רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לאהוב את האבא שאני שונאת

כ״ח באב ה׳תש״ע כ״ח באב ה׳תש״ע 08/08/2010 | מאת קטי דניאל

האם אפשר לאהוב אדם שפגע בך? זה לא בלתי אפשרי, זה רק קשה באופן שלא יאמן.

דילגתי הביתה בשמחה כשבידי תוצאות המבחן בחשבון. אבא כל כך ישמח בי! הייתי בטוחה. פרצתי הביתה בקריאות "אבא! אבא!" והושטתי לעברו בגאווה את הגיליון. "קיבלתי 89!" בישרתי בשמחה. אבא לקח את הדף ובחן אותו בעיון. "זה הציון הכי גבוה בכיתה?" הוא שאל לאחר שבחן את עבודתי בקפידה.

"אהה... לא." הודיתי בבושה.

"את מסוגלת ליותר ", הוא אמר והחזיר לי את התוצאות המאכזבות.

"אבל זה כמעט הכי טוב", לחשתי כשאני מנסה לעצור את הדמעות. אבל אבא שלי כבר היה בדרך החוצה. "כמעט" מעולם לא נחשב בעיניו, ונראה כאילו אף פעם לא הצלחתי לעשות דבר שיהיה מספיק טוב בשבילו.

זינקתי מעל משוכות כדי לרצות אותו, אבל הוא כל הזמן הגביה את המשוכות לגבהים בלתי אפשריים. וככל שהשנים חלפו, נהיה קשה יותר ויותר לרצות את אבא שלי.

הוא היה כמו הר געש, כל הזמן רוגש וגועש, מחכה להזדמנות להתפרץ

תמיד הייתה לו נטייה לכעס, אבל כשנכנסתי לגיל ההתבגרות התפרצויותיו הפכו לתדירות יותר – ומפחידות יותר. הוא היה כמו הר געש, כל הזמן רוגש וגועש, מחכה להזדמנות להתפרץ. אבא מעולם לא הרים יד עליי או על אמי, אולם למרות שידעתי שהוא לעולם לא יפגע בגופי, פחדתי ממנו. הערה פשוטה ביותר יכלה להרתיח את דמו, ומבט לא נכון יכול להספיק כדי להכניס אותו להתקף זעם.

כשהייתי בת 15, ההורים שלי התגרשו ומאותו רגע לא רציתי שום קשר איתו. בתמימותי הרבה האמנתי שיציאתו מהבית תשחרר אותי ממנו. למעשה, לא הייתה לי כל אפשרות להשתחרר כל עוד הכסף נמצא בידיו – ויחד איתו גם הכוח. הוא אחז את הארנק בידיו הקפוצות, בעוד אמי ואני מתחננות לנדבות. נאלצתי לבלות את רוב סופי השבוע שלי איתו, וגיליתי שבכל סופשבוע אני משתרכת אחריו לתערוכות מחשבים, ולארוחות צהריים מחוממות במיקרו. תיעבתי כל רגע איתו, והייתי יוצאת מביתו כשאני רועדת מרוב זעם.

כמה שנים אחר כך פילסתי את דרכי לחיים של שמירת מצוות. ממש נהניתי מקיום המצוות, חוץ ממצווה אחת שנראה שאין לי כל סיכוי למלא כראוי - "כבד את אביך". מובן שא-לוהים לא התכוון לאבא שלי. הוא לא יכול לצפות ממני דבר כזה. אין ספק שבמקרה שלי קיים פטור מיוחד, תירצתי לעצמי.

האמת יוצאת לאור

הזמן חלף ואני המשכתי לבלות את סופי שבוע עם אבא שלי. ניסיתי לעבוד על המצווה הזאת למרות שבכלל לא הבנתי אותה, ולמרות שממש לא בא לי – אולם תמיד נחלתי כישלון חרוץ. בשלב כלשהו הלכתי לרב וסיפרתי לו על המקרה שלי, כשאני מאמינה שהוא ודאי יפטור אותי מהמצווה המעיקה הזאת. ובכל זאת, בסופה של השיחה, הרב לא חילץ אותי מהמלכודת – מכיוון שאבי מעולם לא פגע בי פגיעה פיזית, ומכיוון שהבנו שלא קיימת סכנה ליציבותי הנפשית, חובתי לכבד את אבי נשארת בעינה. התחלתי לעשות ניסיונות ערטילאיים במטרה לשמור על מראה חיצוני של קשר עם אבא שלי, אבל בדרך כלל הקשר בינינו פשוט לא היה קיים. מערכות יחסים לא משתנות בן לילה.

יום אחד הקושי הגיע לשיאו. עזרתי לשטוף את הכלים אחרי סעודת שבת מתוחה, ופתאום אחת הצלחות נשמטה מידי והתנפצה על הרצפה. אבא שלי זעם. "את כל כך מסורבלת!" הוא צעק. "את אפילו לא יכולה להדיח כלים בלי לשבור אותם. את פשוט כישלון!"

"זאת רק צלחת!" זעקתי בתשובה. "רק צלחת?!" אבא שלי צעק. "התשובה הנכונה אמורה להיות 'סליחה!' את מזלזלת בחפצים שלי ואת מזלזלת בי", הוא שאג. "את אף פעם לא באה לבקר אותי מרצונך החופשי. את אף פעם לא מתקשרת אליי. וכשאת כבר באה, את נשארת לכמה רגעים ובורחת. את מעליבה, מזלזלת וגסה!"

"זה בגלל שאני שונאת אותך!" המילים ברחו מפי לפני שהצלחתי לעצור אותן.

"זה בגלל שאני שונאת אותך!" המלים נאמרו, אבל לא הייתה בהן כל הקלה

במשך שנים חלמתי לצעוק את המילים האלה על אבא שלי. דמיינתי את ההקלה שאחוש לאחר שאומר לו סוף סוף את האמת, אולם הן לא הביאו כל הקלה. אבא שלי שתק מרוב הלם, וגל של כאב עמוק חלף על פניו. פגעתי בו.

זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את אבי באור שונה. הוא לא רצה בת שתשנא אותו. האם יתכן שבדרכו האישית והמוזרה הוא אוהב אותי? וכל מה שהוא רוצה זה שיאהבו אותו בתמורה?

החלטתי שמעתה ואילך הכל יהיה שונה. אני אהיה שונה. לא משנה מה יש או אין באבא שלי, הוא עדיין אבא שלי. הוא לא מושלם, ובהחלט לא האב שהייתי מבקשת לעצמי, אבל אני לא יכולה לשנות אותו או להחליף אותו באחר. האדם היחיד שביכולתי לשנות הוא את עצמי.

נכון שהוא עשה המון טעויות, אבל יש לו חשבון משל עצמו עם א-לוהים, ולי יש חשבון מִשֶלי. אני אחראית על מעשיי בלבד. יותר לא אאשים את אבי על האדם המריר והכעסן שהוא הפך להיות. מספיק להתחמק מהמצווה בגלל שאני מרגישה שהיא יותר מדי קשה ושלא יתכן שא-לוהים דורש אותה ממני. מספיק לרקוע ברגלים כי החיים לא הוגנים. הגיע זמן להשלים עם חלקי ולעשות אותו בצורה הטובה ביותר שביכולתי. א-לוהים ודאי יודע מדוע הוא נתן לי דווקא את האבא הזה, ועלי להשתדל בכל כוחי להתייחס אליו בדרך שבורא עולם מצפה ממני, לא משנה כמה זה יהיה קשה.

וזה היה קשה. אחרי הכל, הוא אמור להיות האבא, נכון? האם לא עליו מוטלת האחריות להתנהג כמו אב? למה הוא לא יכול להתאמץ טיפ טיפה בשבילי, לפחות פעם אחת? המשכתי לנסות לשפר את עצמי, והוא המשיך להיות אותו טיפוס קשה כמו קודם. ניסיתי לא לאפשר לו להשפיל אותי. אבל הוא כמעט תמיד הצליח. כל שיחה איתו הייתה מעושה; העמדתי פנים כאילו אכפת לי ממנו וזייפתי התעניינות; פלטתי בכוח את המילים "אוהבת אותך" כמתחייב, אולם לא חשתי אותן.

בכל זאת לא התייאשתי, למרות שפעמים רבות מאוד רציתי להרים ידיים. חפשי את הטוב, הייתי מזכירה לעצמי שוב ושוב; נסי להבין אותו, שיננתי לעצמי. המשכתי לאלץ את עצמי להפסיק להתמקד ב'איזה אבא נורא הוא', להפנות את מבטי אל עצמי ולחשוב כיצד אני יכולה לשפר את הקשר בינינו.

זמן מה עבר עד שהתחלתי להבחין בשינויים מזעריים בתחושותיי כלפיו ובאינטראקציה בינינו.

אט אט התחלתי להתעניין בו כאדם ממשי, ולהפתעתי, נהיה לי אכפת ממנו

אט אט, ובעקבות שקדנות עיקשת וחסרת רצון, התחלתי לראות שחיוכיי המאולצים והתעניינותי המעושה כבר אינם מזויפים. התחלתי להתעניין בו כאדם ממשי, ולהפתעתי הרבה, באמת נהיה לי אכפת ממנו.

לאחר שנים של התמודדות, הצלחתי לסלק את הרגשות השליליים. עמוק בפנים, הטינה ששמרתי כלפי אבי, הייתה דרך לנקום בו על הצער שהוא גרם לי, אולם בסופו של דבר השנאה הזאת רק פגעה בי.

כעת אני מבינה שלא משנה מה הוא עשה, אין זה מתפקידי להחליט אם הוא ראוי לאהבתי או לא. כשאני מתמקדת בצדדיו החיוביים, אני מגלה בו היבטים חדשים לגמרי. הוא אדם טוב, מתחשב ואכפתי במיוחד. יש לו כל כך הרבה אהבה להעניק, אולם הוא פשוט לא יודע כיצד לבטא אותה.

הוא עדיין מתפרץ מפעם לפעם, אבל עכשיו, כשאני עומדת לצידו ולא נגדו, אני רואה כמה כואב לו כשהוא מאבד את השליטה על עצמו. ברגעים האלה הוא כמו חיית בר כלואה, לכוד במזגו האלים ולא מסוגל לרסן את רגשותיו. אני כל כך מרחמת עליו והוא מעריך את תמיכתי והבנתי. אני סוף סוף מסוגלת לראות מעבר למגבלותיו, וסוף כל סוף יצרתי מערכת יחסים אמיתית עם אבא שלי.

במבט לאחור, אני יכולה לראות חלק מהסיבות שבגללן א-לוהים הכניס אותי למצב הזה. לא ידעתי שיש בי כוח להתגבר על השנאה התהומית שלי, אבל א-לוהים ידע. הוא לא ביקש ממני את הבלתי אפשרי, אלא את הקשה באופן שלא ייאמן.

עבדתי כל כך קשה כדי לשחרר את עצמי מלפיתתם העזה של השנאה והכעס, ומה שקיבלתי בתמורה היה אדם שאני באמת שמחה לקרוא לו אבא - ובשביל זה, הכל היה כדאי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן