רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חכמה לחיים

מציאת אור באפלה

י״ח באדר א׳ ה׳תשס״ח י״ח באדר א׳ ה׳תשס״ח 24/02/2008 | מאת הרב שאול רוזנבלט

דברים רעים לא קורים, לא לאנשים טובים ולא לרעים. דברים רעים פשוט לא קורים.

הרב שאול רוזנבלט למד בישיבת "אש התורה", שם פגש באשתו הראשונה אילנה, שנפטרה ב-2001 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. נולדו להם ארבעה ילדים ולשאול יש כיום שניים נוספים מאשתו השנייה, חנה, עמה התחתן ב-2003. שאול כתב מספר ספרים בנושא התמודדות וכאב.

ספר איוב הוא ללא כל ספק הספר הכי מזעזע בתנ"ך.

איוב היה אדם צדיק – וא-לוהים העיד עליו ש"אֵין כָּמוהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱ-לוהים וְסָר מֵרָע" (איוב א, ח). הוא היה עשיר, מושלם, מכובד, ואביהם של עשרה ילדים.

א-לוהים מחליט לנסות את איוב, וזה לא ניסיון קטן. בבת אחת, כל ילדיו מתים ועושרו נגוז לחלוטין.

"עָרום יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרום אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ" (איוב א, כא). זו תגובתו של איוב. אם הייתה בעולם תגובה אצילית לסבל, זו הייתה בוודאי התשובה הזאת. נראה שאמונתו של איוב בלתי ניתנת לערעור.

עכשיו א-לוהים מחמיר את הקשיים ומכסה את כל גופו של איוב באבעבועות כואבות. והוא שוב מגיב בצורה מדהימה. אשתו שואלת אותו מדוע הוא ממשיך לברך את א-לוהים למרות שהוא זה ששלח לו את כל הצרות האלה, והוא עונה לה בתמיהה: "הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱ-לוהים, וְאֶת הָרָע לא נְקַבֵּל?!" (איוב ב, י).

שלושת חבריו באים לבקרו ונדהמים ממראה עיניהם. הם נותרים בלי מילים. הם יושבים עם איוב במשך שבעה ימים מבלי להוציא מילה.

בסופם של שבעת הימים, מסיבה בלתי מובנת, איוב נשבר. נקודת המפנה דרסטית מאין כמוה. הוא רוגז וזועם. הוא מתלונן ומחרף. הוא אומר: "לָמָּה לּא מֵרֶחֶם אָמוּת?" ו"לא שָׁלַוְתִּי, וְלא שָׁקַטְתִּי וְלא-נָחְתִּי, וַיָּבוא רוגֶז?" (שם ג, יא; ג, כו). אחר כך הוא אומר: " אִם-קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי – לא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי. אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי, וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם" (שם ט, טז-יז); "אֶמְאַס חַיָּי" (שם ט, כא); "הֲלא מְעַט יָמַי וַחֲדָל; וְשִׁית מִמֶּנִּי, וְאַבְלִיגָה מְּעָט. בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, וְלא אָשׁוּב – אֶל אֶרֶץ חושֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אופֶל-צַלְמָוֶת, וְלא סְדָרִים; וַתּופַע כְּמוֹ-אופֶל" (שם י, כ-כב); "אַפּוֹ טָרַף, וַיִּשְׂטְמֵנִי" (שם טז, ט).

אני יכול להמשיך עוד ועוד; כי זה בדיוק מה שאיוב עשה. במהפך פתאומי, הוא הופך מאדם צדיק וקדוש, שמקבל באהבה את הניסיונות שמציב לו הא-ל, לפילוסוף אקזיסטנציאליסט זועם.

חבריו מנסים לנחם אותו. ואלה לא סתם חברים: כולם נביאים, אנשים בעלי גדלות רוחנית. כל אחד מנסה לספר לו על טוב הא-לוהים ועל הצדק המוחלט שלו. ולכל אחד מהם עונה איוב בטיעונים חזקים, סרקסטיים ומרירים. קשה להאמין שאנחנו מקשיבים לאותו אדם.

נראה שהתורה שבעל פה מתחבטת מאוד עם ספר איוב. על השאלה באיזו תקופה הוא חי, יש לא פחות מ-15 דעות שונות. פעם שאלתי את מורי, הרב נח וינברג, כיצד הוא מבין את מה שמסופר באיוב. הוא השיב שלדעתו, איוב היה אדם טוב בהחלט. הוא צדיק, אדם הבוטח בא-לוהיו. אבל השורה התחתונה היא, שסבל אינו דבר קל. לא קל לאבד את כל הרכוש בלי שזה יזיז לך, לאבד את כל הילדים ולהמשיך לחייך. לא קל לעבור כאבים איומים ולהמשיך לברך את א-לוהים. אפילו לאנשים הגדולים ביותר לא קל לעמוד בכאב. כל אחד יכול להישבר תחת לחץ – כמו איוב.

אנחנו עלולים להגיב בתסכול, מרירות ואפילו בכעס כלפי א-לוהים, וזה בסדר.

בשבילי יש כאן מסר מעודד בצורה שלא תיאמן. רק א-לוהים מושלם. אנחנו בסך הכל בני אדם. וכשאנחנו מתנסים בכאב – כמו שקורה לכל אחד מאיתנו – זה יכול להיות יותר מדי. אנחנו עלולים להגיב בתסכול, מרירות ואפילו בכעס כלפי א-לוהים.

וזה בסדר.

א-לוהים מבין. בדיוק כפי שהוא מתוסכל, לכאורה, מאיוב (ולאחר 35 פרקים של קיטורים ודברי זעם, כולנו די מתוסכלים מאיוב), יחד עם זה, הוא בכל זאת בא לקראתו, והמונולוגים הא-לוהיים שלו אליו הם הארוכים ביותר בתנ"ך. א-לוהים משקיע את הזמן לנחם את לבו המוטרד של איוב, ובסופו של דבר, מצליח להפוך אותו לטובה. איוב מתלונן וזועם, וא-לוהים קודם מקבל את זה ואחר כך מנחם אותו.

למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?

זאת השאלה שאילנה ואני התמודדנו איתה במשך שנות מחלתה הקשות. בסופו של דבר, מצאנו תשובה שסיפקה את שנינו, ופשטותה תמיד מפליאה אותי. אין צורך בתופים ובחצוצרות שיציגו אותה. התשובה היא:

"דברים רעים לא קורים לאנשים טובים."

ודברים רעים לא קורים גם לאנשים רעים. דברים רעים לא "קורים". אני לא משחק במילים. אני בסך הכל משתמש, כפי שאסביר, בהגדרות הכי משמעותיות שאפשר.

השאלה, למה קורים דברים רעים, אינה חדשה – היא עתיקה כמו היהדות עצמה והועלתה בהמון המון מקומות.

"אין בידינו לא משלוות רשעים, ואף לא מייסורי צדיקים", אומר רבי ינאי בפרקי אבות, ד, יט.

איך אנחנו יכולים להבין, בקונטקסט של אב אוהב בשמים, שאנשים מתים צעירים, שהורים מאבדים את ילדיהם, מציאות של מחלות, רעב, מלחמות, תאי גזים? נראה שזה לא מסתדר.

אבל ככל שזה קשה מבחינה רגשית, כפי שאמרתי, אני מאמין שזה די פשוט מבחינה שכלית. ואני מאמין שלזה בדיוק התכוון רבי ינאי כשאמר "אין בידינו." זה כמו גחלים לוהטות. אפשר לראות גחלים לוהטות מרחוק; אפשר להבין מה זה ולמה זה; אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להרים אותן בידיים. אי אפשר להחזיק אותן בידיים חשופות ולהרגיש עם זה טוב. רק לראות מרחוק.

אותו הדבר נכון גם לגבי סבל. אם נוכל להרחיק את הרגשות שלנו מהנושא, נוכל להתמודד איתו ולהבין אותו בקלות יחסית. כמו הגחלים הלוהטות - מרחוק, אפשר להתבונן בהן ולהבין.

אבל אף פעם לא נוכל לגעת.

תשובות תמיד ייראו חלשות מול הסבל האנושי.

אנחנו מרגישים את הסבל עמוק – בין אם הוא שלנו או של הזולת. אנחנו לא יכולים סתם לעמוד מרחוק ולספק תשובות. כמה שנבין את זה מבחינה שכלית, אף פעם לא נוכל להיות מאושרים עם שום תשובה שנספק לעצמנו. תשובות תמיד ייראו חלשות מול הסבל האנושי. אנחנו לא יכולים רק "להסביר" למישהו למה הילד שלו מת. הכאב מוחשי וההסבר תיאורטי. האדם סובל, חווה כאב אמיתי, ואנחנו בסך הכל חוזרים כמו תוכים על מילים. תשובות לא פותרות בעיות. הן לא מסלקות את האימה. הן לא מרגיעות; הן מרגיזות. אנחנו יכולים להבין אותן, אבל אף פעם לא למצוא בהן נחמה שלמה.

עם כל זה ואחרי כל זה, העובדה שלא נוח לנו עם התשובות, עדיין לא אומרת שהן לא נכונות. כשאילנה מצאה את הגוש, זה היה סרטן. לא מצא חן בעינינו שזה סרטן, אבל זה לא שינה את המציאות.

למה?

לפני שנתחיל לענות על השאלה הזאת – ועל יתר השאלות בחיים – אנחנו צריכים להגדיר קודם את מושגי היסוד. והכי חשוב, אם נרצה להתמודד עם התרחשויות שליליות בעולם הזה, יהיה להגדיר בראש ובראשונה את המושג "רע".

אני מאמין שחלק ניכר מהקושי שלנו בהתמודדות עם דברים רעים שקורים סביבנו, נובע מהגדרתנו את הרע, שאינה עולה בקנה אחד עם הגדרת הרע ביהדות.

אני משער שרוב האנשים מגדירים את המילה "רע" כ"סבל" או "צער". "רע" ו"סבל" הן מילים נרדפות ביסודן. בין אם מדובר בסבל שעובר על מי שגוסס ממחלה איומה, בסבלו של מישהו כמו אילנה שידעה שלעולם לא תזכה לרקוד בחתונות בניה, או בסבלם של ילדים הגוועים מרעב באפריקה או בגטו ורשה. הצער והסבל הכרוכים במצבים אלה הם שהופכים אותם ל"רעים". אם אף אחד בשואה לא היה מצטער וסובל – אילו היו מרדימים אותם בעדינות בלי שירגישו מה קורה איתם – זה עדיין היה דבר נורא, אבל הוא לא היה מטריד באותה מידה שהוא מטריד אותנו היום. חִשבו על כך כמה רגעים, כי חשוב להבין מה בדיוק מפריע לנו לפני שנמשיך הלאה.

אם הגדרת הסבל דומה במשהו להגדרת הרע – בין אם מדובר בסבל נפשי, גופני או רוחני – אז פשוט אי אפשר למצוא תשובה לשאלה, למה קורים דברים רעים. כי סבל בא על כל אדם, צדיק או רשע, במשך רוב חייו. ואם הסבל כשלעצמו רע, אז אין ספק שא-לוהים ברא עולם מלא ברוע.

בואו נבחן שוב את הנחתנו. האם כל סבל הוא בהכרח גם רע? הגדרת הסבל כ"רע" היא למעשה תופעה מודרנית.

רגל שבורה

תארו לעצמכם שמישהו צועד ברחוב, חושב על ענייניו האישיים – אולי אפילו מתכנן לעשות משהו טוב! – ומכונית, שנהוגה בידי שיכור, עולה על המדרכה ודורסת אותו. רגלו נשברת בארבעה מקומות והוא צריך לעבור ניתוח דחוף, עם שישה שבועות של החלמה בבית החולים.

טוב או רע?

ברור שרע, אתם אומרים. ולמה דבר "רע" כזה קורה לאדם שהיה בדרכו לעשות משהו טוב?

ובכל זאת, אם נסיק מסקנות בפזיזות, נטעה בפשטנות יתר.

נניח שהניתוח עובר בשלום והחולה שלנו מחלים בבית החולים. למחרת, הוא פוגש במחלקה שלו אישה צעירה. גם היא צריכה לשהות בבית החולים במשך כמה שבועות. הם מתחילים לשוחח. הם לא מסתדרים כל כך בהתחלה, אבל עם הזמן הם מתחילים לחבב זה את זו. אחרי הכל, אם מדברים עם מישהו במשך שעות כל יום, בסופו של דבר מוצאים בו כמה דברים נחמדים... המשיכה שלהם גדלה עם הזמן. הם מגלים שיש להם המון תחומי עניין משותפים. הם מרקע דומה ויש להם שאיפות דומות. כשהם משתחררים מבית החולים, הם מתחילים לצאת יחד. אחרי זמן מה הם מתארסים, ולבסוף נישאים וחיים באושר ועושר.

עכשיו, 50 שנה אחר כך, תשאלו את האיש הזה, כשהוא יושב עם ניניו על ברכיו בחתונת הזהב שלו, האם פגיעת המכונית באותו יום הרה גורל הייתה דבר טוב או רע. במבט לאחור, הוא לא יתייחס למקרה ההוא כאל דבר רע. כואב, כן, אבל הסבל הזה הביא אתו כל כך הרבה טוב בהמשך. אילו הייתם מציעים לו לחזור במנהרת הזמן אל אותו יום, ולבחור באפשרות שהפעם המכונית לא תפגע בו, הוא לא היה מקבל את ההצעה.

זאת רק דוגמא לסבל קצר טווח שמביא לתוצאות טובות בטווח הארוך. הסבל שנגרם מרגלו השבורה נעלם לאחר כמה שבועות. הטוב שבנישואיו לאישה שפגש בבית החולים, נצחי.

סבל אינו תמיד "רע".

וכשאני מדבר על סבל, אני לא מתכוון רק לכאב פיזי. אני רק משתמש בו רק כדי לתת דוגמא פשוטה. אפשר להגיע לאותן נקודות בדיוק גם מתוך דוגמא של סבל רגשי - כמו חשש, אימה, עצב, אובדן והתעללות.

במקרה שלי, למשל, הכאב שעברתי – האובדן, הצער, החשש, הבדידות – כשאיבדתי את אילנה, הכשירו אותי פי כמה וכמה להושיט יד ולנחם אנשים שחווים אובדן.

הגדרת ה"רע"

אני מקווה שבשלב זה כבר ברור ש"סבל" אינו מתאים כהגדרה ל"רע". אולי יש סבל שהוא גם רע (למרות שעדיין אין לנו דוגמאות לסוג כזה של סבל), אבל בהחלט לא כל סבל הוא רע. ולכן עלינו לחדש את ההגדרה.

בנקודה זו, אולי נתפתה להגדיר את הרע כ"סבל שאינו מוביל לתוצאות טובות". אבל אם כך, לעולם לא נוכל לדעת אם משהו היה טוב או רע. כי מי יכול לדעת מה יקרה בעוד 10 או 20 שנה, או אולי אפילו לא בעולם הזה אלא בעולם הבא? הגדרה כזאת של "רע" תהיה פשוט חסרת תועלת. עד שלא נדע את כל ההשתלשלויות הנובעות מכל אירוע ואירוע – בשני העולמות – לא נוכל להחליט אם הוא "רע" (או "טוב"). הגדרת ה"רע" בצורה כזאת, היא כאילו לא להגדיר אותו בכלל.

לכן, הטוב ביותר שנוכל לומר הוא: סבל, כשלעצמו, הוא דבר ניטראלי. זה לא נעים, זה לא נוח, זה לא נחמד, אבל זה גם לא רע או טוב. הסבל עצמו אינו משחק תפקיד בעל משמעות בניסיון להגדיר "רע".

ההגדרה היהודית

לנו, היהודים, יש דרך שונה להגדיר "רע" – ועל פי ההגדרה הזאת, שום דבר רע אינו "קורה" אף פעם בעולם.

"טוב" הוא משהו שמאפשר לנו להידמות יותר לא-לוהים. ולהפך, "רע" הוא מה שמרחיק אותנו ממטרה זו. התורה טובה. המצוות טובות. א-לוהים עצמו טוב. התרחקות מהא-ל – שהוא מקור הטוב ושורשו – זה דבר רע.

נסביר זאת בצורה שונה, "טוב" הוא מה שמוביל אותנו לשלמות עצמית, שמאפשר לנו להיות בני האדם הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות, זה שעוזר לנו למצוא את דרכנו להתקרב לא-לוהים. "רע" הוא מה שמרחיק אותנו מא-לוהים, זה שמונע מאיתנו לממש את הפוטנציאל שלנו. אלה ההגדרות היהודיות, ושווה לעצור לכמה דקות ולשקול את השלכותיהן של ההגדרות האלה, לפני שממשיכים לקרוא.

הבה נבחן את הכאב על פי ההגדרות האלה.

ככלל, האם סבל בחיים מקשה או מקל על צמיחה רוחנית? אם נהיה כנים, ניאלץ להודות שאתגרים עוזרים לאדם לצמוח. קשה למצוא גדלות-נפש אמיתית אצל אלה שמבלים את ימיהם ברביצה על החוף ושיט סביב העולם ביאכטות מפוארות. גדלות נמצאת לעתים הרבה יותר קרובות אצל אלה שנתקלים בקשיים, מתמודדים ומתגברים. האנשים שמממשים את הפוטנציאל האמיתי שלהם, הם אלה שמתמודדים עם מצבים קשים ותוך כדי כך בונים את אישיותם. התלמוד אומר לנו, "היזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה" (נדרים פא, א).

ובכן, הסבל, כשלעצמו, אינו גורם מעכב, אלא דבר שמסייע לנו בעולם הזה. אם "טוב" הוא מה שיכול לעזור לנו להתקרב לא-לוהים, אז קשיים הם בהחלט "טובים".

בואו נחזור אל האדם עם הרגל השבורה – אפילו בלי לדעת שבסופו של דבר הוא הכיר את אשתו-לעתיד הודות לפציעתו. בואו נסתכל על זה כעל סתם רגל שבורה; למראית עין, סבל חסר תועלת להוציא כאב ונכות זמנית. האם זה טוב או רע?

התשובה היהודית היא: בינתיים, אף לא אחד מהם. אבל עכשיו צריכים להוסיף משהו.

זה יכול להיות טוב וזה יכול גם להיות רע. הכל תלוי במה שהאדם יעשה עם זה. רגל שבורה יכולה לגרום לו לכעוס ולהרחיק אותו מא-לוהים. היא יכולה גם לעורר אותו לבחון את עצמו במה הוא יכול להשתפר, ולקרב אותו לא-לוהים.

הבחירה מונחת בידיו.

לא הייתה לנו אפשרות לבחור אם יהיה לה סרטן או לא. אבל הייתה לנו אפשרות לבחור כיצד להגיב לסרטן.

הרגל השבורה היא ללא כל ספק אתגר – אבל אם ידידנו יעמוד בניסיון ויתגבר עליו, הוא ירומם את עצמו לדרגה רוחנית גבוהה יותר. זה לא טוב ולא רע, אבל זו כן הזדמנות נהדרת לטוב – אילו רק יבחר בכך. ואם יעשה זאת, הוא יוכל להיזכר בכך 50 שנה אחר כך ולומר שכן, נהדר שהוא פגש את אשתו בזכות הרגל השבורה, אבל אפילו נהדר יותר - הרגל השבורה אפשרה לו לגייס את הבחירה החופשית שלו כדי להעלות את עצמו לרמה אישית גבוהה יותר.

כשאילנה חלתה לראשונה, שנינו בחרנו. לא הייתה לנו אפשרות לבחור אם יהיה לה סרטן או לא. אבל הייתה לנו אפשרות לבחור כיצד להגיב לסרטן. ידענו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתייאש, שאנחנו יכולים להסתתר מהעולם ולקבל את "מר גורלנו", או להחליט לשמוח עם הטוב שיש לנו. נוכל לדאוג ליהנות מהזמן שלנו יחד, מהזמן עם הילדים ומהחיים בכללם. ידענו שאנחנו יכולים להתקרב לא-לוהים בזמן הזה או להתרחק ממנו – ושהבחירה מונחת בידינו.

בשביל מה אתם נמצאים בעולם הזה? כדי להסתדר בנוחיות? לחיות 70-80 שנה עם כמה שפחות אתגרים וניסיונות?

לכן, אני מבקש מכם לשאול את עצמכם, ולהיות כנים לחלוטין – בשביל מה אתם נמצאים בעולם הזה? כדי להסתדר בנוחיות? כדי להימנע מסבל? לחיות 70-80 שנה עם מה שפחות אתגרים וניסיונות? אם זאת המטרה שלכם, אז המון דברים "רעים" יקרו לכם עם הזמן – משום שזהו עולם של סבל, וסבל הוא ההפך מכל מה שלמענו אתם חיים. אם, לעומת זאת, אתם מאמינים שאנחנו כאן כדי להידמות לא-לוהים ולהתקרב אליו יותר, לצמוח ולהשיג בסופו של דבר שלמות אישית, אז כל מה שקורה לנו הוא הזדמנות פז – וככל שזה יותר מאתגר, ככה ההזדמנות גדולה יותר. המשנה אומרת ש"לפום צערא, אגרא" – לפי מידת הצער ככה יהיה השכר (פרקי אבות ה, כג). היא לא אומרת "מאמץ", אלא דווקא "צער" – סבל. רמת הסבל מגדירה את רמת הפוטנציאל להתעלות רוחנית. מובן שאנחנו לא מחפשים סבל, אבל כשהוא מגיע, כדאי לקבל אותו כהזדמנות לחתור אל השלמות...

בשיא חוליה של אילנה, ובעיתות הצער העמוק שלי אחר כך, זה מה שהמשכתי להזכיר לעצמי. אני מציב תזכורות בכל הבית בזו הלשון: "אנחנו נמצאים בעולם הזה רק כדי להשתמש בבחירה החופשית שלנו להתקרב לא-לוהים". לכולנו יש תסריטים שונים שבהם אנחנו מוצבים – חלקם כואבים יותר, חלקם פחות. אבל כולם מכוונים לאותה מטרת יעד. נסיבות ספציפיות רק מספקות לנו את הרקע שבו נשתמש בבחירה שלנו, כדי לרומם את עצמנו מבחינה רוחנית. בהשאלה משייקספיר, הייתי מתאר כל אדם כשחקן במחזה ענק – מחזה שנמשך 80 שנה פחות או יותר – מחזה שבו יהיו המון דרמות וטרגדיות. לכל אחד יש תסריט שונה, אתגרים שונים. המערכות והסצנות אולי שונות, אבל העלילה הבסיסית זהה לכל המיליארדים שחיים בעולם. על כולנו מוטלת המשימה להשתמש בבחירה החופשית שלנו כדי לקרב את עצמנו אל א-לוהים. הנסיבות אולי ישתנו, אבל האתגר יישאר זהה – המטרה שעומדת מאחורי כל אירועי החיים.

ידידיי, תאמינו לי, סבל חולף. כל סבל חולף. אם לא בעולם הזה, אז בוודאי בעולם הבא. חתך באצבע יכול לכאוב כמה דקות, כאב ראש - שעה, כאב בטן - יום, נקע בקרסול - שבוע, רגל שבורה - חודש, ולב שבור... אולי חיים שלמים. אבל אין צער שיימשך אל עולם האמת. ההחלטות שאנחנו מחליטים, הדרך שבה אנחנו בוחרים לקבל את הניסיון ולהתגבר על הסבל, הן אלה שיישארו עמנו לנצח. ההחלטות האלה, ורק ההחלטות האלה, הן מטרת חיינו בעולם הזה.

*תורגם והובא ברשות מתוך ספרו החדש של הרב שאול רוזנבלט Finding Light in the Darkness.

 

***

מאמר נוסף שכתב הרב שאול רוזנבלט בזמן שאילנה היתה בחיים:

מתנתו המפתיעה של הסרטן
כשאובחנה מחלת הסרטן אצל אשתי, משהו מוזר קרה – הכעס שלה כלפי אלוקים נעלם.

 




 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן