לילה לוהט באוגוסט. עם משקה אנרגיה צונן ביד אחת, אתה נהנה ממנוחת חצות שלווה על הנדנדה במרפסת.

לפתע, הבזק אור מסמא קורע את שמי הלילה. הבריזה הלילית הקלילה הופכת בין רגע למשבים סוערים שמקפיצים אותך כמה סנטימטרים מעל הנדנדה. הפחד גואה, אבל יחד עם זה הוא מלווה ברוגע מוחשי שמבלבל ומרגיע אותך גם יחד.

ברגע אחד אתה מוצא את עצמך בסצנה שנלקחה הישר מסרט בדיוני: ספינת חלל בגודל מגרש כדורגל נוחתת לפניך, סולם קצר משתלשל מתוכה, ומין יצור עושה את דרכו מהספינה לעברך. אתה מסוחרר מכדי לנוע.

"אני קריץ מכוכב מַגְקְסק", הוא אומר, "פניי לשלום, רק לחקור את אדמתכם. האם תוכל להדריך אותי?"

הוא מזמין אותך לספינת החלל שלו ומורה לך ללחוץ על כפתור ולבחור כל מקום שהוא בעולם בכל זמן שהוא.

"זה שילוב של GPS/מכונת זמן/ורכב חלל. הוא יכול לקחת אותך לכל מקום תוך שניות. נסה אותו, אל תפחד", הוא מעודד אותך.

אחרי כמה דקות בהן אתה מצליח להתאושש מעט מההלם, אתה מחליט להראות לו כמה מפלאי תבל. אתה מכוון את החוגה ל-1476 לפסה"נ, וממריא אל חופי ים סוף. שלושה מיליון יהודים עומדים שם בחרדה, ובאופק דוהרות מרכבות מצריות.

"תסתכל על זה", אתה לוחש לחייזר.

המים האדירים נבקעים, והנתיב היבש מתמלא במהירות ביהודים נרגשים.

קריץ אינו מתרגש.

"ביג דיל", הוא אומר. "זה קורה כל יום במגקסק."

אתה לא מתייאש, מכוון את החוגה כמה חודשים קדימה, ויחד אתם רואים כיצד יורד מַן מהשמים במדבר. אותה תגובה מזלזלת.

מאוכזב ומתוסכל, אתה חוזר אל ההווה ויוצא מהספינה עם החבר החדש שלך. השעה 7 בבוקר.

"וואו! מה זה?!?!" צועק קריץ ומצביע על השמים.

"מה זה?" אתה עונה בתמימות.

"זה! העיגול הכתום הענק שמסנוור אותי!"

"אתה מתכוון לשמש? אף פעם לא ראית שמש?"

במגקסק תמיד חשוך. השמש הזאת שלכם נראית נורא קרובה. מה המרחק שלה?"

"למעשה, משהו כמו 150 מיליון קילומטר."

"לא יאמן! אני לא מסוגל להסתכל עליה!"
 

* * *

האם אנחנו עוצרים בכלל לחשוב שמציאותה של השמש או מיקומה המדויק הם לא פחות מנס? אילו השמש הייתה במרחק של 148 מיליון קילומטר, היינו נשרפים למוות; ואילו היא הייתה במרחק 152 מיליון ק"מ, היינו קופאים.

ההרגל מסמא. המון דברים לא נראים לנו כמו נס, רק משום שאנחנו לכודים בתפישתנו המוגבלת

הסיבה היחידה שאנחנו לא חושבים על השמש כנס, היא משום שהיא תמיד שם – זורחת ושוקעת ומאירה בדיוק כמו שאנחנו מצפים ממנה. אבל ההרגל מסמא. השמש, כמו המון דברים אחרים בחיים, היא נס אמיתי. הרבה דברים לא נראים לנו כמו נס, רק משום שאנחנו לכודים בכוח ההרגל ובתפישתנו המוגבלת.

בפרקי אבות, מלמדים אותנו חכמינו ז"ל שבמקדש היו 10 ניסים קבועים: הקרבנות לא הסריחו, לא נראה זבוב בבית המטבחיים (במשך מאות שנים), הגשמים מעולם לא כיבו את אש המזבח ועוד שבעה ניסים אחרים. המקדש היה למעלה מחוקי הטבע.

במבט קרוב יותר, נבחין שמשהו משונה ברשימת הניסים האלה. כל נס שמוזכר ברשימה מתייחס למשהו שלא קרה. במילונים שלנו, ההגדרה המקובלת לנס שונה למדיי:

  1. מאורע מדהים או מופלא.

  2. מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע, שמעיד על התערבות א-לוהית.

אולם מה ביחס לדברים שלא קורים? האם גם הם יכולים להיחשב כנס?

דוגמא: מכל מאות, אם לא אלפי, הברכות שהיהודים מברכים, רק בברכה אחת מוזכר "כסא הכבוד" השמימי. אולי לא תאמינו, אבל זוהי הברכה שאנחנו אומרים כמה פעמים ביום אחרי שאנחנו יוצאים מהשירותים:

"ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות."

עיקר השבח בברכה זאת מתמקד בפלא שגופנו מלא בכל כך הרבה חללים ונקבים שאינם סתומים או קרועים, ומאפשרים לנו לתפקד ולהתקיים. מה שלא קורה הוא נס, ואנחנו חייבים לראות אותו בתור שכזה.

