לפני כששה שבועות בננו, יעקב בן ה-21, נפגע ממכונית כאשר נסע ברולר בליידס בירושלים. אחרי שני ניתוחי חירום בראשו, הוא שכב במשך שבועיים חסר הכרה בטיפול נמרץ בביה"ח הדסה, כשהוא הולך ומרזה, הולך ומחוויר, וצינורות יוצאים ונכנסים כמעט לכל חלק בגופו.

לא ידענו אם הוא יצליח לצאת מבית החולים. החרדה באותם ימים הייתה מוחשית, שחורה ונצחית. צפצופיהם העקשניים של אינספור המכשירים שהיו מחוברים אליו, הזכירו לנו את השעות והימים החולפים, כשאנחנו יושבים לצידו, מתפללים, קוראים לו מהתורה ומחזיקים את ידיו.

האם האישיות שלו תשתנה? האם הוא יוכל ללכת? החיים נראו כמו סימן שאלה אחד גדול

לבסוף, הלחץ התוך מוחי של יעקב ירד לרמות שלדעת הרופאים היו בטוחות דיין, כדי להתחיל בתהליך שיאפשר לו להתעורר. ארבעה ימים נדרשו כדי לגמול אותו מחומרי ההרדמה החזקים. המתנו במתח לראות אם הוא יתעורר. האם הוא יזהה אותנו? האם הוא יוכל לדבר, או שהמוח שלו נפגע באזור הדיבור, כפי שחששו הרופאים? האם הוא יזכור משהו מעברו? האם האישיות שלו תשתנה? האם הוא יוכל ללכת, לטעום, לקרוא או לעשות דברים בסיסיים אחרים שוב? החיים נראו כמו סימן שאלה אחד גדול. והרופאים לא יכלו להרגיע אותנו.

כל מה שיכולנו לעשות הוא להתפלל בכל ליבנו לריבון העולמים: "בבקשה, תחזיר לנו את יעקב!"

לקראת חג השבועות, חברים של יעקב מהצבא הציעו להישאר איתו במשך 24 שעות החג, כדי שאשתי ואני נוכל להיות בבית עם שאר הילדים שלנו – לנוח מעט, להתרחק מעט, ולחוות את מלוא משמעותו של החג.

המסורת מספרת לנו שכאשר א-לוהים נתן לעם ישראל את התורה במעמד הר סיני לפני 3,300 שנה, כל החולים נרפאו: הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים התחילו לראות. ובכל חג שבועות, יום השנה לאירוע הזה, חוזר כוח הריפוי המיוחד הזה לעולם.

עם צאת החג, החבר'ה של יעקב שישבו לצידו במשך החג התקשרו אלינו: "בואו מהר, הוא התעורר! הוא מזהה אותנו ומבין."

עם דמעות בעיניים, מיהרנו לבית החולים. על פניו, נראה שאנחנו חוזרים על אותו מסלול נוראי שעשינו לפני שבועיים, בדרכנו לבית החולים. אולם למעשה הוא היה שונה לחלוטין: הפעם הדמעות שלנו היו בעיקר דמעות של הקלה, שמחה והודיה. אך כשעמדנו לצידו של יעקב וראינו אותו מחייך אלינו, בעיניים מזוגגות אם כי זורחות מהכרה וחיים, הבנו שהמצב עדיין לא פשוט.

הוא לא יכול היה לדבר, הוא בקושי הצליח לפקוח את העיניים, אבל כשאשתי התכופפה ונשקה אותו, הוא הצליח איכשהו לאזור כוח ולהושיט את ידו וללטף את לחייה כדי לומר לה "אני אוהב אותך". השמים נפתחו. כשחבריו נפרדו לשלום, הוא הרים לאט את ידו וקירב לפיו כדי לנשק אותה, ואז הוא קרץ. בתנועות הקטנות האלה, הוא אותת לנו שיעקב חזר.

ראינו דבר שרק מעט אנשים זוכים לראות: נס.

למען האמת, כולנו רואים המון ניסים. בכל יום כמעט. הרב דסלר מסביר שההבדל היחיד בין נס ל"טבע" הוא התדירות. האם המן שהופיע עם שחר במשך 40 שנה במדבר סיני היה ניסי יותר מזרעים מרקיבים שהופכים לגבעולי חיטה או לעצי מנגו? אך מכיוון שהתרגלנו לראות צמיחה מהאדמה, איבדנו את ההתפעלות מהתופעה. הדבר נכון גם לגבי כל אספקט אחר של נפלאות התפקוד של גופנו.

"כל דבר זה נס", נשמע קצת נדוש. אבל כשאתה רואה איך בריאה מתרחשת לך מול העיניים, פתאום זה הופך לעמוק ואמיתי

כעת אני יודע שלמרות ש"כל דבר זה נס", נשמע קצת נדוש, כשאתה רואה איך בריאה מתרחשת מול עינייך, פתאום הנדוש כבר לא נדוש, אלא עמוק ואמיתי.

ראינו מה שניתן לתאר רק כלידה מחדש של אדם. בתחילה הוא היה בשר ועצמות חסרי תנועה, ואז עיניו נפקחו והתחילו לזהות דברים. במשך הימים הבאים, הוא התחיל שוב לנשום בכוחות עצמו, ואט אט החל להניע את ידיו ואת רגליו. מאוחר יותר, שמחתנו לא ידע גבולות כשהוא הצליח למצוץ ארטיק, וקצת אחר כך, לשתות בעצמו. לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הצליח גם להחזיק בקבוק בעצמו!

כמה ימים אחר כך, הוא הצליח להוציא במאמצים רבים את המילים הראשונות מפיו והאקסטזה שלנו טיפסה לגבהים לא מוכרים. ואז הוא התחיל לאכול מאכלים מוצקים, ולומר לנו מה הוא צריך. בהדרגה הסירו ממנו כל מיני צינורות שתמכו בכל תפקודי גופו, כמו את חבל הטבור של התינוק.

בכל בוקר כשאנחנו מתעוררים אנחנו אומרים תפילת הודאה מקסימה, עוד בטרם יציאתנו מהמיטה: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה..." היהדות מתארת את השינה כאחד משישים חלקי מוות. יעקב שלנו היה במצב של יותר מ-59 חלקי ששים ממיתה, אבל א-לוהים השיב לו את נשמתו. כמעט בכל יום אנחנו רואים איך עוד משהו בו חוזר הביתה ממקום שנמצא הרחק, הרחק מכאן.

בכל יום נלחמנו בחשש הנורא של "מה יהיה אם ההתקדמות שלו תיעצר בשלב הזה? אולי הוא יגיע רק עד לכאן?" אזרנו כל טיפה של אופטימיות, כדי לאלץ את עצמנו להיות "משוכנעים" שהוא ימשיך להתקדם הלאה. מצאנו את עצמנו (ואנחנו עדיין מוצאים) קרועים בין תחושת הכרת התודה האדירה על מה שהוא הצליח לעשות עד כה, לבין הכמיהה הבלתי מתפשרת שלנו שכל היכולות, הזיכרונות והתכונות שלו ישובו אליו.

לחשיבה חיובית יש השפעה ניכרת על התוצאות. למעשה, היהדות דורשת מאיתנו להיות אופטימיים. יש לנו א-לוהים אוהב בעל כוחות אינסופיים שיכול לעזור לנו. הרקורד שלו מצוין: בדיוק כמו שהוא עזר לנו במיליון דרכים עד עכשיו, אנחנו ודאי יכולים לסמוך עליו שהוא ימשיך לעזור לנו גם הלאה. וכשהדברים לא מתקדמים בדיוק כפי שהיינו רוצים, אנחנו אמורים להיות מופתעים והמומים מספיק, כדי לשאול מה הוא רוצה ללמד אותנו בזה, ברוב אהבתו אלינו.

אחרי שבוע נוסף בטיפול הנמרץ, יעקב הועבר למחלקה הנוירולוגית, וכמה ימים אחר כך, כשצינור עדיין מזדקר מתוך קנה הנשימה שלו, הוא הועבר לבית החולים השיקומי.

כשעזבנו את בית החולים, נפרדנו מהחברים החדשים שלנו - מצוות הטיפול הנמרץ ומהעובדת הסוציאלית, שסיפרה לנו שכל מי שעוזב את המקום הזה יוצא עם שתי מתנות נפלאות. הראשונה, פרספקטיבה חדשה על מה שבאמת חשוב בחיים. בעיות קטנוניות הן בדיוק מה שהן – בעיות קטנוניות. והשנייה, הערכה אמיתית של הנס המדהים של החיים. כל אחד ממאות הדברים שאנחנו עושים בכל יום פשוט מופלא. כשאתה רואה את הילד שלך שוכב בלי היכולות האלה, ואתה מדמיין איך יראו החיים שלו בלעדיהן (לאכול לבד, לדבר, ללכת לשירותים, לקרוא, ללכת, להחזיק, להבין, לזכור דברים), אתה יודע כמה כולנו צריכים להעריך את הקיים. "המתנות האלה הן בשבילכם, המשפחה. הבן שלכם לא יזכור מה שהוא עבר, אבל אתם כן."

באחד מהימים הראשונים של ההתעוררות, יעקב סבל מכאבים נוראיים - היו לו כאבי ראש חזקים והוא עדיין היה מטושטש. הוא שלח מבט אחד במראה וראה את עצמו על ראשו המגולח, על הצלקת הענקית, על פניו הכחושות והחיוורות, והתחיל לבכות. חיבקתי אותו חזק ובכיתי יחד איתו, אבל אמרתי לו, "יעקב, אולי אתה בוכה מרוב כאב, ואני באמת מצטער שאני לא מגלה יותר אמפטיה. אבל אני בוכה בדמעות של שמחה. אני לא מצפה שתבין, אבל לראות אותך חי, מרגיש ומודע, זה כל כך נפלא שכל מה שאני יכול לעשות זה לבכות." הוא הבין, ונרגע.

עודדנו אנשים בכל העולם לעבוד על שתי המידות הנפלאות הללו – לא להאשים ולא להתלונן

בהתחלה הוא לא זכר איך קוראים לו או בן כמה הוא, איפה הוא גר או כמה ילדים יש לנו במשפחה. היום יעקב השתחרר מרוב הכאבים והוא מתַקשר נהדר. עדיין יש לו דרך ארוכה בתחומים רבים, כמו רגל כואבת, לסת שבורה, ניתוח נוסף וחורים בזיכרון, אבל אנחנו רואים כישורים מנטאליים נוספים ששבים אליו כמעט מדי יום.

הוא חזר אל רבות מהתכונות המקסימות שלו, כמו לא להאשים ולא להתלונן. למרות המוגבלות הנוכחית שלו, הוא כמעט תמיד שמח, וכולו קורן כשהמבקר הבא שלו נכנס. אתמול, מצאנו עוד זכוכית שננעצה בזרועו, אבל הוא לא מתלונן או מאשים.

עודדנו את עצמנו, ואנשים בכל העולם, לעבוד על שתי המידות הנפלאות הללו – לא להאשים ולא להתלונן – ושמענו ממאות אנשים איך הם עובדים על זה, כמה קשה לשנות הרגלים שליליים, ואיזה שינוי גדול יצרה בחייהם קצת מודעות. (הקליקו כאן כדי לצפות בוידאו על המבצע)

אחד מרבותיי, אב צעיר שאובחן בסרטן, טופל וכעת נמצא ברגיעה של המחלה, שיתף אותי במשהו שלעולם לא אשכח. "אילו מישהו היה מציע לי 10 מיליון דולר כדי לעבור את זה, בחיים לא הייתי לוקח. אבל עכשיו, אחרי שעברתי את זה, אם מישהו היה מציע לי 10 מיליון דולר כדי לוותר על ההתנסות, בחיים לא הייתי מוותר".

עכשיו אני מבין למה הוא התכוון. הצער, הפחד העמוק שאינו ניתן לשיעור, וכאב הלב של השבועות האחרונים, הם דברים שאנחנו לא מאחלים לאף אחד. אבל השיעורים שאשתי ואני ורבים מחברינו ומבני משפחתנו למדנו מכך, כל כך יקרים, שקשה לדמיין את עצמנו חוזרים לחיות בלעדיהם. ההערכה שלי ליופיים של החיים ולנִיסִיוּתם. ההבנה שלי את כוחם של חסד, אהבה וידידות; ההשפעה משנת החיים של מחוות חיבה קטנות (וגדולות); הקִרבה לא-לוהים שמגיעה מתוך תפילה עמוקה ודומעת מהלב; כוחה ונחמתה של החברה; וההבנה המטלטלת של האהבה חסרת התנאים של ההורים לילדם, מבלי כל ציפיות או שיפוטיות.

על כל האוצרות הללו, ועל שובו של יעקב אלינו, אהיה אסיר תודה לעולם.

הקליקו כאן כדי לקרא את "שיחת הטלפון ממנה חרד כל הורה", מאמרו הראשון של אפרים לאחר תאונת בנו

הקליקו כאן כדי לצפות ב"איפה המלח?!" - סרטון מבצע ה"אל תאשים, אל תתלונן"