רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

שחררו את העכבר

ה׳ בטבת ה׳תשע״א ה׳ בטבת ה׳תשע״א 12/12/2010 | מאת שרה יוכבד ריגלר

בעקבות עצה ידידותית מנציג התמיכה הטכנית של מיקרוסופט, התחלתי לבחון את נושא השליטה בחיי.

ציות לעצות הידידותיות של מיקרוסופט, עלול להוביל לקטסטרופה. זה מה שקרה לי כשהקלקתי בתמימות כפתור ה-"כן" בחלון שהציע לי למחוק את המיילים כדי לחסוך מקום על הכונן הקשיח. כ-20 דקות אחר כך, המשימה הושלמה – וכל החודש האחרון, יחד עם חצי מהמיילים שלי נעלמו.

"אל תיכנסי להיסטריה", אמרתי לעצמי. "הם חייבים להיות באיזשהו מקום". אבל צילם של עשרות מיילים חשובים שנזקקו לתגובה דחופה, איים עליי, ואני הפכתי לנסערת במיוחד. 45 שניות היסטריות אחר כך, התקשרתי לתמיכה הטכנית של מיקרוסופט ישראל.

יניב נשמע מאוד מרגיע. "אל תדאגי", הוא ניחם אותי. "הם נמצאים בסל המחזור על שולחן העבודה שלך". שורו הביטו וראו, הם אכן היו שם! אבל איך להחזיר אותם לתכנת הדואר שלי?

"טוב, זה קצת יותר מסובך", אמר יניב. "אני לא חושב שתוכלי לעשות את זה לבד. האם את מוכנה לתת לי גישה למחשב שלך עד שנפתור את הבעיה?"

אדם שטובע במרחב הוירטואלי יהיה מוכן להכל. "כן, כן!" הבטחתי.

הדבר הראשון שהוא הנחה אותי לעשות היה להוריד תוכנה בשם "Microsoft Easy Assist" (עזרה קלה של מיקרוסופט). ואז הופיע חלון ששאל אם אני מוכנה לאפשר לנציג התמיכה של מיקרוסופט שליטה על המחשב. "כן", הקלקתי נחרצות.

תיבה כחולה קטנה הופיעה בפינה הימנית התחתונה של המסך, וחזרה על אותה שאלה. כפי הנראה ויתור על שליטה אינו דבר פשוט כל כך לחלק מהאנשים. "זה בסדר, יניב", אמרתי לו בטלפון, "אני בוטחת בך". הקלקתי "כן" וההודעה בתיבה הכחולה התחלפה. כעת היא הודיע לי שברגע שאני רוצה לקחת את השליטה מנציג התמיכה הטכנית, אוכל להקליק על התיבה המתאימה. "למה שאני ארצה דבר כזה?" תהיתי. "הוא עוזר לי במה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות בעצמי. כנראה יש אנשים עם בעיות שליטה רציניות".

"בסדר, מוכנה?" שאל יניב.

"כן."

"תניחי בבקשה את העכבר."

"סליחה?"

"תעזבי את העכבר. אני עומד להשתלט לך על העכבר."

"לעזוב את העכבר שלי?" ישבתי שם, כשידי קפואות על עכברי הנאמן.

"אם את רוצה שאני אשחזר לך את המיילים", הסביר לי יניב בסבלנות, "את צריכה לאפשר לי לשלוט בעכבר שלך."

עזבתי אותו.

כמו על לוח סיאנסים מכושף, הסמן שלי התחיל לנוע בעצמו. אני לא עשיתי כלום. הוא עשה את הכל.

ואז, כמו על לוח סיאנסים מכושף, הסמן שלי התחיל לנוע בעצמו. שילבתי בחוזקה את ידיי, פערתי לרווחה את עיניי, ועקבתי כיצד הסמן נע במהירות ומקליק. כל תזוזה הייתה מלווה בהודעות של יניב שנוסחו בלשון רבים, "עכשיו נקליק כאן. עכשיו נפתח את החלון הזה. עכשיו נקליק הקלקה ימנית על זה." הוא השתמש ב"אנחנו" מתוך נימוס בלבד, משום שאני לא עשיתי כלום. הוא עשה את הכל.

עשר דקות אחר כך המיילים האבסטרקטיים חזרו ללבוש צורה ושבו בעליזות לאאוטלוק שלי. יניב הורה לי להקליק על התיבה הכחולה כדי לבטל את שליטתו במחשב שלי, ואני נעניתי לו בחוסר רצון. אין ספק שהוא יודע הרבה יותר טוב ממני איך להפעיל את המחשב שלי.

להחזיר את ההגה לא-לוהים

בעוד שחלק מאיתנו אמנם קצת יותר חולי שליטה מאחרים, כולנו מתקשים לוותר על השליטה בחיינו לטובת א-לוהים. אנחנו, בני האדם, נמצאים במאבק עם א-לוהים מאז שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת בגלל הפיתוי של "והייתם כא-לוהים".

מה רע ברצון לשלוט בחיים שלנו במקום להניח לא-לוהים להיות א-לוהים?

ראשית, המחשבה שיש לנו שליטה מוחלטת על כל מה שקורה לנו, שאינה שונה מלחשוב שאנחנו א-לוהים, יותר מטורפת מלחשוב שאנחנו נפוליון. אשליה זאת מתנגשת במציאות בכל פעם שאנחנו נתקעים בפקק תנועה בלתי צפוי, או שהמטוס שלנו מאחר בשלוש שעות (ואנחנו מפסידים את טיסת ההמשך), או שאנחנו חולים דווקא ביום שבו אנחנו ממש לא יכולים להרשות לעצמנו לא להגיע לעבודה.

השיטה הטובה ביותר להינצל מנזק השליטה, היא להכיר בכך שאנחנו לא שולטים, כמו בסלוגן שראיתי פעם "לוותר ולתת לא-לוהים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב... Let go and let God). אם אינכם מוותרים על שליטה, אתם עלולים למצוא את עצמכם יושבים על המסלול כשהשעות חולפות ולחץ הדם שלכם נוסק לשיאים מסוכנים, צורחים על הדיילות או מאיימים לשווא שלעולם לא תטוסו יותר בחברת התעופה הזאת, למרות שהיא היחידה שטסה למקום אליו אתם צריכים להגיע.

יום אחרי השיעור בהרפיית המושכות שקיבלתי ממיקרוסופט, מצאתי את עצמי במצב לא נעים. הסכמתי למסור סל "קבלת פנים" למשפחה ששוקלת לעלות ארצה ובאה לביקור היכרות. התפקיד שלי היה לקחת מונית לשכונה בה הם אמורים לשהות, ולבקר אותם ביקור קצר של 15 דקות כדי לתת להם הרגשה נעימה. הם היו אמורים להגיע ביום ששי בצהריים. ביום חמישי קניתי בזהירות מבחר פירות, סלטים, סושי, שוקולדים וכמובן קצת ג'אנק-פוד לילדים. אחר כך מצאתי את הסל האידיאלי למטרה זאת, וסידרתי בזהירות קפדנית כל פריט בסל.

ביום ששי בצהריים, התחלתי לחייג לשני המספרים הסלולאריים שקיבלתי, אך שניהם היו מכובים. בחרדה שהלכה וגברה ככל שהשבת התקרבה, המשכתי לחייג את המספרים, אך לשווא. בני בן העשרה הציע שאני פשוט אצא ואשאיר שם את הסל, בין אם הם הגיעו ובין אם לא, אבל אני אמרתי שכל העניין הוא שאני אבקר אותם. הבת שלי הציעה שאולי הם הגיעו מוקדם יותר וניתקו את המכשירים כדי יוכלו לישון, אז אני פשוט צריכה ללכת ולנקוש בדלת. זה עלול להיות עוד יותר גרוע, חשבתי לעצמי. במקום ליצור אצלם רושם חיובי כמו שאני אמורה, אני אטריד אותם ואפריע להם לישון.

בארבע, הטלפונים שלהם היו עדיין מנותקים. לבסוף, מדוכאת למדי, הזמנתי מונית ויצאתי. ובעודי יושבת במונית במצב לחץ מוגבר – ומה אם הם לא שם? מה אם אני אעיר אותם? – פתאום שמעתי את קולו של יניב ממיקרוסופט: "תעזבי את העכבר".

כבר עשיתי כל מה שאני יכולה, ועכשיו אני כבר לא בשליטה

הזדעזעתי כשקלטתי פתאום שכבר עשיתי כל מה שאני יכולה, ועכשיו אני כבר לא בשליטה. א-לוהים מנהל את העולם, ובכל מקרה הכל יהיה כמו שהוא רוצה. עזבתי את העכבר ונרגעתי.

כשהגעתי אל הכתובת, מצאתי את בעל הבית משקה את הגינה. ביררתי על המשפחה שהייתה אמורה להיות למעלה, והוא הודיע לי שנתיב הטיסה שלהם שוּנָה, והם אמורים להגיע לירושלים רק כמה דקות לפני שבת. הוא אפשר לי להיכנס לדירה כדי להשאיר שם את הסל ולהכניס למקרר את הסושי והסלטים. השארתי גם כרטיס ובו איחולי ברוכים הבאים, והבטחה ליצור איתם קשר אחרי השבת. וזהו. זה לא היה כמו שתכננתי, אלא כמו שא-לוהים תכנן. ומי יודע איזה תסריט היה טוב יותר בסופו של דבר? בזכות זה ששחררתי את העכבר, חזרתי הביתה רגועה ומרוצה, במקום מתוסכלת ונרגזת.

המנהל המוצלח יותר

הסיבה השנייה לשחרר שליטה ולקבל את א-לוהים היא, שהוא עושה את העבודה יותר טוב מאיתנו. בדיוק כמו שנתינת השליטה על העכבר ליניב הניבה תוצאות טובות יותר מאשר הניסיונות שלי לפתור את הבעיה, לפעמים ניתנת לנו אפשרות הצצה לראות כיצד א-לוהים מוכשר יותר מאיתנו בניהול העולם.

הדי קליימן מירושלים נסעה לביקור בן שבועיים אצל אביה בטורונטו. אביה סבל ממחלת כליות כרונית במשך 8 שנים, ומכיוון ששני ילדיו מתגוררים בישראל, מי שדאגה לכל צרכיו הייתה אשתו, אמהּ של הדי. אולם, מאז פטירתה של אמהּ לפני 9 חודשים, הדי טסה לטורונטו פעמיים כדי לעזור לאביה. בפעם זו, היא מצאה אותו חלש מתמיד, אולם במצב יציב.

היא התכוננה לטוס חזרה ארצה ביום שלישי בלילה. ביום שלישי בצהריים הטלפון צלצל, ועל הקו הייתה נציגת אל על. "איך השגתם את מספר הטלפון שלי בטורונטו?" שאלה הדי בפליאה. הפקידה הסבירה שהיא התקשרה למספר שלה בירושלים, וקיבלה מבנה את המספר בטורונטו. היא התקשרה כדי לבקש מהדי להסכים שיעבירו אותה מהטיסה בלילה. והבטיחה שתמורת הויתור אל על תשמור לה מקום לטיסה ביום חמישי בלילה, ובנוסף תפצה אותה בכרטיס טיסה חינם בקו תל אביב טורונטו.

הדי התלבטה. בבית מחכים לה חמישה ילדים שצריכים אמא, כמו גם עבודה שנתנה לה הרבה יותר חופש ממה שמגיע לה. מצד שני, היא חשבה, כרטיס חינם יאפשר לה לחזור לטורונטו לאזכרה של אמא שלה באפריל. ולמה, היא שאלה את עצמה, אל על בחרה להעביר דווקא אותה, מתוך כל מאות הנוסעים?

"קודם כל", הגיבה הדי, "אני לא יכולה לטוס ביום חמישי בלילה. המטוס ינחת ביום שישי יותר מידי קרוב לשבת. מה לגבי מוצאי שבת?"

"הטיסה של מוצ"ש כבר סגורה. אם תרצי, אנחנו יכולים לתת לך טיסה חלופית ביום ראשון בלילה."

"אני לא יכולה להחליט בלי להתייעץ קודם עם בעלי ועם הבוס בעבודה", הדי מלמלה, "אני אחזור אליך".

"לא, אין צורך, אנחנו נתקשר אליך", התעקשה הפקידה מאל על. "כמה דקות את צריכה?"

"עשר", ענתה הדי. היא לא הצליחה להשיג את בעלה (שמאוחר יותר אמר לה שהוא היה מתנגד לשינוי בתכניות), אבל המעסיק שלה אישר את הארכת החופשה. וכשהפקידה מאל על התקשרה, בזריזות לא אופיינית, הדי הסכימה לעבור לטיסה ביום ראשון בלילה.

מאוחר במוצאי שבת, אבא שלה הרגיש פתאום רע וביקש ממנה להזמין אמבולנס. ביום ראשון בבוקר, הוא איבד את ההכרה. הדי אמרה בשבילו קריאת שמע ווידוי. וביום ראשון, בשעה 11:30, הוא נפטר. הודות לסוכן הנסיעות השמימי, בתו האהובה הייתה לצידו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן