דבורה (בורי) לאופר-מארסן היא נס שמהלך ברחובות אמסטרדם.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשדבורה היתה בת שנתיים וחצי, היא נשלחה יחד עם אמה ושתי אחיותיה הגדולות למחנה נשים באזור רבנסבורג, כמאה קילומטרים צפונית לברלין. פשוט משום שהיתה יהודייה.

לקראת ראש השנה הנוצרי, בשנת 1944, ביימו הנאצים מקהלה. כל ילדי המחנה היהודים הוכרחו ללמוד לשיר את שירי חג המולד ולהופיע בארוחה החגיגית שהתקיימה באזור מגורי החיילים. ממקומם שעל הבמה לא יכלו הילדים המורעבים שלא להבחין בקלגסי הס.ס. ובמשפחותיהם המעמיסים לקרביהם את המנות החגיגיות.

אמה של דבורה סרבה לאפשר לבנותיה להשתתף בחגיגות החג הנוצרי שנגד את עקרונותיה כיהודיה מאמינה. היא דאגה להזהיר את שתי ילדותיה הגדולות שלא להשתתף ומצאה מסתור מבעוד מועד לה ולילדתה הקטנה, דבורה. שתי אחיותיה הגדולות של דבורה הצליחו לברוח במהלך קונצרט חג המולד, כאשר באופן ניסי לא הבחינו שומרי המחנה בהעדרותן של הילדות מן המקהלה.

רק מאוחר יותר התברר להם כי ילדי המחנה אולצו להמשיך לשיר גם לאחר שעזבו אחרוני הקצינים את מסיבת השנה החדשה. אנשי הס.ס. הספיגו את הבסיס הצבאי בדלק והעלו אותו באש בעזרת רימוני יד. המקום הפך לאש גיהנום.

אף ילד לא שרד.

חיים עם מטרה מיוחדת

אמה של דבורה ושלוש בנותיה שרדו את מצעד המוות, בדרכם למחנה ברגן בלזן. שם, יותר מתות מאשר חיות, הן חולצו בידי הוכחות הקנדיים. בספר שכתב משה צבי לאופר, אחיה של דבורה ("הבריחה מהגהינום"), הוא מתאר בפירוט רב את מסע המשפחה אל החיים.

לדבורה הקטנה נידרשו 18 חודשים של אישפוז בבית החולים כדי להחלים מטיפוס, דיזנטריה, תשישות ותקופה ממושכת של רעב. אולם למרות הכל היא השתקמה ואף נישאה והקימה משפחה לתפארת.

בדבורה תמיד קיננה התחושה שהיא ניצלה בגלל סיבה מיוחדת. היא חשה שנועדה לחייה מטרה נעלה ומשמעותית, ובמשך שנים רבות היא חיפשה אותה.

רק כעבור שנים, כאשר נכדה בישראל נפצע בתאונה והיא הגיעה ארצה כדי לבקרו בבית החולים בירושלים, היא נתקלה בכך כמעט בדרך מקרה. במהלך ביקורה זה היא הכירה זוג אנשים שניבט מעיניהם עצב עמוק. הסתבר לה שהם שכלו את בנם בן החמש עשרה שחלה בלוקמיה בעודו עול ימים. שם הנער הוא מנחם, והוריו ייסדו זמן קצר מאד לאחר פטירתו עמותה לזכרו שנועדה לתמוך בילדים חולי סרטן ובבני משפחותיהם: זכרון מנחם.

פורעת את חובה לחיים

כאשר התוודעה דבורה למשמעות הפעילות המתרחשת בזכרון מנחם למען הילדים חולי הסרטן ובני משפחותיהם, גמלה בה ההחלטה לשתף פעולה ולסייע לעמותה בכל אשר תוכל. ההתמסרות לעזרת העמותה הפכה למטרה העליונה בחייה של דבורה מארסן-לאופר, שהחלה להרגיש שהיא פורעת איזה שהוא חוב למי שנתן לה חיים פעמיים.

בארץ מגוריה, הולנד, החלה בקשריה הרבים לטוות רשת עניפה של רופאים, אחיות, ראשי ערים, המשטרה, אנשים מתעשיית ההסעדה (קייטרינג), מנהלי פארקי שעשועים וחברות תעופה – את כולם רתמה לעשייה בעת קיום המחנה בתקופת הקיץ.

בקסם אישי רב, רצון ברזל ואנרגיה בלתי נלאית, היא יוצרת עבור ילדי זכרון מנחם הלוקים בסרטן, גן עדן עלי אדמות במהלך חופשות הקיץ מזה כעשור. מאה ועשרים הילדים מישראל מוזמנים להגיע להולנד לשבוע חופשה חלומית. הם מתגוררים בטירה משוחזרת, מגיע אליהם אוכל כשר וטעים מדי יום ביומו, צוות מקצועי מקיף אותם יומם ולילה – רופאים אונקולוגים, אחיות ואפילו פסיכולוגים. הצוות מבטיח שהמחנה לא רק יעבור בשלום, אלא שכל הילדים יהנו וימצו עד תום את חוויית החיים שלהם (שהיא לעיתים כה קצרה). זהו אינו עוד סתם טיול, זהו מסע בשבילי הריפוי או ההשלמה. ודבורה, כמובן, פעילה נלהבת בכל ההתרחשויות בים, ביבשה ובאוויר, יחד עם הילדים.

דבורה אינה מסוגלת להסתיר את רגשותיה כשהיא רואה את הסרטונים ואת התמונות הנוגעות ללב של הילדים המאושרים תוך כדי פעילותם האינטנסיבית בשטח. כבר עתה היא עסוקה למעלה מראש בארגון המחנה לקיץ הקרוב ובגיוס תרומות שיאפשרו את קיומו.

זוהי, ללא כל ספק, התשובה האולטימטיבית של דבורה לחיים, לזכר הילדים חסרי היישע שנרצחו בכריסמס של שנת 1944, בעוד היא עצמה זכתה בחיים. חיים רוויי שליחות של נתינה.