רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חכמה לחיים

אני, רק רובוט

ז׳ בטבת ה׳תשס״ה ז׳ בטבת ה׳תשס״ה 19/12/2004 | מאת Tzvi

תמיד רציתי חבר רובוט, אבל לא נראה לי שהחלום שלי עומד להתגשם.

1981 – מעריב לנוער, מדור "מוזר ומעניין"

אני זוכר במעומעם תמונה קטנה בשחור לבן של משפחה יפנית יושבת בסלון, ורובוט נושא מגש עם אוכל.

 

"...זהו אוסקר, הרובוט האישי של משפחת אוסוקומוטו מטוקיו. הוא עושה את מלאכות הבית ומשחק עם הילדים. בנה אותו אבי המשפחה, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו. נראה כי בעתיד לכל משפחה יהיה רובוט שכזה."

 

לא יודע אם זה היה אמיתי, אבל אותי זה תפס. רובוט אישי שישחק איתי, שיעשה מה שאני אומר לו – על מה ילד יכול לחלום יותר? שנים חלמתי על אוסקר הרובוט היפני, על מכשור אלקטרוני כמו מצלמה במעגל סגור שיום אחד אתקין בחדר שלי (בשביל מה? סתם שיהיה...), על ציוד אלקטרוני משוכלל. אני משער שחלומות הילדות האלה גרמו לי לרצות להירשם לתיכון מקצועי וללמוד אלקטרוניקה – אם הייתי יודע כמה רחוק הדמיון מהמציאות הייתי יכול להוסיף לעצמי עוד כמה שנות נעורים מאושרות.

1991 – אולם קולנוע, אי שם בארצות הברית

כבר שכחתי את אוסקר. מי צריך רובוט שעושה את כל מה שאומרים לו. בתור נער הרבה יותר עניינו אותי ענייני הנפש. מחשבות, רגשות, רעיונות. את אוסקר החליף מושג הבינה המלאכותית.

אני זוכר את עצמי צופה באחת מהסצנות ב"שליחות קטלנית 2", בה עומדת הגיבורה הראשית ומסתכלת על בנה שמשחק עם הרובוט (ארנולד שווארצאנגר בזמנים טובים יותר) שנשלח מהעתיד. היא מהרהרת בינה לבין עצמה, האם אותו הרובוט הוא החבר האולטימטיבי – הוא לא כועס, לא מרביץ, ולא מתעצבן – רק מקשיב, מבין ועושה את שליחותו.

אני זוכר את עצמי באולם הקולנוע, שקוע בתוך המושב, רוקם חלומות על עתיד רחוק בו אולי גם לי יהיה רובוט כזה. מעין "חבר נאמן" שתמיד עושה את מה שנכון לעשות ללא כל שיקולים אחרים. אולי? הרי מי יודע לאן הטכנולוגיה תתקדם בעתיד. אולי, חשבתי כשהייתי נער, אולי בעוד כעשרים שנה גם לי יהיה 'טרמינטור' משלי...

2004 – אולם קולנוע במרכז הארץ

מסתבר כי לפי הוצאת הספרים שתרגמה את אסימוב, העם היושב בציון כבר לא ממש שולט ברזי השפה העברית. "אנכי הרובוט" הפך ל"אני, רובוט" ועבר מתיחת פנים לשפה קלילה הרבה יותר. גם התסריטאי עקיבא גולדסמן (נראה לכם שהוא יהודי?) כנראה האמין כי העם היושב באמריקה כבר לא ממש יכול לקלוט את העמקות של אסימוב וכתב תסריט קליל ומשופע אפקטים כמיטב המסורת ההוליוודית.

אבל עם כל הציניות, ועם הזמן שעבר מול מסך הקולנוע, הרגשתי שאני מתחיל להתאהב ברובוט, סאני, שנשא בגאווה את תפקיד אחד הגיבורים הראשיים של הסרט. בסצינת הסיום, כאשר הגיבור האנושי לוחץ את יד הרובוט תוך חיוך ממיס לבבות (של הרובוט), אני מודה שהחסרתי פעימה ואפילו אולי אף נצפתה לחלוחית בעיני.

מי צריך את אוסקר? תשכחו מארנולד שווארצנאגר. קבלו את סאני, יציר כפיהם של מחלקת האפקטים המיוחדים בניצוחו של ג'ון נלסון.

בדיוק לחבר-רובוט הזה חיכיתי. חמוד, יפה, רגיש, מצחיק, תמים, נאמן, טוב לב. היה שווה לחכות את כל אותן השנים. הוא יהיה החבר הכי טוב שלי, נבין אחד את השני, נצחק ונבכה ביחד. הוא יספר לי איך זה להיות רובוט, ואני אספר לו איך זה להיות בן אדם. נחליף חוויות על החיים, על הקשיים והתמודדויות. נדבר על מהות האושר.

אבל... יש רק חיסרון אחד באופוריה שלי עם סאני הרובוט –

כנראה שזה לא עומד לקרות. מכונות תמיד יישארו מכונות, ומחשבים תמיד יישארו מחשבים.

אוסף של פקודות

לא משנה עד כמה הטכנולוגיה תתקדם, לא יקרה הנס של מחשב המודע לעצמו. אפילו אם נגיע לתוכנה של "בינה מלאכותית" מאוד מתוחכמת וידידותית, היא עדיין תישאר תוכנה, דטרמיניסטית, חסרת בחירה ומותנת מראש.

זהו. לא מילימטר יותר. שום מעוף, שום מקום לאינטואיציה או חופש פעולה.

מהי בעצם תוכנה? תוכנה היא תרשים זרימה לוגי, המתנה את פעולות המכשיר שעליו היא שולטת. ניתן לראות זאת כאוסף של "אם – אז". אם יהיה כך וכך, אז עשה כך וכך. זהו. לא מילימטר יותר. שום מעוף, שום מקום לאינטואיציה או חופש פעולה. סתם אם כך אז כך משעמם!

אז איך בכל זאת יוצרים תוכנות נפלאות וידידותיות כמו שיש לנו כיום? פשוט מאוד. על ידי אוסף אין-סופי של פקודות אם כך אז כך, שמכסות אין-ספור מצבים אפשריים.

אך אין זה משנה עד כמה נתקדם ברמת התכנות, עדיין נישאר בגדר תרשימי זרימה יבשים ומותנים מראש. המכונה תישאר מכונה. שום התקדמות במורכבות הטכנולוגיה, לא תניב את השינוי האיכותי המתבקש, שיעניק למכונה מודעות עצמית. מודעות עצמית היא דבר אחד, מורכבות טכנולוגית היא דבר אחר.

הניסיון לקשר בין השאיפה למודעות עצמית לבין התקדמות הטכנולוגיה, דומה לשאיפה שערימת לבנים "פתאום" תיהפך לבית מפואר אם רק נוסיף עוד ועוד לבנים.

נוח לנו לחשוב שעם התקדמות הטכנולוגיה, "פתאום" ו"איכשהו" המכונה תשנה את מהותה מן הקצה אל הקצה ותהפוך למודעת לעצמה – אך כאמור, בית הוא לא אוסף מקרי של לבנים. ומודעות עצמית היא לא אוסף של פקודות אם כך אז כך.

כיום אמנם, עם התפתחות הטכנולוגיה, אנו מורגלים למכשירים יותר ויותר ידידותיים למשתמש, ונוח לנו לחשוב כי ככל שיעבור הזמן והטכנולוגיה תתפתח, המכשירים יעשו יותר ויותר ידידותיים עד שפתאום הם יהפכו למודעים לעצמם. אבל איך יקרה ה"פתאום" הזה – את זה אף אחד לא יודע... יחד עם זאת, קל מאד להתפתות ולהאמין בו. הרי כבר היום המחשבים נורא נחמדים, וקיימות תוכנות שמדברות עם בני אדם עד שקשה לדעת שאתה מדבר עם מכונה. אבל עדיין, לא משנה עד כמה הן נחמדות, עדיין מדובר על מעגלים לוגיים מתוכנתים מראש ללא כל יכולת חשיבה עצמית.

למה, אם כן, שפתאום תתפתח מחשבה עצמית? הרי מדובר בשני דברים שונים לגמרי. האחד נובע מבחירה והשני לגמרי מכני.

