רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

כשהסרטן נקש בדלת

י״ב בטבת ה׳תשע״א י״ב בטבת ה׳תשע״א 19/12/2010 | מאת מנדי גזיאל

כולם מתים במוקדם או במאוחר. השאלה היא, כיצד אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.

*מאמר זה נכתב כשדני גזיאל ז"ל היה עדיין בחיים. לדאבוננו, הוא נפטר לפני שהספקנו לפרסמו.

הסרטן נקש בדלת. לא רצינו בו אבל הוא חמק פנימה, אורח בלתי רצוי ולא קרוא.

בעלי דני ואני היינו באמצע שנות השלושים לחיינו, עם שני ילדים קטנים, ופתאום נאלצנו להתמודד עם מילים ומושגים שאינם שייכים לחיינו הצעירים. מוות וחולי היו תמיד מושגים מעורפלים, רחוקים ולא שייכים, דברים שקרו לאנשים אחרים.

כשהאונקולוג בישר לנו שהסרטן כבר התפשט מהריאה השמאלית של דני לצידו הימני של חזהו, ושנותרו לו סיכויים של 4% להישאר בחיים, התחלנו לחיות מציאות חדשה - חיים מתוך פחד וחוסר וודאות. ובכל זאת, עדיין לא הנחנו למציאות הזו לגבור עלינו ולהרוס את חיינו. לא הרשנו למחלה הבלתי צפויה לגזול מאיתנו את שמחת החיים שלנו, את תקוותינו ואת חלומותינו לעתיד.

חיינו מתוך פחד וחוסר ידיעה, אך לא רצינו שרגשות אלה ירדפו מהמשפחה הקרובה והחברים. הרגשנו שהוצבנו בחזית, להוכיח שאנחנו חזקים. איך נוכל, אם כן, להודות שאנחנו עצמנו פוחדים? דרך שמירה על פנים אמיצות וחיוביות, למדנו לדחות מחשבות שליליות ולא להניח להן לשלוט בחיינו. נשארנו אנשים שמחים וחיוביים, והכוח שלנו עזר גם לאנשים היקרים לנו להתמודד.

אנחנו 100% נכנסים לקטגוריה של ה-4%

דני התחיל לקבל טיפולים כימותרפיים, ואני התחלתי לברר על טיפולים אלטרנטיביים. סיסמת החיים שלנו הפכה להיות: אנחנו 100% נכנסים לקטגוריה של ה-4%. לא היו למחלה הזאת סיכויים לנצח אותנו!

לא להאמין, אבל למדנו ליהנות מהמציאות החדשה שלנו; יצאו ממנה כל כך הרבה דברים טובים. דני ואני בילינו הרבה יותר זמן יחד, והנישואין שלנו התחזקו. בעמידה המשותפת מול המוות, מערכת היחסים שלנו העמיקה והפכה למשמעותית יותר.

דני הוא מהטיפוסים שתמיד עושים משהו. במקום לשכב במיטה ולרחם על עצמו, הוא היה עושה ככל יכולתו, בלי לאמץ את עצמו יותר מדי. אמנם החֶברה שעבורה עבדתי, גילתה הבנה והתחשבות ואפשרה לי לצאת בכל עת שהייתי צריכה, אולם עדיין הייתי חייבת לעבוד. פעמים רבות הייתי מגיעה הביתה ומוצאת כביסה מכובסת ובית נקי ומסודר.

דני מעולם לא ראה את עצמו כמוגבל. הוא פשוט המשיך עם החיים, העסיק את עצמו, ונראה כל כך טוב, שאנשים לא יכלו להאמין שהוא סובל מסרטן קטלני. בעזרת גישה נפלאה כזאת וכוח פנימי מדהים, קל היה להתמקד יחד בהחלמה.

מחלתו של דני עוררה שיטפון אדיר של חסד – פשוט נתינה לשם נתינה. הוצפנו בטלפונים, מיילים, הצעות לעזרה, כסף, מה שאתם רק רוצים - גם מחברים וגם מזרים. העובדה שלא הייתי צריכה להכין אוכל לסעודות שבת או לארוחות צהריים במשך זמן רב כל-כך, הסירה עול ניכר מצווארי והידיעה שאנשים מתפללים על דני הייתה נחמה אדירה.

בהתחלה לא רצינו לקבל שום עזרה. הרגשתי שאנחנו לא צריכים את זה. הסתדרנו מצוין, ולא יכולתי לסבול את המחשבה להפוך אובייקט לרחמים. חברה חכמה אמרה לי: "את חייבת לתת לאנשים לעזור לך. ה' נתן לך הזדמנות להוריד חסד לעולם." הבנתי שהאנשים צריכים לתרגם את צערם ודאגתם לנו לביטויים מעשיים. קבלת החסד תעזור להם להרגיש יותר טוב, וכמובן, תעזור גם לנו!

לפני שדני חלה, קנינו בית חדש, והיינו שקועים בחובות למשכנתא עד לפרוטה האחרונה. אחרי חתימת החוזה היו שינויים גדולים בערכי הדולר/שקל, ואנחנו הפסדנו סכום כספי גדול. הדאגות הכלכליות שלנו היו אדירות, אבל אחרי שהסרטן הגיע, הכסף ירד לעדיפות נמוכה ביותר.

בזבוז כסף על גלידות איכותיות, הפך לריטואל יומיומי קבוע. מכיוון שמטופלי כימותרפיה מאבדים בדרך כלל משקל רב, התזונאית של דני הורתה לו לאכול בכל יום גלידה עם הכי הרבה קלוריות שאפשר. כאישה תומכת, בהחלט לא יכולתי להניח לו לאכול לבד! דני הצליח לשמור על משקל יציב, ובאשר לי עצמי, אין תגובה!

בעין הסערה

בהתחלה, כשדני חלה לא פרסמנו את זה. הרגשנו שמדובר בדבר אישי, שראוי לשתף בו רק את המשפחה והחברים הקרובים ביותר. בכל אופן, אחרי שגילינו שהמחלה בשלב כל כך מתקדם, ושסיכויי ההחלמה כה מועטים, החלטנו לצאת לציבור ולזכות בתפילות רבות ככל האפשר. לכל מקום שהלכתי, הרגשתי כיצד ננעצות בי עיניים; עיניים אוהדות, דואגות, מלב כואב. זה היה מאוד קשה – הערכתי את הדאגה, אבל לא יכולתי לסבול את הרחמים. מה שבאמת הייתי צריכה זה צחוק משחרר, לשכוח אפילו לרגע קצרצר ממה שקורה בבית שלי. הייתי צריכה לשכוח את בעלי, שקודם היה גברי ומלא חיים, וכעת שכב חיוור וחלוש על הספה (אם כי עם חיוך על הפנים). הייתי צריכה לשכוח את סיוטי הלילה של בת הארבע שלי, את שאלותיה של בת השמונה על חיים ומוות. כמובן, הבנתי שאנשים פשוט דואגים לו, ובאופן בסיסי גם מאוד הערכתי את זה.

הרגשתי כאילו אני עמוד התווך של המשפחה, שמחזיק את הכל יחד. ידעתי שאם אני אקרוס, כולם יפלו יחד אתי, והייתי חייבת להישאר חזקה, חיובית ואופטימית.

ממש לא אהבתי את זה, אבל ידעתי שאלוקים מנסה אותי, ושדרך הניסיון הוא נותן לי הזדמנות לפתח את הצדדים החזקים שלי

הבנתי שזוהי למעשה תוכניתו של אלוקים עבורי; ושזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי. לא יכולתי להבין למה, ממש לא אהבתי את זה, אבל ידעתי שאלוקים מנסה אותי, ושדרך הניסיון הזה, הוא נותן לי הזדמנות לפתח את הצדדים החזקים שלי, ולהפוך להיות אדם טוב יותר. מפעם לפעם, כשהייתי מוצפת, הייתי עוצמת את עיניי ואומרת, "אלוקים, בבקשה תעזור לי, אני לא מסוגלת יותר", והייתי שומעת קול שאומר, "את יכולה, אני איתך", כך הייתי מתחזקת ומצליחה להמשיך הלאה.

לכודים במערבולת, נדרשו מאיתנו מאמצים מרובים רק כדי להמשיך לצוף בעין הסערה. הצלחנו למצוא תחושה של רוגע ואיזון, בכך שהתאמצנו להתמקד בכל הטוב בו בירך אותנו אלוקים, ולא לחשוב על השלילי או לדשדש בו. תודה לא-ל, היו כל כך הרבה דברים טובים להודות עליהם, כל כך הרבה ברכות בחיינו.

סרטן בעל גרורות הוא ניסיון משנה חיים. אף אחד אינו מסוגל לחיות עם מחלה קשה ולהישאר אותו הדבר. הגדרתך האישית נקבעת על פי דרך ההתמודדות שלך עם המחלה - האם אתה שוקע כולך ברחמים עצמיים, או שאתה הופך ללוחם? השנה הראשונה שינתה אותנו להפליא, ואני חושבת שאפשר לומר שאנחנו, כמשפחה, היינו בקטגוריית הלוחמים.

חיים בגיהינום

לא יאומן, אולם אחרי שנה של כל מיני טיפולים כימותרפיים והקרנות, זכינו לשמוע מהרופא ש'הכל נקי'. זה היה פשוט נס. הרגשתי שעכשיו אנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר.

שמחתנו על היעלמותו של הגידול, נפגמה מהידיעה שדני יצטרך לעבור ניתוח רציני, לכריתת אונת הריאה השמאלית, שם היה הסרטן. כריתת אונה ידועה כניתוח כואב מאוד, אבל אנחנו כל כך התלהבנו שדני בכלל חי כדי לעבור אותו. המנתח שלנו (מלאך בדמות ערבי-נוצרי שלמד באמריקה), אמר לנו שכמעט אף אחד עם היסטוריה רפואית כמו של דני לא זכה לעבור את הניתוח הזה – או משום שהם סובלים מיותר מדי סיבוכים רפואיים, או משום שהם נפטרים לפני שהם זוכים להגיע אל שולחן הניתוחים.

ואז מצאתי את עצמי נשאבת אל התהום האפל של הגיהינום. לאלוקים היו תוכניות שסחטו ומיצו ממני כל טיפת חיוניות. מה זה גיהינום? גיהינום זה לראות את בעלך מתפתל מכאבים בלתי נסבלים. גיהינום זה לדעת שאת צריכה להיות עם בעלך בבית החולים, משום שהוא לא מסוגל לתפקד לבדו, ובכל זאת, להבין שגם הילדים שלך זקוקים לך. הם משוכנעים שאבא שלהם הולך למות, ואת רוצה להיות איתם כדי לתמוך בהם ולהרגיע אתם. גיהינום זה להיות הכתובת לביטויי התסכול, הכעס והכאב של בעלך, בלי יכולת להשיב אש, משום שאת יודעת שהוא נמצא במקום נוראי, ושהתקפותיו המילוליות נובעות מתסכול, ולא מרוע. גיהינום הוא לראות את הסבל והייאוש של ילדיך, כשהם מחבקים אותך אחרי ביקור קצר, לפני שאת חוזרת שוב לבית החולים.

הרופאים פתחו את כל חלל החזה של דני מהצד, שיסעו את כל קצוות העצבים הרגישים, ביתקו שרירים ושברו צלעות כדי להגיע אל הריאה. המנתח אמר לנו שהניתוח היה קשה מאוד. בדרך כלל הוא מנתח אנשים הרבה יותר מבוגרים, והגוף שלהם נימוח כמו חמאה, כשהוא חותך אותו. גופו של דני, צעיר וחזק, התנגד להסתערות, והוא שילם את המחיר בכאב נוראי ומתמשך, במשך חודשים ארוכים לאחר מכן. משככי כאבים רק הקהו את העוצמה, הרופאים לא יכלו לעזור, ונראה שאף אלטרנטיבה לא הצליחה.