כמו כן, כשאנחנו יושבים בחדר ההמתנה לרופא וממלאים טפסים שמתארים את ההיסטוריה הרפואית שלנו, אנחנו צריכים למנות כל תיבה שאנחנו מסמנים ב"לא" כנס של משהו שלא קרה – ויש מאות כאלה.

האמריקאים שונאים לדבר על זה (עין הרע?) אבל מי חלם בשנת 2001, אחרי ה-9 בספטמבר, שבמשך 9 השנים הבאות לא יתרחש עוד פיגוע גדול על אדמת ארה"ב? האם זה לא נס?

ומה עם הילדים הקטנים שלנו? כל אמא תדע לומר לכם שאין שום הסבר איך הקטנים שלנו לא נחנקים ממשהו בכל יום – גולות, פופקורן, שקלים, בטריות של שעון – כשהם זוחלים ברחבי הבית. גרמי מדרגות נשארים לעתים קרובות למדי לא נעולים, ובכל זאת נראה שהאוצרות הקטנים שלנו חיים עם שמירה מיוחדת מלמעלה.

אנחנו מתייחסים לטיסה בטוחה כדבר מובן מאליו. כולנו רוטנים ומתלוננים על העיכובים והאיחורים שמתרבים והולכים, אולם שוכחים כמה מדהימות סטטיסטיקות הבטיחות. תבינו את זה: כ- 2.55 מיליון טיסות מתוכננות ברחבי העולם לחודש זה בלבד! 307,000,000 מושבים יוצעו לנוסעים בעולם! רק אחוז אפסי מכל הנוסעים האלה יתנסה בתקלה כלשהי. לא יאמן!

ניסים בארץ

כמעט אין מי שמטיל ספק שעצם הקמת המדינה, אחרי שהיטלר החריב את יהדות אירופה, היה נס גלוי. היהודים הצליחו לשרוד ואף לפרוח למרות שהיו פזורים ברחבי העולם, שנואים בכל מקום בו חיו, נרדפים בצפון, בדרום, במזרח ובמערב; אולם, לפעמים אנחנו שוכחים שכל יום בו המדינה לא נחרבת – למרות שהיא מוקפת אויבים פי כמה וכמה יותר גדולים ממנה – הוא נס שאסור לנו לעולם לקבל כדבר המובן מאליו.

ראינו זאת לפני במלחמת המפרץ, בה עשרות סקאדים שנחתו בישראל כמעט ולא גבו חיי אדם לעומת טיל אחד שפגע בבסיס אמריקאי בערב-הסעודית והרג 40 חיילים. בתור דוגמא קרובה יותר, נוכל אף להתבונן במצבם של תושבי הדרום לבשנים האחרונות. כולנו מודעים היטב לפחד ולאימה שחשים תושבי הדרום, שנמצאים במרחק פגיעה מעזה. סרטון שהוצג באתר אש התורה ונצפה למעלה ממיליון פעמים, ממחיש את ההיסטריה והחרדה שבאות בכל פעם בה נשמעת התראת צבע אדום, וטיל יוצא לדרכו מעזה.

כל אבידה בנפש כואבת, אולם תודה לא-ל, האבידות היו יחסית מינימליות . אבל האם אנחנו מודעים לגודל הנס שעמד ועומד מול עינינו?

הרולד גאנס היה יועץ מתמטי ומתמטיקאי-מפענח צפנים בסוכנות הביטחון של משרד ההגנה האמריקאי, עד לפרישתו אחרי 28 שנות שירות. לאחרונה הוא מסר את הדוח הבא:

ב-5 בינואר 2009, דווח על נחיתת 125 טילי גראד על אזורים מיושבים בבאר שבע, אשקלון ואשדוד. אלה היו 40% מכלל הטילים שנורו; שישים האחוזים הנותרים נחתו בשטחים פתוחים. מתוך ה- 40% שפגעו באזורים מאוכלסים, 2% פגעו במבנים. השגתי תמונות לווין של באר שבע, אשקלון ואשדוד. על פי ניתוח שערכתי, אחוז השטח הבנוי בשלוש ערים אלה עומד על 39.7%; והוא לוקח בחשבון את גודלן השונה של הערים.

כעת, השיעור המצופה לפגיעת טילים בבניינים אמור להיות זהה לאחוז הקרקע המכוסה בבניינים: 39.7%. ובכל זאת הוא עומד רק על 2%. הסיכויים שדבר זה יתרחש במקרה הם 1:100,000,000,000,000,000.

שימו לב שאין לכך כל קשר לטיווח גרוע של הטילים; אנחנו פשוט סופרים את ה-40% שנפלו בפועל על אזורים מיושבים בערים אלה.

א-לוהים נתן לנו עולם מלא בניסים ונפלאות, וכשאנחנו מתכווננים לתדר הפלאות שמקיפות אותנו, אנחנו יכולים לחוש בנוכחותו ולחוות אושר שאין כמותו. אבל ישנה קבוצה שלמה של ניסים שאפשר לפספס בקלות – כל ה"לא קרה" של החיים. ובמידה מסוימת, דווקא הם יכולים להעיד, אפילו יותר מהניסים שכן גלויים לנו, על מציאותה של ההשגחה העליונה.

תשאלו את קריץ.