עוד מאותו הדבר אף פעם לא מביא לשינוי איכותי. עוד ועוד לבנים לא יצרו בית. עוד ועוד פקודות אם אז לא יצרו תודעה. בכדי שתיווצר תודעה צריך שיווצר "משהו חדש" ולא "עוד מאותו הדבר".

כאן ועכשיו

שאלה נוספת שעורר אותי סאני הרובוט לשאול היא: מדוע החזון של מכונות בעלות מודעות עצמית נראה לנו כל כך יפה ורומנטי?

אולי כי נוח לנו לברוח מההתמודדות היומיומית של החיים. החבר-רובוט אף פעם לא יציק ולא יריב ולא יסתור את דעתנו. קל לנו להניח שהוא תמיד יקבל אותנו כמו שאנחנו – והכי חשוב - הוא חלום רחוק על מה שאֵין.

אם תחפשו בגוגל את הערך UFO תקבלו קצת פחות מ-9 מיליון ערכים.

אם תחפשו בגוגל את הערך UFO תקבלו קצת פחות מ-9 מיליון ערכים. למה אנשים כל כך מתעניינים בדברים כמו עב"מים? למה כל כך הרבה אנשים חולמים לחיות על כוכב אחר? האם הם מיצו את חייהם על כדור הארץ? נראה כי התשובה היא בהחלט לא! אבל תמיד נוח לרצות להתחיל במקום חדש ומרגש. להשאיר מאחור את כל החיים הקודמים על כל מערכות היחסים הלא פתורות ולפתוח דף חדש ללא כל מאמץ ודין וחשבון על פעולות העבר.

החלום על מערכות יחסים חדשות וחסרות מאמץ נראה הרבה יותר מושך מאשר להמשיך את מערכות היחסים הקיימות – אך ניתן לסכם את הסיבה המילה אחת, די פטתית: התרגלנו! אבל ההפסד גדול מידי, ולא שווה להתרגל. שווה לעבוד ולהשקיע במה שקיים במקום לחלום על קשרים חדשים וחסרי מאמץ שיצוצו בחיינו.

לעומת קשרים ווירטואליים, מערכות היחסים בחיינו דורשות מאיתנו להתחשב, לתת, להשקיע ולהשתנות באופן תדיר. אין מערכת יחסים אינסטנט בה לא צריך להשקיע. בכל קשר יש עליות וירידות, מתחים, מריבות לצד אושר וסיפוק רב.

עמוק בלב, כולנו יודעים שאין כמו הדבר האמיתי, שאי אפשר לקנות מערכות יחסים בכסף, ולהגיע לאושר הנכסף ללא כל מאמץ. אך קל לנו עדיין להתפתות להאמין כי קיים קשר זורם בו שוררות רק אהבה, שמחה וכימיה כל ימות השנה.

אבל דווקא הקשיים והחיכוכים הם אלה אשר מצמיחים אותנו וגורמים לנו להשתפר ולהיות בני אדם טובים יותר. האם זה מקרה שאהבת ההורים לילדיהם היא הגדולה ביותר אך גם ההשקעה והכאב הם הגדולים ביותר? בהחלט לא. בכדי לקבל צריך לתת, וככל שנותנים יותר מקבלים יותר. אין הנחות, ואין קיצורי דרך.

 

***

 

מתי בפעם האחרונה שאלתם את אח שלכם מה שלומו ובאמת התכוונתם לדעת? מתי בפעם האחרונה חשבתם בכובד ראש איך לגרום אושר לבן זוגכם? מתי בפעם האחרונה קניתם מתנה להורים שלכם, סתם על זה שהם תמיד שם עבורכם?

אישית, אני נאלץ לענות "לפני המון זמן, אם בכלל" על כל השאלות. אבל אולי בזכות כמיהתי התמוהה למערכת יחסים ווירטואלית וחסרת כאב עם סאני הרובוט אצליח להיות אח/בן-זוג/בן טוב יותר, ולהשקיע במה שקיים על ידי כאן ועכשיו במקום לחלום על דברים רחוקים ולא מציאותיים.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן