לקיומו של א-לוהים יש השלכה ישירה על הדרך בה אנו מבינים מהו מוסר, כאמרתו הידועה של דוסטוייבסקי: "ללא א-לוהים, הכל מותר".

במבט ראשון, ייתכן ואמירה זו איננה נשמעת הגיונית. הכל מותר? האם לא יכול להיות מוסר ללא א-לוהים אינסופי?

ייתכן שחלק מן הבלבול, נובע מן ההגדרה המעורפלת של מושג ה"מוסר", או שמקורו ברעיון שקיים "מוסר יחסי". על פי הדוגלים במוסר יחסי – רלטיביזם - לא קיימות אמות מידה אובייקטיביות של טוב ורע העומדות מחוץ לאדם. מקור המוסר הוא אך ורק באדם עצמו, ואין הוא קיים כמציאות נפרדת ומובדלת. כל אדם קובע ומגדיר את הקוד המוסרי העצמי שלו, ולכל אחד יכולת וסמכות שווה להגדיר מוסר בדרך בה הוא או היא רואים כנכונה. השלכות השקפה זו בדבר מוסר יחסי הנן מרחיקות לכת. מאחר והדיון בכל הסוגיות המוסריות הוא סובייקטיבי, מצטמצמים מושגי ה"טוב" וה"רע" לעניינים של דעה וטעם אישי. ללא קנה מידה מוסרי אובייקטיבי מחייב, הקיים בלי להתחשב בדעתו של אדם זה או אחר, יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו תוך שהוא מדביק למעשיו תווית של "טוב". אולי אתה אישית סובר כי ניאוף, בגידה או אכזריות הינם בלתי מוסריים – אבל מדוע שדעה זו תמנע מאחרים להתנהגות שכזאת אם עבורם זאת הנאה?

אולי אתה סובר כי אכזריות לשמה היא בלתי מוסרית – אבל מדוע שדעה זו תמנע מאחרים להתנהגות שכזאת אם עבורם זאת הנאה?

האם בנך המעשן סמים בגיל 12 עושה מעשה גרוע באופן אובייקטיבי רק מכיוון שאתה סבור כך?

או רצח. מדוע לא, אם מעשה הרצח מעניק לרוצח סדרתי הרגשת כוח וחיות? הדוגל במוסר יחסי יכול לומר כי לדעתו רצח הוא דבר מעורר גועל, אך הרגשתו האישית לא הופכת את הרצח המגעיל אותו לעוול - רק לדבר חסר טעם. הקניבל רשאי להחזיק בהעדפותיו העצמיות אפילו אם מרבית האנשים סולדים מהן ורואים בהן זרויות גסטרונומיות.

לדעת הקהל אין דבר וחצי דבר עם מוסר מוחלט; היא רק הופכת התנהגות מסוימת לדבר מקובל, כמו להריע במגרש הכדורגל בעת הבקעת שער.

"אבל הרוצח הזה מזיק לאחרים!" נכון. אבל בעולם בו הכל סובייקטיבי, גרימת נזק לאדם חף מפשע היא לא יותר מאשר דבר חסר טעם לכמה אנשים, כמו אכילת גלידת קצפת מרוחה על פיצת אנשובי. עצם העובדה שאנו איננו מחבבים "מעדן" זה לא הופכת אותו לרע. רע? על פי קנה המידה של מי? דעתו העצמית של מישהו איננה מוסמכת יותר מאשר זו של רעהו.

ערכים חסרי עקביות

למרות שאנשים רבים מתיימרים לדגול במוסר יחסי, נדיר ביותר למצוא אחד מהם שמצליח להיות עקבי בכך. כמעט כל אדם מאמין בכמה אמיתות מוחלטות: שיש אמת מוחלטת, אבל היא מצטמצמת רק להיבטים מסויימים כמו לא להזיק לאחרים. למעשה, כמעט כל אחד משוכנע שיש אמת מוחלטת כלשהי, תהיה אשר תהיה. רובנו המוחלט, כך נראה, לא דוגלים באמת במוסר יחסי.

ברטרנד רסל כתב:

אינני יודע כיצד להפריך את הטיעונים לטובת הסובייקטיביות של ערכי המוסר, אבל אינני מסוגל להאמין כי הדבר הרע היחיד באכזריות זדונית הוא כי היא איננה לרוחי.

אין בקרבנו אנשים רבים המאמינים כי הריגת אדם חף מפשע היא עניין של טעם אישי בלבד, שיכול להשתנות בהתאם לגחמות האדם. רובנו סוברים שזהו מעשה רע מיסודו בלי קשר לדעתו האישית של מישהו. על פי השקפה רווחת זו, אמות מידה מוסריות הן דבר בלתי משתנה, הקיימות בלי קשר להחלטה אנושית כלשהי.

המקור האינסופי

קנה מידה מוסרי מוחלט יכול לנבוע רק ממקור האינסוף. מדוע?

כאשר אנו מתארים רצח כבלתי מוסרי, אין כוונתנו כי הדבר רע רק לרגע זה ואפשר כי הדבר יהפוך ל"טוב" בזמן כלשהו בעתיד. מוחלט פירושו "בלתי ניתן להשתנות", לא רק ש"אינו משתנה".

מה ההבדל?

לאדם שאינו אוהב זיתים, סלידתו מהם אינה משתנה. נראה שלעולם לא יתחיל לאהוב זיתים. אולם, אין פירוש הדבר כי טעמו אינו יכול להשתנות, למרות שקרוב לודאי שכך יישאר. מאחר והוא יכול להשתנות, אין זה דבר מוחלט. הוא ניתן לשינוי.

המונח "מוחלט" פירושו ללא יכולת להשתנות. בלתי ניתן לשינוי באופן מוחלט וקבוע.

העלה על דעתך משהו מוחלט. למשל סמל הקביעות והיציבות - סלע גיברלטר! משש חלק מן הסלע - הוא קיים לנצח.

אבל האם באמת כך הוא? האם הוא מוחלט?

לא. הוא עובר שינויים בכל רגע. הוא מזדקן, הוא נשחק.

אם כל דבר ביקום הסופי נתון לשינוי, היכן אנו יכולים למצוא את הממד שיאפשר לנו לעמוד על תכונת המוחלט?

הניסיון לתפוש את מהות המוחלט מטעה במעט, מאחר ובמאמצינו לעשות זאת אנו נתקלים בבעיה של מהותנו הסופית המנסה לתפוש את האינסוף, נושא בו נדון באחד המאמרים הבאים בסדרה זו. כל דבר הקיים תחת מערכת הזמן נתון לשינויים. זאת מהות הזמן – הדבר בו נמדד השינוי. המלה "שנה" נגזרת מאותו שורש של "שינוי".

אם כל דבר ביקום הסופי נתון לשינוי - מאחר והוא קיים בגבולות הזמן - היכן יכולים אנו למצוא את הממד שיאפשר לנו לעמוד על תכונת המוחלט?

מקורו לא יכול להיות בזמן, העובר שינוי בכל עת. הוא חייב להיות מעבר לזמן, בממד האינסוף. רק א-לוהים, המהות האינסופית הקיימת מעבר לזמן, הוא מוחלט ובלתי ניתן לשינוי.

אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו).

לכן יכול קנה מידה מוסרי מוחלט להתקיים רק אם הוא נובע מממד אינסופי - מהות נצחית, מעבר לזמן, ללא תחילה וסוף.

הרס החינוך

בנוסף להריסת המוסר, מוליך המוסר היחסי באופן בלתי נמנע להרס החינוך וליכולת לחשוב עם "ראש פתוח" ובאופן מקורי. הצמא האמיתי ללימוד בא מן ההכרה כי האמת מצויה אי שם ממתינה לגילויה - ובלעדיה האדם מרושש מתוכן אמיתי.

פרופסור אלאן בלום כותב בספרו, "דלדולה של הרוח באמריקה ":

 

נדיר ביותר למצוא צעיר אשר חינוך זה [של המדעים ההומניים] הפיח בו כמיהה לדעת הכל אודות סין או הרומאים או היהודים.

בדיוק להפך. קיימת אדישות לדברים הללו, מאחר והיחסיות החניקה את המניע האמיתי לחינוך, החיפוש אחר הטוב בחיים…

שם, מעבר לכותלי האוניברסיטה, העולם הוא מרקם חדגוני המלמד רק כי… ערכים הם יחסיים, בעוד כאן מסוגלים אנו ליצור את כל סגנונות החיים בהם אנו חפצים. פתיחות הדעת כביכול שלנו משמעותה שאין אנו זקוקים לאחרים. לכן מה שמוצג כפתיחות גדולה הוא למעשה סגירות גדולה. איבדנו את התקווה שמצויים אנשים נבונים בעלי שאר רוח במקומות וזמנים אחרים שיכולים לגלות את האמת שמאחרי החיים…

 

אם הכל יחסי, לא משנה מה חושב מישהו אחר. לרעיונות אין יותר משמעות. ללא קנה מידה מוחלט של טוב ורע או אמת ושקר, רדיפת החכמה הופכת חסרת ערך. מה בעצם אנו מחפשים? אם אין רעיון תקף יותר מרעהו, אין תועלת בהערכה מחודשת של מערכת האמונה העצמית המנווטת אותי ברגע זה. אין שום תועלת בפתיחות רעיונית לחקירת מושגים חדשים – משום שאף פעם אי אפשר לטעות.

טיעון מקובל המושמע תכופות לטובת המוסר היחסי, הוא כי בדרך כלל אנו רואים בעולם מגוון רחב של עמדות מנוגדות בקשת רחבה של סוגיות מוסריות. נסה למצוא נושא אחד עליו מסכימות פה אחד כל התרבויות!

פרופסור בלום משיב לטענה זו:

 

ההיסטוריה וחקר התרבויות לא מלמדים או מוכיחים כי ערכים או תרבויות הם דבר יחסי… העובדה כי היו דעות שונות אודות טוב ורע בזמנים ומקומות שונים בשום פנים ואופן איננה ראיה כי אף אחת מהן איננה נכונה או טובה מאחרות. טענה שכזו אבסורדית באותה המידה כמו לומר כי מגוון נקודות המבט המוצגות בישיבת הנהלת האוניברסיטה מוכיחה כי אין אמת… התגובה הטבעית היא לנסות ליישב את חילוקי הדעות, לבחון את הטענות ואת הסיבות לכל דעה.

 

רק השקפה חסרת ביסוס היסטורי ומנוגדת לערכים האנושיים, ההשקפה האומרת כי אנשים אוחזים בדעות ללא שום סיבה, מסוגלת להביא אדם להימנעות מן הפעילות הרעיונית המרתקת והמלהיבה של חיפוש אחר האמת.

 

על מהותו של ויכוח

עצם הקיום של מגוון דעות שונות מפריך את הטיעון כי מוסר הוא יחסי. אם הכל יחסי, על מה אפוא אנו מתווכחים בכלל?

קיומם של ויכוחים ואי הסכמות אמיתיים יכול לנבוע רק משום שאנו מאמינים כי יש דעות נכונות ומוטעות.

דמה לעצמך כי אתה מטייל ברחוב ושומע מאחורי אחת הדלתות ויכוח יצרי ולוהט. אנשים צורחים איש על רעהו בחמת זעם. אתה שואל עובר אורח על מה המהומה. הוא מספר לך כי מדובר בגלידריה של "בן אנד ג'רי'ס" והם מתווכחים שם מהי הגלידה הטעימה ביותר.

לא ייתכן.

קיומם של ויכוחים ואי הסכמות אמיתיים יכול לנבוע רק משום שאנו מאמינים כי יש דעות נכונות ויש דעות מוטעות, לא בגלל אי הסכמה סתמית אודות השאלה "הרת הגורל", מהו הטעם העדיף של גלידה. נסה לשחזר לעצמך מקרה בו התעורר זעמך על עוול מוסרי שנגרם לך. הכוח המניע מאחורי הכעס שתקף אותך, הוא השכנוע העצמי שלך כי עמדתך היא הנכונה. עניינים של סדרי עדיפויות במוזיקה ועיצוב פנים של חדר האורחים לא מעוררים זעם מוסרי.

מה כן מעורר זעם מוסרי? האם זה חוסר צדק? אכזריות? דיכוי? כאשר חווים דברים כאלו, מקננת כמעט בכל אחד התחושה שנפגע קנה מידה מוחלט, איזו אמת מידה אובייקטיבית העומדת מעל שיקולים אנושיים רגעיים, ואשר מקורה במהות מוחלטת ואינסופית.