, כך שאני לא יכולה לשכנע אותה למלא את תפקידה טוב יותר. אין לי אפילו שליטה על התאים בגופו, שמשתנים בדרכים מזיקות.
אני. לגמרי. חסרת. אונים.
אז מה עכשיו?
ה"לימונים" שא-לוהים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר
אולי אני רק בת 19, אבל אני כבר יודעת לפחות שה"לימונים" שא-לוהים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר. אני יכולה לשאול "למה?!" עד שהפנים שלי יכחילו. אני יכולה להתחנן ולבקש, לכעוס, להישאר במיטה כל היום. אבל אף אחד מהדברים האלה לא יעזור לאף אחד, והכי פחות, לי.
יש רק שאלה אחת שראוי לשאול, והיא: "מה אני עושה עכשיו?"
כולם מתמקדים בחלקם הראשון של דברי חז"ל, אותו חלק שמבהיר כמה מעט שליטה יש לנו. מה שאנשים לא זוכרים הוא את החלק השני: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים. במצבים כאלה, שבהם מרגישים כאילו הרכבת דוהרת מהר מדי, אפשר אולי לקפוץ מהרכבת ולמצוא את עצמך איפשהו בתעלה בצד הדרך. אבל יש לך כלי שיכול לעבוד - אתה, ורק אתה, יכול להחליט כיצד המצב ישפיע על הקשר שלך עם א-לוהים. אתם מבינים איזה דבר גדול זה?
יש אנשים ששואלים אותי איך אני עדיין מאמינה בא-לוהים כשהמשפחה שלי הוטלה לכזאת התמודדות.
"מה הקשר?" אני שואלת.
"נו, את לא כועסת?" הם מבררים.
"ברור שכן. אבל אם אני כועסת אז זה סימן שיש לי קשר עם א-לוהים. אני כועסת על ההורים שלי בגלל שאני יודעת שהם אוהבים אותי – אז יש לי טעם לכעוס. אני לא כועסת על ראש הממשלה, בגלל שאין בינינו שום קשר. א-לוהים הוא אבא שלי, וכעס עדיף על אדישות."
אז קדימה. לכעוס. לעשות עסקים, לאכול שוקולד. אבל בל נשכח שיש צעד חמישי, הצעד הכי חשוב מכל משכך כאבים: קבלת העובדה שאין לנו שליטה. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אנחנו יושבים על רכבת החיים והיא נוסעת לאן שהיא נוסעת, ובמהירות שבה היא מתקדמת.
צריך פשוט להפסיק לנסות לדחוף את הרכבת.
(29) אשתו של חולה, 28/2/2014 11:06
כמה נכון כתבת
איזה בליל של תחושות חווים למשמע הבשורה הקשה, כמה קשה להתמודד , כמה כאב וסבל ובעיקר עצבות ענקית. שנזכה כולנו לבריאות טובה ולרחמי שמים.
(28) מיטל, 17/4/2013 12:17
דמעתי
אני מתמודדדת עם משהו קשה בעצמי, נגעת בליבי מאוד ונגעת בנקודה תודה רבה
(27) מיטל, 25/12/2011 11:58
וואו
ממש יפה :)
(26) ד גול, 21/12/2011 17:09
כמה שאני מביו אותך
אני מבין אותך מפני שכל מה שעבר עליך דרך אבא שלך ,עבר עלי באופן אישי דרכי , אודה ולא אבוש אינני דתי או קבליסת ,אפילו לא פילוסוף,אבל דבריך עוררו בי אותן מחשבות שעהרו עלי בזמן שחליתי במחלה הארורה ההיא,שאילץ אותי לעבור ניתוח קשה מאוד ולשאול את אותן השאלה ,למהההה ,במה חטאתי ולמה דווקא עלי ולא על חברי הסובבים אותי ושואלים את אותן השאלות הטיפשיות וחושבים שבדרך זו הם מקלים עלי את הפחד שאחז אותי עקב המחלה הזו. אבל מעז יצא מתוק והבנתי שצריך לנצל את החיים ולא להכנס למרה שחורה ,והחלטתי שאחרי שעזרתי לילדי להסתדר בחיים הן מבחינת ההשכלה והן מבחינת הנישאוין והמגורים הגיעה טורי והתחךתי לטייל בעולם.
(25) גילת, 8/12/2011 19:18
רגועים ברכבת??
מיוחד מאוד מה שכתבת..ניסיתי להבין מה כתוב בין השורות והצלחת לחדש ולהאיר.. שנזכה כולנו להישאר ברכבת בנחת ושלווה מתוך שמחה ואמונה שלימה.. כנראה אנחנו מסוגלים!! תודה ובהצלחה לכולנו ובהצלחה בניסיון שקיבלת
(24) מירי, 6/12/2011 11:54
קבלה,,,,,שוות ערך להקלה,,,,כי,,,
שלום:) אני כל כך מבינה אותך,,,,החוסר עונים פשוט נורא,,,,ולפעמים אני עוברת דברים קשים,,,,ושואלת למהההה????? ואומרת לעצמי,,,לאלוהים יש סיבה,,,,וכמה שקשה לי לקבל את זה אני מבחנה שאין דרך אחרת,,,אני לא דתיה,,,,ולא יודעת מה חזל היה אומר,,,אני יכולה ליעץ לך רק דבר אחד,,,תקבלי שזו המציאות,,,ואת יכולה לשבת ממורמרת ולכאוס או לנסות לנצל את הזמן לבלות עם אבא שלך,,,ולנצל את הזמן שנישאר,,,כי בתחלס,,,,ההווה הוא כל מה שייש לנו,,,,מי יודע מה יהיה מחר. שולחת לך חיבוק ענק,מתפללת שאבא שלך יחלים ואם לא לפחות שאלוהים יחסוך מימנו סבל,,,,הלואי ויכולתי לתת לך חיבוק ענק,
(23) ראובן ק., 5/12/2011 09:58
איזי גור אמונתי כאמונתך.תמיד אני תוהה מהי אמונה דתית?
מה שכותבת המאמר כותבת הגיוני מאד ופילוסופי במידה הנכונה. עד אשר הגעתי לקטעי האמונה הדתית.איני מתנגד לדת .ע"פ אמונתי-איש איש באמונתו יחיה.אך כמובן שיש שאלות כמו שאיזי שואל על הימנעות האלוהים "להתערב" במעשי השטן היטלר.והאפר הוא אפר הוא אפר.כמו שהמוות הוא הדבר הכי בטוח וברור.אני גם מתקשה להיות "יהיר" ולחשוב שהאלוהים, או הישות האלוהית בעלת התבונה העליונה, שעסוק כנראה לא מעט בעינינים הרי גורל, יושב לו ומתעניין באדם האינדיבדואל.כלומר כשאני "מדבר" איתו ושאל שאלות, הוא יתפנה דוקא אלי. ומה עם הנוצרים? להם אין ישו משלהם? או דתות אחרות? אז בסך הכל הישות צריכה לשכון בכל אדם ואדם וזה מיליארדים רבים מאד.אבל בסופו של יום מה שקובע היא התוצאה. אדם שמבקש להתאבד, יש לשער שעומדים לנגד עיניו משפחתו היקרה, אהוביו, ילדיו שבוודאי היו מונעים ממנו לעשות המעשה. אבל המתאבד הנמצא ביגון, ובדרך ללא מוצא-בוחר באותן שניות לעזוב ולהפרד מהכל. כי אינו חושב רציונלית.אגב אני מסכים שהאמירות המטופשות של לימונים ולימונדה ועוד כל מיני דברי להג של "פולניות" באמת מיותרים.וכן אני נפעם ונדהם מהאמונה הטוטלית, העיוורת של האוחזין בדת, גם ברגעי אסון נוראי.החילוני מילל, וכואב ובוכה ונשבר לרסיסים.ואילו המחזיק באמונה-תמיד יהיה רגוע וחזק יותר עם חוסן פנימי עצום שניכר מייד לעין
יעל, 6/12/2011 12:36
תגובה למספר 23
ענית בעצמך על שאלך! האמונה הדתית היא זו שמובילה את המאמין להיות רגוע וחזק יותר עם חוסן פנימי עצום שניכר לעין. עצם העובדה שאינך רואה את היישות האלוהית אינה מעידה על חסרונה. כמו שאינך מסוגל לראות את השכל שלך , חוסר היכולת לראות אותו אינו מעיד שאין לך. בדרך שבה התבטאת הוכחת שיש לך שכל. הקושי העיקרי הוא לרצות להאמין באלוקים. אם תרצה תאמין ואז תצטרך לקיים את הנאמר בתורה ומזה אתה (ורבים אחרים כמותך )בורח.
אורלי, 26/9/2012 22:00
אמונה - הדבק שיחבר את הרסיסים
אני לא חושבת שהמחזיק באמונה לא נשבר לרסיסים האמונה היא פשוט הדבק שיצליח לחבר אותו מחדש. ובאשר לעניין שה' יתפנה דווקא אליך הרי שכל אדם צריך להרגיש כאילו עבורו נברא העולם וכן! אתה תרגיש שהוא נמצא שם עבורך בכל דבר שאתה תבחר לשתף אותו. מסכימה עם כל מילה של המאמר נכון לגבי כל התמודדות שהיא, לא רק מול מוות או מחלה.
(22) נורית, 5/12/2011 08:26
שליטה ועוד איך שליטה...
יש מצבים בחיים שאין לנו עליהם שליטה ויש הרבה שכן,מה עם בחירה אישית,חלילה לנו ליהיות כעלה נידף ברוח ולא להביע עמדה,רק לשבת על הגדר ולחכות שניפול לאחד הצדדים?
(21) אופירה, 5/12/2011 08:25
רפואה שלמה
כל מילה נכונה וחזקה הלוואי שנצליח ליישם
(20) יעל, 5/12/2011 06:52
האמונה במצבים טרגדים
בעקבות טרגדיה שעברנו במשפחה, השתתפתי אמש בסדנא שמצאתי את עצמי שואלת בקול רם ובכעס "אפה אלוקים" כמובן מתוך הצער העמוק בו אני נמצאת על האובדן. הגעתי היום לעבודה פתחתי את המייל והופתעתי לקרוא את הכתבה. ברור לי שבעיות יש לכולנו, וזה ממש לא מנחם, אבל אכן עד שזה לא נוגע בנו אנו לא ממש ערים לתחושת הכאב בלקיחת אדם אהוב ממך.
(19) חזן יהודה, 5/12/2011 05:17
מצוות ביקור חולים
אני חושב שאחד הדברים החשובים ביותר לאדם חולה זו התמיכה של המשפחה והחברים ולא חשוב כלל מה הם אומרים ,לצערי הרב חוויתי את הכל עם אישתי ואחי ז"ל כאשר הרשו ביקורים בימי מחלתם הצליחו להתגבר וכשאר לא הייתה להם סבלנות לביקורים אלו הייתה נפילה גדולה שבסיומה נפטרו ,יש לחזק בכל הכוח ולעודד ביקור חולים גם אם לפעמים הדברים נשמעים מגוחכים בריאות והצלחה
(18) איזי גור, 5/12/2011 02:44
אשרי המאמין
כאדם חילוני (ובכלל שלא להכעיס) אני מעריך שלאדם המאמין בהשגחה העליונה קל יותר ללהשליך את יהבו על השוכן במרומים ולשאת ביתר קלות מטעני נפש כואבים. אז אם האמונה היא אמצעי כדי לקבל את הגזרות ביתר קלות- סגי אך כמי שאינו יכול שלא לתהות ולשאול שאלות, איני מצליח לתפוס הא כיצד התיר היושב במרומים להיטלר ולסטלין ימח שמם וזכרם לחסל חלקים כה גדולים מהעם שבחר בו. ויהיו התירוצים אשר ניתנו וניתנים כדי שלא לפגוע ביתברך- המציאות הנוראה נותרת מציאות נוראה אז בכל זאת?!!!
מירה, 5/12/2011 10:48
מחילונית מאמינה - התמונה הגדולה
רצוי לראות את התמונה הגדולה, אולי זה לא מנחם אבל אין ספק שזאת דרך להסביר. אנחנו באים לתיקון/גלגול ולא יותר, כשהשלמנו אותו - הולכים. ואשרי ההולך, כי הנותרים כואבים.
(17) דוד קאסוטו, 4/12/2011 22:10
קושט דברי אמת
מצויין
(16) תמי, 4/12/2011 21:32
הרפו
את באמת מדהימה סיוון. בהתייחס לגיל הכרונולוגי שלך זה קשה לתפיסה שאת כ"כ נבונה וכ"כ רוויית ניסיון. המשל שהבאת מזכיר לי פסוק מפסוקיו של נעים זמירות ישראל: "הרפו ודעו כי אני ה'" ועוד: ישנה תמונה נוספת שמביא מרן הח"ח: האם אתם מכירים את התמונה הבאה?: מנוף מוריד קראוון אל הקרקע, לפתע אתה רואה בן אדם דוחף את הקראוון. היתכן? אלא מאי, כל עוד המבנה לא נקבע ע"ג הקרקע, ז"א, כשהקראוון עדיין באויר - אז כן, איש אחד יכול לדחוף אותו. אך משנקבע מקומו ע"ג הקרקע - גם 100 איש לא יוכלו להניע אותו...זאת כנראה תבונת הנפש שלנו - להרגיש מתי ומה ואם עוד ניתן לעשות... המון רפואה שלימה. ואת יודעת מה - אולי באמת תגידי אילו אמירות עושות לך טוב ואילו לא? כי הנטיה הראשונית היא לנסות לנחם...
(15) שרה, 4/12/2011 19:56
חייבים להגיד משהו ותלוי איך מקבלים אותו
בריאות אריכות ימים, רפואה שלמה. כשפוגשים אדם שבן משפחה שלו נפגע, הרי אי אפשר לשתוק וצריך לעודד, וכל אחד בדרך שלו. אם נחשוב שכל מילה יכולה לפגוע לא נגיד כלום, ואז זה יותר גרוע. כולם בכונה טובה.
(14) בועז, 4/12/2011 15:46
אוויר.
שמחתי לקרוא את מילותייך, סיוון. כל הכבוד על הכנות וחכמת החיים! לצערי ולמזלי, אימי גם חלתה בסרטן אך זה היה כשהייתי בן 13 ובמשך ארבע שנים קשות לא ידענו מה יהיה... לבסוף ב"ה היא יצאה מזה בשלום (כיום אני בגילך, 19) ולמזלי אני ירשתי את נקודת המבט של הוריי- אנחנו כמו בועות אוויר, ולפעמים הזרם סוחף אותנו למקומות עמוקים. אבל התפקיד שלנו הוא תמיד לעלות! לא משנה מה המצב בחיים תמיד ננסה להפיק את כל מה שאפשר ממנו!! לסיום, בהצלחה בהמשך הדרך והחיים שלך, ורפואה שלמה לאביך! (נדמה לי שאני לא היחיד שיתפלל לרפואתו אם תרשמי כאן את שמו אז אשמח אם תעשי כן!)
(13) נעמ, 4/12/2011 15:03
שבוע טוב
מדהים כמה עוד אנחנו צריכים להתחזק בחיים האלה באמונה שהכל לטובה והכל משמיים גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה...את ריגשת אותי ונתת לי הרבה חומר למחשבה..רפואה שלמה לאביך..
(12) יונית, 4/12/2011 14:59
מרגש. ומותר להיות עצובים. תחוזקי.
(11) יעקב ב, 4/12/2011 14:58
אני מאחל לאביך שיהיה לו נס חנוכה
אני עברתי את זה ויש גם ניסים בעולם הזה
(10) גילה, 4/12/2011 14:36
לדחוף את הרכבת
את אשה צעירה, חכמה מעל שנותיה ואמיצה וכנה מאד. אהבתי את הדימוי- להפסיק לדחוף את הרכבת. כל כך נכון! וכל נסיון לדחוף רכבות נועד לכשלון וליאוש. עם זאת, החכמה להבחין בין לדחוף רכבות לבין מה שאפשר בכל זאת לעשות- לפחד, להסתכל על הנוף, להחזיק חזק או לקפוץ כפי שציינת לתעלה בצד הדרך. זו הרבה בחירה. אני מאחלת לכם ולאבא שלך, התמודדות עם קירבה ואהבה ביניכם ועם הכי פחות יסורים.
(9) אבי, 4/12/2011 14:33
כי התקווה והקבלה מרפא הן לכל נפש
התייחסותך למצבי דחק בחיים הינם יוצאים מן הכלל זו היא נקודת הבחירה האמיתית שטבע בנו הבורא ומתפקידנו לבחור בחיים כמאמה"כ "ובחרת בחיים". אשרייך. ירבו כמותך. וייטע בך ובמשפחתך אדון העולמים הכח וההבנה להמשיך כך וביתר שאת וביתר עז וברכת רפו"ש בקרוב ממש. המתפלל המקווה והמא/יחל.
(8) עטרת, 4/12/2011 14:19
כל מילה בסלע
סיוון תודה רבה ששתפת אותנו ויותר מכל אותי באופן אישי חיזקת מאדדדדדדדדדדדדדדדדדד בברכת רפואה שלימה ומהירה ושבורא עולם יתן לכם הרבה כח
(7) אילן סגל, 4/12/2011 13:56
עזר לזולת
מות והתנצלות על הסתננות לדואר שלכם!! לאחר עבודה סיזיפית, סוף סוף, יצאו לאור שני ספרים חדשים שלי. מכיוון שאיני מתכנן פרנסה חדשה וברור לי שאלו אינם כתבים על הארי פטר, החלטתי לתרום את ההכנסות להוסטל "השחר" בהרצליה. בתי אלונה, הלוקה בשיתוק מוחין, חוסה בהוסטל זה שכל השקעה תשפר את איכות 24 החוסים בו. בשלב ראשון אשפר את הציוד והריהוט בחדר הפעילויות והאירועים בעלות של כ- 12.000 ₪. אני פונה אליכם בבקשה: "אנא שילחו מנשר זה לכל מכותביכם". תפוצה מרובה תביא את הכתוב לעיניים רבות וכולנו נצא נשכרים. ספר ראשון:"27 מדרגות", סיפור אמיתי ועוד קצת. מחירו 65 ₪ כולל משלוח. ספר שני: "היום האחרון בחיים", אסופת סיפורים של היה היה ועוד קצת. מחירו 65 ₪ כולל משלוח. הזמנת שני ספרים כולל משלוח – 120 ₪ המעוניינים ברכישה מתבקשים לשלוח צ'ק ל: אילן סגל כתובת: קהילת סלוניקי 4 תל-אביב 69513 טל נייד: 050-5294833 בית: 03-6499436 מייל: segalilan51@walla.com אינני מבטיח, בשום אופן, שאם תשלחו ל-8 חברים לפחות אז תהיו מאושרים יותר והילת קודש תרחף סביבכם. אינני מאיים בשום אופן שמי שיעז לשבור את השרשרת יקבל סיפולוקס ליום הולדתו וגם בריאות אין קץ אינני יכול להבטיח. אני מאמין שממלאי בקשתי יזכו לכל היותר בהרגשה טובה ואולי רגע של נחת. תודה על תשומת ליבכם - אילן סגל.
(6) אנונימי, 4/12/2011 13:49
אפשר לנצח את הסרטן מאת שלמה גוברמן
האיש גר ברעננה כתב ספר אבד את אימו ואחותו ומציאה לך ליצור קשר איתו.כוינו גובי.אי
(5) עדי קמינסקי, 4/12/2011 13:34
ילדה בת 19
מקסים! הכנות שעוברת דרכך חכמת החיים, את מקסימה וכיף לשמוע את מילותייך!
(4) תמר, 4/12/2011 13:33
מילים
אני מאחלת לך , ש יקרה לך נס, ואביך יבריא, את אישה ניפלאה. שאפשר ללמוד ממנה הרבה.
(3) שמחה סיאני, 4/12/2011 13:26
חיזקי ואימצי!
אַת צודקת, יקירה. אין לך מה לעשות במקרה הזה, אלא אם כן אַת מאמינה ש"ישועת ה' כהרף עין". כבר היו מקרים קשים שאנשים יצאו מזה בדרך פלא. נפלאות דרכי העולם. א ב ל, אַת בריאה, תודה לאל, תנצלי כ ל י ו ם לעשייה, ליצירה ותשמחי במה שיש לך ואַל תצטערי על מה שאין לך! מסרי לאביך רפואה שלימה. שלך, שמחה
(2) לייז שאול, 4/12/2011 13:20
שבוע טוב!
היי יקרה, ממש רגשת אותי עם הכנות שלך,אני מאחלת לך הרבה שמחה וקבלה,חוזק ורפואה שלמה לאביך בתוך שאר חולי עם ישראל. (חיבוק)
(1) אור, 4/12/2011 13:10
חיזוק הקשר עם אלוקים הוא הלימונדה
וזה לא אומר שלא נשארה חמיצות. אנחנו רק בני אדם.. אבל המשפט הזה מתברר כלא כל כך טיפשי, אלא כשאנחנו כואבים שום תגובה או תנועה לא מנחמת ממש. רפואה שלמה!
יעל, 4/12/2011 13:50
אלוקים לא מתעסק בקטנות כאלה! אנחנו לא מרכז היקום! כל אחד והשקית שלו...
מה כעס, מה מרירות, מה דכאון....להרבה מאוד אנשים בעולם אין אפילו את הפריבילגיה להתמרמר, כי אין להם בפני מי... חשוב לזכור שאנחנו לא מהווים את מרכז היקום, ויש טרגדיות עוד יותר גדולות ומזעזעות, ואין שום ערך להתבכיינות, כי אינה מקדמת דבר, אלא רק משדרת פינוק מאוס. אני לא מדברת מתוך בור של שומן, מפני שידעתי אסונות...