חג השבועות שמתקרב אלינו, הוא זמן המתאים לפעילות רצינית יותר. כשאני אומר 'פעילות רצינית יותר', אני מתכוון לחשוב על הטענה שהדת שלנו היא שכלית והגיונית מאוד; אפילו על הטענה שהיהדות היא אמת – לגמרי לא 'פעימת לב אתנית', אלא טענה שניתן להגן עליה באופן ישיר.

כן, אני מרגיש שאני מזמין ויכוח, ולא אחד מהוויכוחים הקלים בין היהודים. אנחנו חיים בעולם מצחיק, כמו שאני רואה לעתים קרובות, כשאני מדבר לקהל בחנויות ספרים ובבתי כנסת על הספר שלי - "מדוע דחו היהודים את ישו" שעוסק בהוכחות הנוצריות לגבי האמונה הנוצרית - בדרך כלל, דווקא היהודים מתעצבנים כשאומרים להם שהדת שלהם היא אמת. באחד מבתי הכנסת הקונסרבטיביים הגדולים שבהם נאמתי, הביאו המארגנים פרופסור ממחלקת לימודי היהדות באוניברסיטה המקומית כדי שיציג טיעונים מנוגדים לשלי.

אבל לפני שנגיע לאמת, בואו נדבר באופן רציונאלי. מה שהופך את היהדות לרציונאלית מתחיל כבר ברעיון שעומד מאחורי חג הפסח. פסח הוא החג שנחגג באופן הנרחב ביותר מכל שאר החגים היהודיים, ואינו מושלם בלי החג שבא 50 יום אחריו, שבועות - אחד מהחגים שכיום הכי פחות נשמרים או נחגגים. פסח מציין את יציאת מצרים. שבועות מנציח את מתן התורה למשה ולישראל בהר סיני. בלי חג השבועות, פסח יהיה חסר משמעות.

הרעיון קשור לשאלה אם צריך להאמין בעקרונות היהדות בגלל נסים שהתרחשו לפני זמן רב. סיפור יציאת מצרים משעבוד מלכות פרעה, מסופר בהגדה וזרוע ניסים. נמצאות שם עשר המכות שנשלחו באמצעות משה ושהחריבו את מצרים מבלי לפגוע בבני ישראל; נמצא גם סיפורו של משה שקורע את ים סוף, ומאפשר לבני ישראל לעבור בין קירות מים – אשר הטביעו לאחר מכן את צבא מצרים, שניסה לחצותו אחריהם.

ניסים נחמדים!

למרות זאת מבהיר הרמב"ם, החכם הסוּפֶּר-רציונאלי, ב"משנה תורה", יצירתו המזוקקת על התורה שבעל פה והתורה שבכתב - "משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בְּלט [להט] וכשוף" (הלכות יסודי התורה ח', א').

רק בהר סיני, שם פגשו העבדים-לשעבר את האלוקים באופן אישי, ושמעו את קולו בעצמם, הם הגיעו לאמונה כיהודים. ההתנסות האלוקית האישית של כל אחד מהם היא זו שיצרה את העם היהודי. והניסים, מרשימים ככל שהיו, אינם אלה ששכנעו אותם. כדי לשמור על הקשר הזה, כל דור של יהודים משמש עֵד לדור שבא אחריו, בשושלת רציפה עד לימינו אנו.

אילו הייתה המסורת הזאת מעבירה הלאה רק את העדות על הניסים והנפלאות שהתרחשו, אפשר היה לפטור את הנסים האלה כטריקים של מכשפים. יש הבדל מכריע בין לראות אדם שחוצה למראית עין את הים, מצד אחד, לבין לשמוע את האלוקים אומר את עשרת הדיברות, מהצד השני. מי שמאמין בטענתה המרכזית של היהדות – שהאלוקים נתן את התורה למשה – עושה זאת על בסיס עדות ראייה המתייחסת לטענה העיקרית, סטנדרט אמוני הרבה יותר רציונאלי מאשר עדות על התרחשותם של נסים.

אלו הם דבריו של הרמב"ם, ובהתבססו על התיאור המקראי, הוא בונה תיק יציב. האלוקים אמר למשה בהר סיני: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדַבּרִי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט').

מאז והלאה, נביאים שבאו בהמשך וצעדו בעקבותיו של משה, לא התקבלו סתם על בסיס של אותות ומופתים שהם אולי ביצעו. למרות שהנסים היו קריטריון אחד כדי להוכיח נביא אמת, המרכיב העיקרי היה התאמה נאמנה לנבואת משה - התורה.

ניסים מאוחרים יותר היו חשובים רק כדי להכיר בנביאים חדשים (דברים י"ח, ט"ו-כ"ב). חוויית הר סיני, שדרכה הגיעו היהודים לאמונה במשה כנושא דבר ה', משמשת ערובה לאמיתותם של נביאי העתיד. הרמב"ם כותב, "לפיכך, אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו, אין שומעין לו" (שם ג'). ואכן, על פי דין תורה, יש להוציא אדם כזה להורג (דברים י"ח, כ').

*מאמר זה פורסם במקור ב"ג'ואיש ג'ורנל".