שמעתי עד היום המון הבלים, אבל מאז שגילו אצל אבא שלי סרטן נדיר במיוחד, כולם שואלים, "איך זה יתכן?" כשהם שומעים על זה. ורשימת הדברים הטיפשיים שאמרו לי מאז, שברה את השיא של כל הזמנים.

"אוי..." הם ממלמלים, בהשתתפות. "אני כל כך מצטער/ת. איך את מתמודדת?" רחמים זולגים מהם כשהם מניחים את ידם על כתפי, בתנועה שאני מאמינה שלדעתם נחשבת כמחווה מנחמת. אחר כך מגיע החלק בו הם מנסים לשתף אותי בכמה דברי חכמה. מה החביב עליי ביותר עד כה? האישה שהסתכלה לי בעיניים ואמרה, "את יודעת, כשהחיים מושיטים לך לימונים, את רק צריכה להפוך אותם ללימונדה."

מכיוון שאני יודעת כמה חסר נימוס יהיה לתת להם סטירה ולברוח בצרחות מהחדר, אני בדרך כלל רק קופצת את כפות ידיי ומאלצת את עצמי להנהן.

אלמלא האילוצים החברתיים הייתי פשוט צורחת, "זה הדבר הכי טיפשי ששמעתי בחיים שלי!" ישר לתוך הפנים המופתעות שלהם.

החיים אינם מושיטים לך לימונים, סוכר וקנקן.

החיים זורקים עליך לבנים.

החיים זורקים עליך מסור חשמלי וצועקים "תפוס!"

תאמינו לי, יש לכם מזל אם החיים יושיטו לכם לימונים.

אני יודעת שלאנשים יש כוונות טובות. ואם אהיה ישרה, נראה לי שאני לא כועסת עליהם באמת. אולי הדבר שאני רוצה באמת לעשות הוא לצעוק לא-לוהים, למה אני? למה אנחנו? למה אבא שלי?! אולי מה שאני רוצה באמת לעשות הוא להתעורר מהעולם המקביל הזה שאיכשהו נפלתי לתוכו, ולגלות שֶ'הופ' – כולם בריאים. חזרנו לשגרה.

אולי מה שאני באמת רוצה זו שליטה כלשהי על ההתרחשויות הרות הגורל שממלאות את חיי.

אני מתנודדת בין כל שלבי האבל, בחלק זה או אחר של היום

בדקתי את הנושא וגיליתי שקיימים חמישה שלבים של אבל: התכחשות, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. זה נשמע נכון. אני מתנודדת בין כולם בחלק זה או אחר של היום. אני מעמידה פנים כאילו שהכל בסדר, ואני מתעצבנת כשאני זוכרת שזה לא, אני עושה עם א-לוהים עסקים כמו, אני אתפלל כל יום בחיים שלי אם אתה... ואני אוכלת כמויות של גלידת שוקולד-מנטה.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על השלב האחרון, שלב הקבלה.

יש אמירה שאבא שלי מאוד אוהב, אולי פרפראזה על דברי החפץ חיים לאחד מתלמידיו.

"אמור לי, אם אתה נמצא על רכבת ואתה רוצה שהיא תתקדם מהר יותר, האם תרד ותדחוף אותה?"

"לא..."

"מובן שלא, זה יהיה חסר ערך, אז תפסיק לנסות לדחוף את הרכבת."

קבלה אינה ייאוש. היא פשוט הבנה שאתה לא הנהג, ושאתה פשוט לא יכול לרדת ולדחוף את הרכבת.

 חכמינו ז"ל אמרו ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". במילים אחרות, אין לך שליטה על שום דבר בחיים שלך. והאמת היא, שאנחנו לא מבינים את זה לגמרי, עד שאנחנו נדחפים על כורחנו לאירועים כמו זה, שבהם כל כך ברור כמה מועטה השליטה שלנו. אני לא מנתחת, ואני לא יכולה לנתח את אבא שלי כדי לגרום לו להיות בריא יותר. אין לי שום מושג כיצד כימותרפיה פועלת, כך שאני לא יכולה לשכנע אותה למלא את תפקידה טוב יותר. אין לי אפילו שליטה על התאים בגופו, שמשתנים בדרכים מזיקות.

אני. לגמרי. חסרת. אונים.

אז מה עכשיו?

ה"לימונים" שא-לוהים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר

אולי אני רק בת 19, אבל אני כבר יודעת לפחות שה"לימונים" שא-לוהים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר. אני יכולה לשאול "למה?!" עד שהפנים שלי יכחילו. אני יכולה להתחנן ולבקש, לכעוס, להישאר במיטה כל היום. אבל אף אחד מהדברים האלה לא יעזור לאף אחד, והכי פחות, לי.

יש רק שאלה אחת שראוי לשאול, והיא: "מה אני עושה עכשיו?"

כולם מתמקדים בחלקם הראשון של דברי חז"ל, אותו חלק שמבהיר כמה מעט שליטה יש לנו. מה שאנשים לא זוכרים הוא את החלק השני: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים. במצבים כאלה, שבהם מרגישים כאילו הרכבת דוהרת מהר מדי, אפשר אולי לקפוץ מהרכבת ולמצוא את עצמך איפשהו בתעלה בצד הדרך. אבל יש לך כלי שיכול לעבוד - אתה, ורק אתה, יכול להחליט כיצד המצב ישפיע על הקשר שלך עם א-לוהים. אתם מבינים איזה דבר גדול זה?

יש אנשים ששואלים אותי איך אני עדיין מאמינה בא-לוהים כשהמשפחה שלי הוטלה לכזאת התמודדות.

"מה הקשר?" אני שואלת.

"נו, את לא כועסת?" הם מבררים.

"ברור שכן. אבל אם אני כועסת אז זה סימן שיש לי קשר עם א-לוהים. אני כועסת על ההורים שלי בגלל שאני יודעת שהם אוהבים אותי – אז יש לי טעם לכעוס. אני לא כועסת על ראש הממשלה, בגלל שאין בינינו שום קשר. א-לוהים הוא אבא שלי, וכעס עדיף על אדישות."

אז קדימה. לכעוס. לעשות עסקים, לאכול שוקולד. אבל בל נשכח שיש צעד חמישי, הצעד הכי חשוב מכל משכך כאבים: קבלת העובדה שאין לנו שליטה. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אנחנו יושבים על רכבת החיים והיא נוסעת לאן שהיא נוסעת, ובמהירות שבה היא מתקדמת.

צריך פשוט להפסיק לנסות לדחוף את הרכבת.