אמי נפטרה. פרטי חייה חסרי משמעות כמעט כמו פרטי מותה. מכיוון שפרטים מספרים רק על מה שקרה. הם לא אומרים לנו כלום על מי שהיא הייתה, ואת זה בדיוק הייתי רוצה לנסות לתאר.

רובנו חשבנו שהיא תחייה לנצח – בסדר, לא לנצח, אבל בהחלט יותר מ-97 שנים ו-46 שבועות. זה מה שקורה כשרואים אדם שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, "איזה עולם נפלא – חייבים להמשיך לחשוב; להמשיך לצמוח; להמשיך ללמוד" ... וכך, הנחנו בטבעיות שהיא... ובכן... לעולם תמשיך לחיות.

וכשאני אומר שהיא כל הזמן המשיכה לצמוח, אני מתכוון לזה. יום חמישי אחד, לפני מספר חודשים, קפצתי לדירת הדיור מוגן, שבשנה האחרונה לחייה היא כינתה 'בית'. אמא נראתה מודאגת, לא רגועה. שאלתי אותה מה הבעיה.

"אני מודאגת בקשר לבת'."

בת' הייתה שכנתה הרווקה מעבר למסדרון, וחברתה לשולחן בחדר האוכל. היא הייתה בשנות השמונים לחייה, צלולה, בעלת כושר הבעה, ובהחלט לא דתייה.

"בת' מעולם לא נישאה", אמי המשיכה, "היא לבד, וחסרה לה משמעות בחיים. מה יצא ממנה?"

הבטתי בה בפליאה. ודאי שלאמי, אישה בת 97, היו דברים יותר רציניים שמדאיגים אותה.

"אישה לא נשואה צריכה להדליק נרות שבת?" היא שאלה.

"אהם... יש מנהגים שונים. בחוגים שלנו, נשים מתחילות להדליק נרות כשהם מתחתנות", עניתי.

"אבל בת' מעולם לא התחתנה", היא מחתה. "מה, היא צריכה לעבור את כל החיים בלי להרגיש אפילו פעם אחת את היופי שבהדלקת נרות? מחר אני אקח אותה למטה ואדליק איתה נרות."

וכך היא עשתה, והמשיכה לעשות עד שהגיע יומה. מעולם לא שמעתי על אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד באופן מעשי לאחיה היהודים.

עבור אישה שחיה חיים מיוחדים בהחלט, היא למעשה חוותה מוות פשוט בהחלט. בבריאות איתנה ובתפקוד מוחי מלא היא שברה את הירך, עברה ניתוח "מוצלח" ונפטרה ששה ימים אחר כך. גופה הצנום (30 ק"ג!) לא התאים להרדמה דרך חוט השדרה ולרכיבים החדשים.

אני זוכר שלא מזמן שאלתי את ד"ר ויינשטיין, אם במשקל נמוך כזה היו לה סיכוים לשרוד.

"אני באמת לא יכול לענות לך", הוא אמר, "מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת קודם".

בעולם שבו נראה שרבים מאיתנו נשברים ומתמוטטים כשלרגע אין לנו קליטה בנייד, אמא התענגה מלא להזדקק לכלום – לבד משמונה כוסות התה היומיות שלה, אותן הכינה בעצמה על ליומה האחרון.

מהיכן היא רכשה את עצמאותה הנחושה? התשובה הפשוטה היא אבא שלה, שנמנע מכל עזרה שהיא במשך מאה השנים בהן שכן בעולמנו.

מקור סביר נוסף הוא אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו היא התפללה בדבקות מדי יום, מטעימה כל מילה בדיוק ובכוונה. למה לסמוך על טכנאים שכירים, כשאפשר לפנות לעזרה, רפואה ועצה אצל היצרן עצמו?

אבל כוח ההשפעה הגדול ביותר שלה נבע בוודאי מניסיון החיים שלה, שלימד אותה לבחון כל התרחשות בעולמנו המשתנה ללא-הרף, וללמוד ממנה. כל מכר הפך מיד למורה ותלמיד; כל אתגר לשיעור לחיים.

היינו יושבים סביב שולחן האוכל עם אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב היטב על כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים אותה על ימים שחלפו, מקווים ללקט עצות מעולם תוסס שהתנפץ.

"ספרי לנו על המלחמה", ביקשנו פעמים רבות, והיא הייתה נזכרת כיצד היא הייתה צריכה לברוח מאנטוורפן אל השטח ההולנדי שהיה בטוח יותר. לקח לנו כמה דקות לקלוט שהמלחמה אליה היא מתכוונת היא מלחמת העולם הראשונה, לא השנייה. אין היום הרבה אנשים שיכולים להעלות זיכרונות משנת 1916 – ושיש להם גם את היכולת לזכור אותם.

שתי מלחמות עולם, מעברי יבשות, מוות של בני משפחה ומצוקות קיצוניות שונות, יכולים לשבור את רכי הלב, אך גם להעשיר את אלה שנתפרו מבד חזק יותר.

והיא השתמשה בבד זה כדי לחבר ולתקן את רוחו השבורה של אבא שלי – ניצול משבעה מחנות ריכוז שונים, שאיבד במשרפות אירופה את אשתו הראשונה ואת שתי בנותיו.

הם התחתנו בשנת 1947 – שניהם בני 36 – ובנו חיים חדשים משברי חייהם ומחלומותיהם של עולים חדשים. אני מנסה לחשוב איך היה ללדת פעמיים בניתוחים קיסריים, בגיל 37 ו-41, כשהידע הרפואי היה עדיין בחיתוליו. מי יודע אילו תפילות והרהורי ייאוש מילאו את ליבה? אבל לסופר-סבתא (ככה קראו לה חלק מהנינים שלה), זה בכלל לא היה עסק רציני. מעולם לא שמעתי אותה מזכירה את הנושאים האלה. לא בפניי, ולא בפני אף אחד אחר.

