הקשבתי היטב, כמו שלימדו אותי, ואז צעדתי בעקבות המקל הלבן שבידי מאבן השפה אל עברו השני של הרחוב. בפעם הראשונה בחיי הלכתי לבד לבית הספר, כשרק המקל והזיכרון שלי עומדים לעזרתי.

במשך שישה חודשים לימדו אותי כיצד להניע את המקל כך שכשרגלי הימנית צועדת לפנים, המקל בוחן היכן להניח את רגלי השמאלית, וכשרגלי השמאלית צועדת לפנים, המקל נמצא צעד אחד לפני הימנית.

כשכל העולם דיבר על ספורט, הקשיב לביטלס וחשש מרוסיה הקומוניסטית, העולם שלי היה הרבה יותר מצומצם – הים נמצא שני רחובות מאחורי. בית הספר שלושה רחובות לפני ועוד רחוב אחד שהייתי צריך לחצות.

טוב היה להיות בן 10 בעיירה כל כך קטנה, שבהפסקת הצהריים היינו הולכים הביתה לאכול, ואחר כך חוזרים אל בית הספר ללימודי אחר הצהריים.

לא ידעתי כמה התאמצו הוריי לאפשר לבנם העיוור לקחת סיכונים, למרות שהם פחדו שמא אכשל או אפול

באותם ימים, לא ידעתי כמה התאמצו הוריי לאפשר לבנם העיוור לקחת סיכונים, למרות שהם פחדו שמא אכשל או אפול. הם אפשרו לי לגלות את עולמי בכל דרך – בחצר, מאחורי המחסן, במורד הרחוב. הם ידעו שאני חייב להיות יותר עצמאי.

"הוא באמת צריך לרכב על אופניים?" שאל אבי את אטה אמי. היא רצה לצידי עד שיכולתי לרכב באופניים על המדרכה, למצוא את הפינה ולפנות, ואז לרכב חזרה עד לכניסה אל הבית.

באותו הבוקר פניתי מרחוב לרחוב בדרכי לבית הספר וצעדיי היו קלים ובטוחים. האם היום הצונן התחמם או שהחמימות באה מתוכי?

כשהגעתי אל הרחוב המרוצף, ידעתי שאני עומד לפני החצייה האחרונה. לצדי הייתה גדר מגרש המשחקים. הייתי צריך להתקדם לאורכה עד לכניסה.

"שלום מיכאל." לבי פעם במהירות, אבל הייתי צריך לפעול ברוגע.

"שלום" עניתי לקולו של חברי שמיד הוסיף, "ושלום גברת לוי".

אז בכל זאת לא הלכתי לבית הספר לבד. היא ודאי הייתה קרובה מאוד אם החבר שלי בירך אותה לשלום. מאחורי, אני בטוח ששם היא הייתה. פניתי לאחור בפנים כעוסות. "את לא סמכת עליי!"

כשאתה בן 10, אתה תמיד חושב על עצמך. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה המיית גלגלי אופניה של אמי כשהיא פנתה לחזור הביתה.

לקפוץ אל הים

הייתי אז צעיר מכדי להבין עד כמה הייתה אמי גיבורה באותו יום. היא כמעט הצליחה להסתיר ממני את דאגתה. בטוח בעצמי, חופשי מדאגה ומאוד נאיבי, ניסיתי לשכנע את עצמי שהטיול לבית הספר הוא רק הרפתקה קטנה. דמיונה של אמא ודאי השתולל, כשהוא מצייר אותי אובד, צועד ישר אל התנועה, תועה אל מסילות הרכבת...

הייתי אז צעיר מכדי להבין עד כמה הייתה אמי גיבורה באותו יום

הורים רבים לילדים עיוורים מגוננים עליהם בצורה מופרזת. כמו נחשון שקפץ אל ים סוף לפני שהמים נחצו עבור בני ישראל, לאמי היה אומץ לעשות את הצעד האמיץ למרות חששותיה וספקותיה.

אני לא יודע כמה פעמים היא מלאה את תפקידו של נחשון. היה לה אומץ לא להתערב כשלמדתי לנסוע באוטובוס וברכבת. היא לא מנעה ממני לחיות במעונות באוניברסיטה או להגיע למקומות שונים בתחבורה הציבורית.

כשלמדתי בירושלים מכתביה ושיחות הטלפון שלה היו תמיד מלאי שמחה. ובכל זאת ידעתי, דרך ידיד קרוב, שהיא מעולם לא הפסיקה לדאוג. מה אם מישהו יעקוב אחרי? מה אם אלך לאיבוד ולא יהיה שם אף אחד לעזור לי?

ללכת עם אמא

היה זה יום קיץ, למעלה מ-40 שנה מאז צעדת היחיד שלי לבית הספר. עובדת זרה דחפה את אמי, כעת בכסא גלגלים, לאורך שני הרחובות המוכרים שמובילים אל הטיילת שלאורך החוף. ריח הטוגנים, תחליבי הרחצה ומי המלח החזיר אותי אל ימי החוף של ילדותי.

מחלת הפרקינסון גזלה מאמי את כושר הניידות שלה, והתחילה לפגוע במוחה. היא לא רצתה להישאר על הטיילת יותר מעשר דקות.

אני מעולם לא רציתי לעזוב את החוף, ולא רציתי לעזוב אותו גם עכשיו כדי לראות כיצד היא נמוגה שוב אל הסלון בו היא הייתה יושבת כל היום. אבל היא רצתה לחזור הביתה.

"אני רוצה ללכת על המדרכה". כבר כמעט הגענו הביתה, ואמא שלי פנתה אל המטפלת שלה. "הדרך משובשת זה לא טוב בשבילך", המטפלת ניסתה להרגיע את אמא במבטאה הזר והמתנגן.

"תני לה ללכת על המדרכה אם זה מה שהיא רוצה!" היה לי יותר קל לנזוף במטפלת טובת הלב, מאשר להכיר בעצב האישי שלי.

אמא שלי עשתה את שאר הדרך על המדרכה. זה המעט שיכולתי לעשות למענה.

ב-20 בינואר הגעתי שוב לעיירת ילדותי. אחרי שגיסי אסף אותי מהאוטובוס הוא אמר לי שקשה לאמא שלי לנשום.

"היא הפסיקה לנשום לפני שתי דקות", אמרה אחותי כשנכנסתי הביתה. "היא נפטרה".

אולי היא לא רצתה שאני אשמע את ניסיונותיה המחרחרים לנשום. אבל האם היא באמת נפטרה?

לא ראיתי אותה באותה צעדת יחיד ראשונה שלי לבית הספר, ואני לא רואה אותה עכשיו. אני עדיין חש בנוכחותה בכל פעם שאני חוצה צומת, אבל היא אף פעם לא מתערבת.