דמיינו לעצמכם שני אחים תאומים ברחם אימם. כמה טבעי נראה להם להתכרבל יחד, כשראשו של האחד מונח בין רגליו של השני. כמה טבעי לא להשתמש בפה או באף, אלא לקבל מזון ואויר דרך צינור, שנכנס ישירות לתוך הבטן, דרך הטבור. כמה ארוכה וממושכת תקופת החיים של תשעת חודשי ההיריון וכמה בלתי נתפש קיומו של עולם, שמשתרע מחוץ לקירות הרחם.

נניח ששני האחים מחזיקים בהשקפת עולם שונה. האחד קיבל במסורת, שישנם חיים לאחר הרחם. האחר, אֶמְפִּירִיקָן מושבע, נחוש בדעתו להאמין רק במה שהוכח על ידי ניסיון, ומוכן לקבל, רק מה שהוא קולט בחמשת חושיו. ובהתאם לשיטתו, מכיר האח השני, אך ורק בקיומו של "העולם הזה" – עולם הרֶחֶם.

עכשיו, בואו נדמיין שיש לנו אפשרות להאזין לשיחתם.

השיחה

"אחי", אומר המאמין, "אני מאמין שמעבר לעולם הזה קיים מימד מציאות מדהים, שאליו נצא יום אחד. באותו מימד מרווח נשתמש בפה שלנו כדי לאכול, ובעיניים שלנו כדי לראות למרחקים עצומים; אנחנו נשמע באוזנינו; הרגליים שלנו יתיישרו ויתמתחו, כך שנוכל לעמוד זקופים, ולחצות שטחים נרחבים של אדמה מבותרת בהרים, אוקיינוסים ונהרות – כל אלה מתחת לשמי אינסוף ורבבות כוכבים."

"אחי", עונה התאום האמפיריקן, "אתה משורר לא רע. אני בכל אופן, המום מהנאיביות שלך. למה לשקוע בכאלה פנטזיות? רק טיפש מאמין בדברים שמעבר לתפישה האנושית הרציונאלית."

עונה לו האח הראשון: "אם כך, לשם מה יש לנו פה, עיניים ואוזניים? אין להם שום שימוש בממלכה שלנו. ודאי שהם תוכננו לשימוש כלשהו בעולם האחר, הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין כעת."

מי אמר? אולי העיניים והאוזניים התפתחו באופן אקראי.

"אתה גורם לזה להישמע כאילו איזו אינטליגנציה גבוהה יותר תכננה אותנו. מי אמר? אולי העיניים והאוזניים התפתחו באופן אקראי. אנחנו לא יודעים כלום על אינטליגנציה גבוהה יותר, או על העולם שמעבר. כל מה שאנחנו יודעים, הוא מה שאנחנו חווים כעת."

"אם כך, אחי, מה אתה חושב שמחכה לנו כשנצא מהרחם?"

"פשוט וברור. ברגע שניקרע מהצינור אשר דרכו מסופקים לנו המזון והשתייה, ניפול לתוך תהום אפילה של לא כלום. נמות, ולעולם לא נשוב לחיות. כאילו מעולם לא היינו קיימים בכלל."

לפני שהאח השני יכול היה לענות, נפתח לפתע הרחם והאח הנאיבי גולש החוצה. האח הנותר מזדעזע. "אחי!" הוא בוכה ביגון, "איפה אתה? האם אתה יודע מדוע נפלת אל הכיליון? האמונה השטותית שלך שההתכווצויות האלה הן צירי לידה, היא זו שגרמה לנפילתך. בגללה לא נאחזת בכלום כדי לעצור את עצמך."

ואז האח האבל שומע את יללותיו של האח שנפטר ממנו לדרכו. לגביו הבכי מסמל את הסוף, את נשימת חייו האחרונה של אחיו הגוסס.

אבל בחוץ, ברגע זה בדיוק, נשמעות קריאות שמחה. "מזל טוב! מזל טוב! תינוק חדש בא לעולם."1

איך אנחנו תופשים את חיינו?

איך אנחנו תופשים את חיינו? האם רק מה שאנו רואים קיים? או שאנו רואים בהם מעין "תקופת עיבור", שתוביל ללידת "אני" מרומם יותר?

 

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה..." (תהלים צ', י')

 

שעון החול מתרוקן, השניות שחלפו לא יחזרו עוד לעולם. צעדו המתמיד של הזמן מותיר בעקבותיו רק מוות: מותו של העבר שלעולם לא ישוב.

הנשמה היא החיבור שלנו לחיים, לחיי הנצח.

לכל אחד מאיתנו יש נשמה. ואותה נשמה מתחילה את קיומה במימד האלוקי, ובמידה מסוימת גם תמיד תישאר מחוברת אליו. מימד שנמצא מעבר לחומר, מעבר לזמן, מעבר לאותן 70-80 שנים. הנשמה היא החיבור שלנו לחיים, לחיי הנצח.

האם שנות חיינו הן מטרה בפני עצמה, או שהן תקופת עיבור לקראת "לידה" עתידית? האם הן דרך אל הקבר, או פרוזדור אל ה"אני"? זאת השאלה הבסיסית, שכל אחד מאיתנו חייב לשאול בחייו. האם אני חי למען הגוף שלי, או למען הנשמה?

הפרוזדור

חז"ל מלמדים אותנו, שהחיים שלנו משולים לפרוזדור, המוביל לחיי העולם הבא. המוות הוא לידה של קיום חדש. בדיוק כפי שמשמעות ההגחה מהרחם היא לידה גופנית, כך הניתוק מהגוף, הוא לידת הנשמה. בדיוק כפי ששמונה או תשעה חודשים ברחם, הם תקופת היריון שבאה לפני הלידה הגשמית, כך 70 או 80 שנות החיים עלי אדמות, הן תקופת היריון שקודמת ללידה הרוחנית.

החיים, אם כן, הם כמו רחם לנשמה. וכמו ברחם, ערכם אינו במה שהם עצמם, אלא במה שהם מביאים לידי מימוש. אם הם מממשים את זרע הנצחיות, אם הם מזינים ומכלכלים את ביציתה המופרית של הרוח, אזי אלו הם חיים אמיתיים.

אי אפשר לקרוא להם חיים באמת. זהו רק פרוזדור למוות. קבר לעפר ואפר.

ולעומת זאת, אם הם מתקיימים בתור מטרה בפני עצמם, והם מרוּקנים מכל דבר אחר לבד מקירות הקיום הארעי, אזי אי אפשר לקרוא להם חיים באמת. זהו רק פרוזדור למוות. קבר לעפר ואפר.

איך אנחנו תופשים את החיים שלנו? האם אני קשוב לצורכי הנשמה שלי, או שאני שקוע בתאוותיו הבסיסיות של גופי? איפה אני עומד? סביר להניח, שאין שאלה חשובה יותר שנוכל לשאול את עצמנו, משום שלתשובה שנענה עליה, תהיינה בהכרח ההשלכות המשמעותיות ביותר שיכולות להיות.

יום להחלטה

השאלה הזאת כל כך חשובה, עד שהאלוקים הפך אותה למוטיב מרכזי בראש השנה. ביום זה, הבורא פותח את "ספרי החיים וספרי המתים" כדי לראות מה המצב שלנו (למעשה, הוא עושה זאת כדי לגרום לנו לבדוק עמוק בתוכנו, היכן אנחנו עומדים). אם נימצא זכאים, ניכתב בספר החיים. ואם חס וחלילה לא, אז ניכתב בספר המתים.

בכל מקרה, האמת היא שההחלטה מתבצעת על ידינו; אנחנו אלה שכותבים את עצמנו לחיים או למוות, על פי דרך החיים שלנו במשך השנה כולה. אנחנו אלה שיולדים את עצמנו. בעולם הבא, הלידה שלנו וטבע החוויות שלנו, ישקפו את הבחירות שאנו – ואנו לבדנו – ביצענו. בחיים האלה, נולדנו לתוך נסיבות שנמצאות מעבר לשליטתנו. אבל, בחיים העתידיים אנו נתגלה מתוך "רחם" הנסיבות, שעיצבנו בהחלטות ובפעולות החיים היומיומיות שלנו. אם אנו נאמנים לנשמה שלנו כאן, אזי הנשמה שלנו תחווה לידה שמחה בעולם הבא, אך אם אנו נכנעים בפני הדחפים הנחותים של גופנו החומרי, נהיה נבוכים ומפוחדים כשנצא לעולם הנצח הרחב.

ראש השנה הוא משפט, יום של דין. איפה אנחנו עומדים? האם אנחנו בתיאום עם האישיות הרוחנית שלנו? לכל הפחות, האם אנחנו שואפים להגיע לקשר עם אותו היבט רוחני של עצמנו? או שהפכנו לבטלנים, שנשלטים על ידי רגשות כעס ומרירות הנובעים מהדאגות החומריות השוליות שלנו? זאת השאלה. הדרך בה נענה עליה, תשפיע במידה רבה מאוד על גזר הדין.

1 המשל כולו נלקח מתוך הספר "גשר החיים" של הרב י. מ. טיקוצ'ינסקי.

*מאמר זה מוקדש לזכרו היקר של אבי, ר' חיים בנימין בן יעקב ראובן, ע"ה.