עצמאותה לא באה לידי ביטוי רק בכך שהיא יכלה לדאוג לעצמה גם בגיל כל כך מתקדם אלא בעיקר דרך צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לצד פילוסופית חיים ודעות מוצקות על כל דבר - החל בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. היא דבקה בכל דבר שבו היא האמינה, מתוך ביטחון וודאות איתנים.

בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, כמו בוננזה, היו פופולאריות במיוחד. אבל לאחי ולי היה אסור לראות אלימות מכל סוג שהוא. זה היה שנים רבות לפני שהמחקרים הוכיחו את השפעתה המזיקה של האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים פנים כאילו אנחנו יודעים את ה"התפתחויות האחרונות", כדי להימנע ממבוכה בפני חברינו.

"אבל כל האמהות מרשות", התחננו.

"יום אחד עוד תודו לי", היא הייתה מחייכת בתגובה.

והיא צדקה.

היא עצמה מעולם לא צפתה בטלוויזיה - "בזבוז זמן" - והעדיפה לאפות, לסרוג, לכתוב שירים ולנגן בפסנתר.

אולם ללא כל ספק התחביב האהוב עליה ביותר – חוץ מלשוחח עם הילדים, הנכדים והנינים שלה – היה לחשוב. לא היה דבר ששימח אותה יותר מפשוט להשתמש במוח שלה. היא אהבה להבין דברים, ולא נראה שהטריד אותה כמה זמן דרוש לכך. נראה כאילו טווח הריכוז שלה היה בלתי מוגבל.

היא הייתה מסוגלת לשבת במשך שעות – פשוטו כמשמעו – כדי לפתור באופן שיטתי קובייה הונגרית, או במשך ימים עם הפאזל הכי מורכב שיש. אף פאזל לא הודבק, מוסגר או נתלה. היא בדרך כלל הייתה אוספת את הכל, ומתחילה מחדש... אין פלא שהיא למדה סודוקו בגיל 93.

בגיל 95, היא בקשה ממני לקנות לה מחשב נייד.

"אבל אמא, את בכלל לא יודעת מחשבים", ניסיתי להסביר.

"אז מה? אני אלמד!" היא טענה. והיא התכוונה לכל מילה.

אולם מה שמתאר את האישיות שלה בצורה המדויקת ביותר, בא לידי ביטוי דווקא בשיחה פשוטה ששוחחנו לפני מספר חודשים.

ביקרתי אותה באחר צהריים רגיל לחלוטין, פריבילגיה בה זכיתי כמעט בכל יום ויום במשך 14 החודשים האחרונים לחייה. היא ישבה במיטתה, אחרי שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. היא כמעט לא הייתה מנמנמת, וגם אם כן, לא ליותר ממספר דקות. ניחשתם נכון - בזבוז זמן, שיהיה ברור.

דיברנו על הספר האחרון שהיא קראה. היא הייתה תולעת ספרים – לעתים קרובות קוראת ששה או שבעה ספרים בסגנונות ונושאים שונים לגמרי באותו הזמן. בשלב כלשהו בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. כמו תמיד היא תפסה אותי.

"אתה עייף, נכון?"

"כן. אני תמיד עייף."

"אתה לא ישן מספיק", היא גערה.

"אני יודע, אמא. אני יודע."

היא המשיכה. הייתה לה מטרה כלשהי. אני פשוט לא ידעתי מהי.

"כשאתה הולך לישון, אתה נרדם מייד?"

"כן. תיכף ומיד. אני נרדם ברגע שהראש שלי נוגע בכרית."

"באמת?" היא שאלה. אז אתה באמת לא יודע איך מרגישים כששוכבים ערים במיטה ולא מצליחים להירדם?"

חשתי רגשות אשמה וחוסר רגישות, אבל הייתי חייב להודות על האמת.

"לא אמא. את צודקת. אני באמת לא מכיר את זה. אבל אני משוכנע שאת ודאי מכירה את ההרגשה."

כן, כן... כמובן", היא ענתה.

לא היה לי מושג שבמילים הבאות היא תהפוך את השיחה לגמרי ותותיר אותי בלי מילים, כפי שהיא עשתה אלפי פעמים בחיי.

"תגיד לי", היא אמרה, כשהיא בוחנת את עיני ואת נשמתי. "אם אתה נרדם ברגע שהראש שלך נוגע בכרית, אז מתי יש לך זמן לחשוב?"

אני חושב שהייתי צריך לנחש שאמא שלי תהלל את נדודי השינה ותהפוך את הצרה להזדמנות. במבט לאחור, זה היה אמור להיות ברור. היא מעולם לא בזבזה רגע. היא ניצלה את הרגעים האלה, כל אחד מהם, לחשוב, לתכנן, לשקול ולהבין את החיים.

חייכתי וליטפתי את ידה המצומקת מזקנה. היא אהבה ללמד אותי ואני אהבתי ללמוד.

ביני לבין עצמי תהיתי, כמה זמן א-לוהים עוד ייתן לנו ליהנות מרגעים מיוחדים אלו יחד. התפללתי שהם לעולם לא ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי ללכת. עיניה הגדולות ליוו אותי באהבה אל הדלת.

97 שנים ו-46 שבועות הם זמן ארוך למדי. אני יודע.

אבל אני כל כך עצוב.

באמת חשבתי שזה יימשך לנצח.