כבר מנעוריי שאפתי להיות משוררת. ופתאום, מכל האנשים בעולם, דווקא המרצה שלי לשירה "קילל" אותי ואמר: "בסוף עוד תהיי עקרת בית עם מלא ילדים".

המילים האלה ממש ייסרו אותי, כשהוטחו בפני בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובפרט שהן יצאו מפיו של האדם שאמור היה לתת אישור לצורך שלי ליצור דרך כתיבה, ושרק בשבוע שעבר שיבח את אחד השירים שלי וקרא לו 'יצירת מופת'.

היו בין הסטודנטים צעירות אחרות שהיו הרבה יותר ביתיות ומועמדות טבעיות יותר לזכות בתואר "עקרת בית", ובכל זאת, המרצה שלי היה מספיק אכזר לכוון את קללתו כלפיי, בצורה שפשוט היממה אותי וגרמה לי לבחון מחדש את חיי, אך גם הכניסה אותי לפעולה.

כתבתי בחרון את שיריי, ושלחתי אותם לפרסום. כשסיימתי את לימודי התואר, קיבלתי משרת ניהול ב"שירה מקומית" - תוכנית מטעם האקדמיה בה למדתי, ואף הופעתי בטלוויזיה כדי להסביר כיצד לעודד יצירתיות בילדים. קורס הדרכה בשירה בו למדתי הוסיף דלק לאש האמביציה שלי.

גרתי בדירה קטנה עם חדר הצופה אל הים בעליית הגג. למרות שהבית ניצב איתן על יסודות הבטון שלו, המגמה הכללית שלו פנתה כלפי מעלה, עם חלונות בכל מקום אפשרי. זה היה הבית המושלם עבור אמנית שחיה בדמיונה, מקום בו תוכל לגור ללא הפרעה והטרדות. הדירה תוכנה ועוצבה לאדם אחד – אם יתווסף אליו בן-זוג, היא כבר תהיה מלאה למדיי, ועם תוספות כמו ילדים – צפופה ממש.

אין ספק שמידי פעם חשתי בודדה, אולם זה היה מחיר החירות. כאמנית, הערכתי את החופש ללכת לכל מקום שאחפוץ. אמנם לא התחברתי לפוליטיקה, אולם קצרתי בשמחה את הפירות שהבשילו עם התעוררות הפמיניזם.

גם אם לא זיהיתי את עצמי בתור פמיניסטית, יכולתי להגיע למסקנותיי תוך התבוננות פשוטה בחברותיי הנשואות. את רגשותיי כלפי מוסד הנישואין אפשר לסכם בציטוט הפמיניסטי המפורסם: "חיי בית כמו שיש לרוב חברותיי, גורמים לי לחוש קלאוסטרופוביה... יותר טוב להיות לבד מאשר במלכודת".

נתקלתי בהתנגדות מועטת בלבד לדרך חיי, להוציא את קולה הבודד של אמי שמידי פעם הייתה שואלת אותי אם אני מתכננת להינשא בשלב כלשהו בחיי, ומנסה לשדך לי בנים של חברות שלה. לא שהיא התנגדה לעיסוק המקצועי שלי, אבל היא לא הבינה מדוע הוא מונע ממני לממש את מה שלדעתה היתה המטרה העיקרית בחיים.

הייתי עונה לה בשלוש מילים: "זה לא בשבילי", והיא הייתה בולעת את התנגדותה, משום שהיא הבינה שכמה דברים השתנו מהשנה בה נישאה אחותי הגדולה לבחיר ליבה מהאוניברסיטה בחודש יוני, חודשיים אחרי סיום לימודיה. בנעוריה היא הייתה עורכת העלון הספרותי של האוניברסיטה בה למדה, וכעת הייתה משרבטת מידי פעם שיר על גב מפית, בין השכבת ילדיה לשנת הלילה לבין הדחת כלים.

מצד שני, שמתי לב שמספר משוררות שאת עבודתן אהבתי, סבלו מדיכאונות כל כך קשים, עד שבסופו של דבר חלקן אפילו התאבדו. לא ידעתי כיצד להתייחס למידע הזה, אבל עדיין עמדתי בנחישות על רצוני להישאר רווקה, לשמור על השליטה בחיי, ובכל מחיר, לא לתת לקללתו של המרצה שלי להתממש.

ועתה הברכה

במשך כל שנות השבעים חשבתי שאני מתקרבת לאושר, לשליטה על האמנות שלי ולהחדרת יצירתיות בבני אדם. לא העליתי בדעתי שאני מתקדמת למקום בו קללות הופכות לברכות, מקום בו לא אוגדר עוד על פי מה שבמקרה יצא לי לעסוק בו, מקום מעל לתוויות שאנחנו מדביקים לאנשים על פי מקצועותיהם - כלומר "משורר", "עורך דין", "עקרת בית" או "חבר כנסת". לאורך כל הדרך צצו רמזים לגבי ייעודי האמיתי, אבל רק במבט לאחור אדע לקרוא את המסר שהם נשאו.

לא ידעתי, אבל התקדמתי לעבר ארץ הנשמה. אחרי שניסיתי דרכים שונות רבות, בחרתי בסופו של דבר לצעוד בדרך החיים היהודית המסורתית. היא הייתה זרה לי, אבל יחד עם זה היא נראתה לי טבעית, כאילו מפת הדרך מוטבעת בכל תא בגופי.

הבנתי שנישואין יהיו צעד חשוב כלפי מימוש עצמי; הם יהפכו אותי ל"נותנת", מרכיב חיוני לאדם שלם, וכעת רציתי למצוא את הנפש התאומה שלי ולהקים משפחה. חשבתי שאני צריכה למחות את הקללה כדי לשמור על חירותי, אבל בסופו של דבר, הקללה עצמה הפכה להיות הדרך לחירות האמיתית ולברכה אמיתית.

לא הייתי צריכה לטפל באופן אישי בספקותיי המתמשכים ובהתנגדותי העיקשת לנישואין – הם התנדפו מאליהם באטמוספרה הקלילה של הפלנטה עליה נחתי.

פתאום הייתי מוקפת במשפחות שקטנטנים צצו בהן כל הזמן. הבעלים והנשים במשפחות האלה שפעו כבוד הדדי ונאמנות - לא מתוך חובה אלא מתוך אהבה, ואותו הדבר היה גם עם הזוגות הותיקים שעברו את נישואי הזהב שלהם.

חיפשתי אחר סימנים לפער הדורות, אבל היה קשה למצוא כאלה. הילדים אפילו אהבו את אותה המוזיקה כמו הוריהם. הם בילו את השבתות יחד, בארוחות משפחתיות חמימות שבמשך שנות ילדותי אולי היו לנו פעם או פעמיים בשנה - אם התמזל מזלנו. וכשהייתי יושבת ליד שולחנות השבת שלהם, הרגשתי כיצד אהבת המשפחה שופעת וגולשת אל האורחים. זאת הייתה חוויה מרוממת, ואני רציתי להיות "בפנים".

פתאום מצאתי את עצמי "באותה המשבצת" עם אמא שלי – אפילו יותר ממה שהשתוקקתי ליצור שירים, רציתי ליצור בית בר קיימא, כמו אלה שראיתי. מצידי, שיכתבו "עקרת בית" לצד שמי בספר המחזור. כל מה שרציתי היה ש"קללת" המרצה תתקיים.

שלושים שנה אחר כך

למסיבת האירוסין של בתי בת ה-19, הביאה איתה אם החתן עוגה ענקית. אני מתלהבת ממה שאני רואה - עוגה גדולה מצופת שוקולד משמשת אדמה לעץ שנאפה מבצק שמרים, ועליו ענפים נושאי פירות-ממתקים. על אחד מהענפים, שתי יונים סוככות על קינן.

כולם הרבה יותר צעירים ממה שאני הייתי ביום נישואיי, ואני אף פעם לא מפסיקה להתפעל מכך שאין אצלם שום סימן לאמביוולנטיות שהייתה לי בעבר לגבי נישואין. כבר בגיל צעיר הם למדו להיות "נותנים", כאשר עזרו לטפל באחיהם הקטנים או כשלקחו חלק במעשים אחרים של חסד ואהבה. מושג ההנאה שלהם הוא לערוך סעודות "שבע ברכות" חגיגיות עבור חתנים וכלות בשבוע שלאחר נישואיהם או לארגן קייטנות לילדי השכנים.

אין להם את אותן ציפיות חולמניות שאנחנו אספנו מצפייה בסרטים והאזנה לשירי אהבה. בלי האמביוולנטיות, הציפיות והדמיונות הרומנטיים, הם מתאהבים לאט אחרי הנישואין, ומקבלים את האחריות לגידול ילדים כשרק שנים בודדות מפרידות בינם ובין ילדותם שלהם.

החליפין

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי נשארת ספונה בביתי הקטן, שנבנה עבור אמנית בודדה. ודאי הייתי מוציאה לכל הפחות מספר כרכי שירה, ומפתחת תוכניות חדשניות להוראה יצירתית. ודאי היה נותר לי זמן רב לבלות אינספור שעות בבדידות פורה בעליית הגג הצופה אל הים.

האם היצירתיות שלי קהתה בשל השעות הרבות בהן עשיתי דברים למען ילדיי ובעלי? זמן הכתיבה שלי נדחק בין הכנת ארוחות, הכנסת אורחים, חבישת פצעים גשמיים ורוחניים, וכל הפעולות הקטנות והגדולות שמאפשרות לבית להתנהל כמו מיקרו קוסמוס של מדינה.

חלק ניכר מהכתיבה והיצירה שלי במשך שנים אלה, לא נכתבו על דף אלא על החיים בהם נגעתי ושנגעו בי. סוג זה של יצירה הרחיב את גבולותיי הקודמים ודחף אותי לטריטוריה רוחנית רחבה וחופשית. חוויתי מספר לידות, ואף אחת מהן לא הייתה אותו הדבר. לא היו גם נוסחאות קבועות כשהגיע הזמן לקחת את הילדים שאספתי אל זרועותיי, ולשחרר אותם לחייהם האישיים עם בני זוגם.

בחתונה האחרונה של אחד מילדינו, בעלי ואני עמדנו יחד בצד אחד, והתבוננו בילדים הנשואים, בילדים שאינם נשואים ובנכדים. היינו סחוטים רגשית ותשושים גופנית, אך מעל לכל, היינו מלאי תודה מעל ומעבר למה שמילים יכולות לתאר על שזכינו להביא לעולם את הדורות הללו.

קללתי פרחה ליפה שבברכות.