הייתה לי משפחה - ארבעה ילדים מקסימים, שני בנים ושתי בנות. בית פתוח ותמיד מלא באורחים. מערכת יחסים נפלאה עם הוריי ואחיי. בעל שעמל לפרנסתנו. מספיק כסף כדי לשלם את החובות... חיי נראו מושלמים. כל כך מושלמים.

ולפתע קרס עולמי.

בעלי המוכשר קיבל תפקיד בעבודתו שהצריך מעבר לעיר אחרת, ואני התכוננתי לבנות שם חיים חדשים ומהנים למשפחתנו, ולהיות קרובה יותר לסבי ולסבתי. שנת הלימודים קרבה לסיומה, ואנחנו היינו שקועים עמוק בסלוטייפ ובארגזים. ביום ראשון שלפני המעבר הגדול, לקחנו פסק זמן מכל האריזה, ונסענו לחתונה של חברים קרובים.

ביום ראשון אחר הצהריים, כשיצאתי לקנות שמלה לאירוע עבור בתי הגדולה, עלה קצת החום של התינוק והוא התחיל לבכות. חששתי שהוא מפתח דלקת אוזניים. קצת משכך כאבים לתינוקות פתר את הבעיה, והוא נרדם. הוא ישן כל כך טוב ועמוק, שבמקום להלביש אותו ולקחת אותו איתנו לחתונה, השארתי אותו אצל אחותי. כשחזרנו, אחרי חצות, הוא עדיין ישן בעריסה. אני לא ישנתי טוב; הוא השמיע קולות כאילו שהוא חולם חלום רע.

מוקדם בבוקר, קמתי להוציא אותו מהמיטה. החדר שלנו היה חשוך, לכן לא הייתי בטוחה בעצמי, אבל נראה היה שמשהו לא בסדר איתו. הוא באמת חולה, החלטתי, אבל משהו נראה לי מפחיד יותר. הערתי את בעלי. "הוא לא נראה לך מוזר?" שאלתי.

ובעלי הרגוע בדרך כלל אמר: "הוא חייב להגיע לבית החולים".

הדקות, השעות והימים הבאים נראו כמו סרט בהילוך איטי... לבקש מאחייניתי מפתחות לרכב. להחליט שהוא לא יכול לנסוע במצב כזה ברכב רגיל. להתקשר 101, להזמין אמבולנס. לחכות מה שנראה המון זמן עד לשמיעת הסירנה של האמבולנס שהגיע אל הבית שלנו. לשבת בחוץ עם החובשים. הסוכר בדם שלו היה נמוך מידי. ראשו פנה ימינה והוא הביט שמאלה. דודי הרופא שרץ במעלה הרחוב בתגובה לטלפון היסטרי כמה דקות קודם לכן. האמבולנס שנוסע סוף סוף לחדר המיון הקרוב ביותר...

הרופא במיון היה מודאג במיוחד. בדיקות דם. אינפוזיות. סריקות. תגובה חיסונית קיצונית למחלה? דלקת קרום המוח? זיהום? להחזיק אותו על האלונקה הלבנה והנוקשה, ולהמתין. נראה שהוא נרגע מעט ועוצם את עיניו לנוח, אבל אז הוא היה מתעורר בבעתה. גופו העייף מוותר ונכנע. אבל לפחות הוא היה מעורר את עצמו לנשום, בעיני זה נראה סימן טוב.

"זה רק עניין של זמן, תגידו שלום"

הועברנו למחלקת הילדים ואני הבנתי שיתכן שלא נחזור באותו יום הביתה. הבנתי שאולי משהו מאוד לא בסדר. התקשרתי לאמי וביקשתי שתתפלל עליו. הזכרתי לעצמי שאלוקים לא נותן לנו ניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, וידעתי שאני לא מסוגלת לעמוד באובדן בני. אז יהיה בסדר, נכון? אבל למה התחושה הזו, שזוחלת מתחתיי, כאילו זאת התחלת הסוף שלו? לא יכולתי לבקש כלום מאלוקים. פשוט ידעתי שהוא יעשה מה שנכון ומה שראוי עבורנו.

חיכינו וחיכינו לרופא הטיפול-נמרץ-ילדים שידבר איתנו. עוד סריקת מוח. אין פעילות. "נדע יותר מחר". ולמחרת, עדיין אין פעילות במוח ובגזע המוח. "זה רק עניין של זמן, תגידו שלום", הוא אמר.

סתם וירוס שחדר לנוזל השדרה, הסבירו לנו. שום גורם, שום סיבה. לא היינו יכולים לעשות שום דבר אחר. זה לא באשמת אף אחד... אבל אני ידעתי שזה ודאי באשמתי. ודאי לא הערכתי מספיק את החיים שיצרתי, ולכן השם לוקח ממני את אחד מהם. ידעתי שהוא לעולם לא יתעורר שוב. כל הצינורות והחוטים והצפצופים. חיבקתי אותו אחרי כל הרבה זמן המתנה, נזהרת לא להזיז את צינור הנשימה. כבר לא הרגשתי שהוא שלי...

תשעה ימים אחר כך, הוא נפטר. עדיין היינו בעיר מגורינו הקודמת, בדירות ובבתים לא מוכרים. חפצינו נארזו ונשלחו לעיר החדשה בלעדינו. הלכתי אחר מיטתו. ישבתי על כיסא מרופד בקטיפה. הלם. הקשבתי כיצד בעלי קורא את ההספד שכתבנו לילה קודם. שמעתי אנשים בוכים מאחוריי, כשהם מסתכלים איך אני מסתכלת כשקוברים את בני, וחושבים על הילדים הבריאים שלהם. שלי נפטר.

חיי המלאים, השמחים והמספקים לשעבר, הפכו ריקניים ועצובים. הכמיהה המתמדת בתוכי לשלמות, איימה להפוך את התנועות היומיומיות הבסיסיות ביותר לדמעות של עצב נואש. פעולות כמו בחירת ירקות בחנות או הפעלה של מכונת הכביסה היו מציפות אותי בכאב, בחוסר שלמות נצחי. מטרת חיי נגזלה מידיי, ואני הייתי יושבת בבית שמונה שעות ביום ומחכה ששלושת ילדיי האחרים יחזרו הביתה מהקייטנה ומהלימודים, כדי שאוכל להשיב לעצמי את תפקיד האם שנעלם ממני במשך כל היום.

חלפה שנה מאז פטירתו של בני הפעוט. שנה שברובה עברה מתוך מחשבה על זה שהוא איננו, ולא במחשבה על האישיות המדהימה שלו. הרשתי לעצמי להיזכר בו לפני שבועיים, ביום השנה הראשון שלו. אני זוכרת איך הייתי מחזיקה אותו והוא היה מלטף את כתפי, כמו שאנחנו עושים לתינוקות שלנו. אני זוכרת את ידיו השמנמנות אוחזות בלחיי ומדביקות נשיקה רטובה על שפתיי. אני זוכרת איך הוא היה זורק אוכל מהמגש שלו ואומר "או-או". אני זוכרת שהוא היה שר לעוד אוכל ושתיה. אני זוכרת את הגאווה הכמעט יהירה שהייתי מרגישה כשהייתי מסיעה אותו ואת אחותו הגדולה יותר בעגלה הכפולה לבית הכנסת, או בחנות. אני זוכרת שפינקתי אותו, נתתי לו לטעום מכל מה שאכלתי. נתתי לו להישאר ער אחרי שכולם כבר הלכו לישון כדי שאוכל לשחק קצת רק איתו. אני זוכרת שהנקתי אותו. הוא היה מדהים, שיער בלונדיני ועיניים כחולות שמציצות מהצד של מושב הרכב שלו, כשאני הייתי הולכת לפתוח לו את הדלת - הגרסה האישית שלו למשחק ה'קוקו'.

הייתי בוכה כדי להקל על הלחץ הכואב שהרגשתי בחזה, אבל ההקלה לא באה

הייתי מאוד חזקה כשהוא היה בתרדמת. הייתי אפילו יותר חזקה כשאלוקים לקח את נשמתו היקרה, אבל אחרי השלושים, נהיה לי יותר קשה לשמור על חיוביות. אחרי שעברנו דירה הייתי עצובה מכדי לתפקד. הייתי בוכה כדי להקל על הלחץ הכואב שהרגשתי בחזה, אבל ההקלה לא באה. הייתי עצובה מכדי להמשיך בחיי, והרגשתי כאילו אני עוברת דרך סדרת-תנועות אוטומטיות בכל יום. הזכרתי לעצמי להיות אם טובה לילדים האחרים - לא רציתי שהם יאבדו גם את אחיהם וגם את אמא שלהם, גם אם גופי עדיין נמצא כאן. שיחקתי היטב את תפקיד ה"מתגברת", וכלפי חוץ נראה שאני בסדר. אולם לדבר או לחשוב על איך אני מרגישה באמת, היה יותר מדי קשה, יותר מדי כואב, יותר מדי בודד.

עברתי איכשהו את השנה - לנסוע בלי לקנות לו כרטיס. להסיע ילדים ללימודים בלי להחשיב את הכיסא שלו כתפוס. לקנות שלושה ממתקים לשבת במקום ארבעה. לחשוב על חמישה במקום שישה כשמחשבים מקומות או עורכים את השולחן. יום ההולדת שלו. יום השנה שלו. ואיכשהו הכוח מצא את דרכו פנימה בחזרה. אני מתפקדת. אני אוהבת להיות אם לשלושת הגדולים יותר. אני מתפללת טוב יותר. אני פונה לאלוקים לעתים קרובות יותר... והוא עוזר לי לעבור את זה.

לחוש את האובדן

מאז שאני זוכרת את עצמי שלושת השבועות היו בעיני תקופה מוזרה. שמרתי על כל מנהגי האבלות – לא הסתפרתי, לא יצאתי לקנות לעצמי בגדים ולא הקשבתי למוסיקה - אבל הכל בכל זאת נראה כמו חלק מהשגרה, ולא כמו תקופה משמעותית כמו שהיא הייתה אמורה להיות. ניסיתי לדמיין מה אנחנו מפסידים בכך שאין לנו בית מקדש, כדי להצטער שאנחנו עדיין בגלות, אבל היה לי קשה לעשות את זה עם המשפחה המושלמת שלי, עם הבית היפה שלי ועם בגדי הנאים.

אני כבר לא מתאמצת להתאבל על דבר שמעולם לא אהבתי

השנה זה היה אחרת. לא עוד משפחה מושלמת, לא עוד בית יפה, ובגדיי הנאים איבדו את משמעותם בעיניי, כשבני חסר כדי להשלים את התמונה. עכשיו אני מבינה שאולי זאת הייתה ההרגשה לפני 2000 שנה כשאיבדנו את בית המקדש. היה לנו בית בירושלים – מקום בטוח, מוגן ונוח. יהודי היה גאה לצעוד ברחוב, כמו שאני הייתי מתמלאת בגאווה כשצעדתי ברחוב עם ילדיי. וכעת הבית איננו, הוא נהרס ונשרף עד ליסוד. אנחנו יכולים ללכת לכותל ולהרגיש משהו מהקרבה של פעם, בדיוק כמו שאני יכולה להחזיק את השמיכה של בני ולהיזכר בו, אבל מה שאנחנו באמת צריכים וכמהים לו הוא הדבר האמיתי.

אני יודעת שכשהמשיח יבוא ובית המקדש ייבנה, גם אני אחזור לשלמותי. בני ונשמות מקסימות רבות אחרות ישובו אלינו. נהיה שלמים. נחוש את הנחמה ואת המוכר, ואת הביטחון שאנחנו צריכים. אז השנה, אני מרגישה את זה - אני מרגישה את הכאב החד של לחוש מרוקנת ממה שגרם לי להרגיש שלמה. את הכאב החד של להיות יהודי בלי בית. אני כבר לא מתאמצת להרגיש כמיהה למשהו שמעולם לא הכרתי, להתאבל על דבר שמעולם לא אהבתי או ייקרתי. מפני שסבלתי את האבדן הבלתי נסבל והבלתי ניתן לשיעור של בני. כעת אני קצת מבינה איך אני אמורה לחוש כיהודייה בזמן הזה. אני כל כך כמהה לגאולה הסופית. רק הלוואי שלא הייתי לומדת את זה דרך אובדן בני.
 

ילדי נפטר בלי חטאים והצטרף לאלוקים במקום גבוה יותר מהצדיקים הגדולים. אז למרות שהייתי רוצה לכתוב שאני כותבת לעילוי נשמתו של בני, אני יודעת שכל מה שאני עושה לזכותו, משועבד באמת לכאבי האישי. אני מקווה שהזכויות ייזקפו גם לזכותם ולרפואתם של ילדים חולים אחרים.