בעלי הנחמד נעלם, ובמקומו הגיע גבר אגרסיבי ועצבני

הכמויות המסיביות של התרופות שינו את אישיותו של דני. בעלי הנחמד נעלם, ובמקומו הגיע גבר אגרסיבי ועצבני. הגבר הזה פרק את תסכוליו בעיקר עליי, אבל גם על הילדים. הוא היה קהה רגש, כמעט לא מודע למה שהוא עושה. מצאתי את עצמי מנסה להיות אישה תומכת, ויחד עם זה מאוד מגוננת על הילדים מפני אביהם. לא מגיע להם שיצעקו עליהם על הדבר הפעוט ביותר, ובכל זאת, לדני לא היה כוח לשלוט בעצמו – הוא היה חלש וחולה. נאלצתי להסביר לילדים שאבא שלהם לא עצמו, שהוא חולה.

גם להורים של דני היה קשה מאוד לראות את בנם בכזה מצב. הם היו מאוד אומללים, ואני הייתי צריכה לחזק גם אותם. ובנוסף לכל הנ"ל, הייתה לי עבודה. נקרעתי לכל כך הרבה כיוונים.

כשלבתי הקטנה מלאו 5 שנים, הצרחות שלה בלילות, כתוצאה מסיוטיה המתמשכים, היו מתישות. היא הייתה בטוחה שאבא שלה גוסס, אבל היא לא יכלה לספר לי, כי לא רצתה להקשות עליי עוד יותר. ראיתי את החרדה שלה, ולקחתי אותה לפסיכולוגית, שם הנושא נפתח. הסברנו לה שאבא לא הולך למות, ושהניתוח יעזור לו. בשכל היא הבינה, אבל היא לא יכלה להבין למה ההתנהגות שלו כל כך קשוחה. גם אחותה הגדולה לא הצליחה להבין זאת – ואם להודות על האמת, גם אני. פניתי למנתח, לאונקולוג, לרופא המשפחה, בחיפוש נואש אחרי עזרה, והם הרגיעו אותי שאלה תגובות חולפות, והן ייפסקו ברגע שהוא יפסיק לקבל תרופות.

זאת הייתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. צעדתי בתור ערפל רעיל שבו כל שאיפת אויר צורבת, אבל הייתי חייבת להמשיך ולנשום כדי לשרוד. ביליתי שעות רבות כשאני הוגה בנושא הסבל. בעוד שאנחנו לא יכולים לבחור את הסבל שלנו, אנחנו בהחלט יכולים לבחור כיצד לקבל את תוכניות הא-ל עבורנו. יש לנו בחירה חופשית אם להתמוטט ולבכות כל היום, או לומר – זה רצון הא-ל, ואני יודע ומקבל בכל ליבי, שכל מה שאלוקים בוחר עבורנו הוא מה שאנחנו צריכים לעבור. יש לנו בחירה חופשית לזקוף היטב את הראש, לחייך ולצחוק (ואפילו לבכות), אבל לדעת שאנחנו מסוגלים להיות חזקים, ושכאלה נהיה, יהיה אשר יהיה.

במשך אותה תקופה ה' היה קרוב, ואליו פניתי כל הזמן. היו זמנים שבהם הרגשתי שאני בקושי מסוגלת לצאת מהמיטה, ולמרות שעשיתי מה שהייתי חייבת, למען משפחתי, בעיני רוחי הייתי מתכרבלת בתנוחה עוברית, כאובה ועצובה. בזמנים אלה הייתי אוזרת את כל כוחותיי, חושבת על הברכה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, זוקף כפופים", ומדמיינת כיצד אצבע האלוקים מיישרת אותי בעדינות, מקימה אותי, עוזרת לי להרים את ראשי ולהיות חזקה, ואז הייתי יכולה לקום ולהמשיך כרגיל.

אורח חוזר

לאט לאט, המצב התחיל להשתפר. דני התחיל לחזור לעצמו, והבעל והאב האוהב, אליו כל כך התגעגענו, חזר אלינו. אחרי הגיהינום הגיעה ההתאוששות, וכל המשפחה הצליחה לחזור לשגרה. החיים היו שוב נפלאים, ואנחנו ניצחנו את הסרטן; הוא נגמר! למרות שידענו היטב שהגידול עלול לחזור ומעולם לא הפסקנו להתפלל, פשוט לא חשבנו על האפשרות.

בערך שנה אחר כך, התגלה גידול ממאיר חדש בתחתית הריאה השמאלית של דני. הצטערנו מאוד, אולם יחד עם זה שמחנו שהוא עדיין לא התפשט. לדני נקבעה במהירות כריתה מלאה של הריאה השמאלית.

שוב הושלכנו לגיהינום, והפעם אפילו יותר גרוע מקודמו - גופו של דני כבר היה במצב טראומטי, ולכן גופו נלחם בניתוח ונוצרו סיבוכים. דני שהה בבית החולים למעלה משלושה שבועות, יותר חולה ויותר חלש מאי פעם. אני לא רוצה להיכנס לכל הפרטים – די לומר שאלוקים מפליא לעשות, כשהוא עוזר לנו לשכוח מצבים קשים, ואני מודה לו שנתן לי את הכוח לעבור גם את התקופה הזאת, להותיר אותה מאחוריי ולהמשיך הלאה.

דני שוב החלים והגיהינום נמוג. ליקטנו את השברים והחיים שוב היו נעימים. חשבנו שסגרנו פרק בחיים. אין יותר ריאה שמאלית. היה שלום סרטן! לכן אתם יכולים לדמיין באיזו תדהמה הוכנו כשהתגלה שלדני יש גידול ממאיר נוסף, והפעם בריאה הימנית, בסך הכל שבעה חודשים אחר כך. איכשהו לא ציפינו שהסרטן יחזור בצד השני. כלפי חוץ נראיתי רגועה, אבל בנשמתי הדהדה מחשבה כמו מנטרה: "בעלי הולך למות", וקול נוסף היה צועק בקול "לא! לא! לא!" נדרשו ממני מאמצים רבים לא להיכנע הפעם לפסימיות. עדיין היינו כל כך פגיעים, אבל לא הגענו עד לכאן רק כדי להיכנע. כך נכנסה שוב המשפחה שלנו למצב לוחמה, מתוך נחישות לנצח.

הפעם היה הבדל משמעותי אחד. אחרי 5 שנים של ניסיונות, הייתי בהיריון

אולם הפעם היה הבדל משמעותי אחד. בעוד אנחנו מתרוצצים בין רופאים לקבל חוות דעת שנייה, ולנסות להחליט איזה מהלך טיפול יהיה הטוב ביותר, החיים בתוכי המשיכו לרחוש. הייתי בהיריון.

הייתי כל כך אסירת תודה - תודה על זה שהסרטן מרוכז בגידול אחד ולא התפשט בגופו של דני. תודה שאני חיה במדינה מפותחת עם אמצעי טיפול חדישים, שכוללים סוגים רבים של כימותרפיה שיוכלו לעזור לדני להאריך את חייו. תודה על כל כך הרבה ברכות שמקיפות אותי, אבל בעיקר תודה שאחרי 5 שנים של ניסיונות, סוף כל סוף נכנסתי להיריון. בחרנו לחיות, והעובר שברחמי רק אישר את החלטתנו.

מכיוון שהתערבות כירורגית נחשבה ליותר מדי מסוכנת, טיפול תרופתי קונבנציונאלי היה האופציה הטובה ביותר עבור דני. כימותרפיה, באופן יחסי, הייתה שינוי מרענן... שוב היינו צוות שצועד לעבר האויב, חזק, אמיץ ונחוש לנצח.

הייתי נכנסת למחלקה האונקולוגית לטיפולי יום, כשבטני הגדולה מההיריון צועדת לפניי, ומרגישה כיצד עיניהם של כל הנוכחים בחדר מלוות אותי, חלקם מחייכים בעידוד, אחרים במבט שאומר שאנחנו פשוט מטורפים. לאנשים אלה הייתי שולחת את החיוך החם ביותר שלי. העציב אותי לחשוב שהם כל כך שקועים בחשיבה שלילית, עד שהם אפילו לא מסוגלים לחייך אל בטן הרה.

בננו היקר, ברכיה (שמשמעותו ברכה מאלוקים), נכנס לעולם הזה בדיוק שנה אחרי ניתוחו השני של דני בתחילת שנת 2007. התינוק הכניס למשפחתנו כל כך הרבה אושר ואור. כשדני לא הרגיש טוב אחרי טיפול, הוא היה שוכב על הספה ומחזיק בברכה הקטנה שלנו בכזאת הנאה. אחיותיו הגדולות פשוט העריצו אותו, והתינוק החדש בבית, הסיט את מחשבתן ממחלתו של אביהן. הוא גרם לכולנו לשכוח את הסבל שלנו, ובאמת, עד היום ברכיה מאיר את ביתנו באישיותו הקורנת והנעימה.

סריקת ה-CT שבוצעה חודש אחר כך, הראתה צמצום משמעותי בגידול, ודני נחשב "בריא". שוב התחלנו בתהליך של שיקום, איסוף שברי חיינו, וניסיון לצעוד קדימה אל החיים הרגילים.

ההפוגה הסתיימה בחדות חצי שנה אחר כך, עם הודעתו של האונקולוג שהגידול חזר. שוב הושלכנו אל זירת ה"מה עושים עכשיו". רופאים, מומחים, חוות דעת שניות, ולהרגיע את הבנות ש"הכל יהיה בסדר", מלאו את כל זמננו. בסוף הוחלט להמשיך עם סוג מיוחד של הקרנה תלת ממדית, שניתן לבצע רק בחו"ל. ארזנו ונסענו למינכן, גרמניה, כשכל ההוצאות משולמות ע"י הביטוח הרפואי. אחותי שמתגוררת בברלין נסעה עם המשפחה שלה לפגוש אותנו, ולמרות הטיפולים של דני, הצלחנו ליהנות מחופשה נפלאה באלפים, ואחר כך בארה"ב, לשם נסענו להחלמתו של דני.

ובחרת בחיים

ב-CT האחרון לפני שמאמר זה נכתב, היה כתוב ששוב נמצא ממצא מחשיד. למרות שכל מי ששמע את החדשות חש בלבול נורא, דני ואני לא; אולי בגלל שהגענו לשלב של פשוט לקבל מה שקורה, ולא להניח לזה להדאיג אותנו. דני עשה ביופסיה, וב"ה לא היה מדובר בממצא מדאיג.

אנחנו יכולים לבחור להיכנע לייאוש, או להגיד, בסדר, אלו הם חיי ואני מתכוון לחיות אותם הכי טוב שאני יכול!

למרות שהיום דני "נקי", אנחנו לא מאמינים באמת שהניסיון תם ונשלם (אם כי מאוד היינו רוצים להאמין בכך!). הסרטן הוא חלק מחיינו, והאמת האכזרית היא שאנחנו פשוט מושכים את הזמן.

פעם שאלתי את האונקולוג אם לא מדכא אותו לעבוד כל הזמן עם אנשים שחולים ומתים. התשובה שלו ממש הממה אותי. "בסוף כולם מתים", הוא אמר, ונשען קדימה על מכתבתו, "חלקם מוקדם יותר, וחלקם מאוחר יותר. השאלה היא כיצד אנו בוחרים לחיות את חיינו. העבודה שלי מביאה אותי אל אנשים נפלאים, שלמרות הסבל והחולי בוחרים לחיות. אני לא מסוגל לחשוב על עבודה יותר מתגמלת מזאת."

באמת, הכל שאלה של כיצד אנו בוחרים לחיות. במשך השנים האחרונות אני שומעת שוב ושוב אנשים שאומרים לי שהם נפעמים מהגישה החיובית שלנו, ואני אומרת להם, "זה רק עניין של גישה. אנחנו יכולים לבחור לשבת, לבכות ולהיכנע לייאוש, או להגיד בסדר, אלו הם חיי ואני מתכוון לחיות אותם הכי טוב שאני יכול!"

וכך, אנחנו ממשיכים בחיינו, מסיטים את הסרטן אל ירכתי מוחנו, ומקווים שהוא לא ינקוש שוב בדלת. מתפללים שהוא לא יהרוס לנו את התוכניות לשבת יחד על המרפסת בכיסאות הנדנדה שלנו, ולהסתכל כיצד נכדינו משחקים. ואם הוא יחזור, אז נמשיך להילחם, משום שבעזרת הא-ל - אין דבר שיהרוס את התקווה שלנו לעתיד נפלא ביחד.

*לעילוי נשמת דני גזיאל ז"ל.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן