כשזה מתחיל, אני בקושי יכולה לשמוע את יבבותיו של תינוקי, אבל לא למשך זמן רב. כאשר אני מתקרבת לחדרו, יבבותיו הופכות לצווחות נואשות ומחרישות אוזניים. ידיו ורגליו מכות בפראות על דפנות העריסה הצרה; פניו הנאות מסמיקות; שפתיו הזעירות והמתוקות משתרבבות באומללות. תינוקי האומלל בן השבועיים גווע ברעב. הוא אכל לפני שלוש שעות תמימות, והארוחה נמחקה מזמן מזיכרונו הקצר. כל מה שהוא מכיר הן צביטות הרעב שממלאות את בטנו הקטנה, ואת הצורך האינסטינקטיבי הנואש שלו למזון.

אני מרחמת על חוסר האונים של התינוק. נטול יכולת תנועה ואחיזה, הוא נאלץ להיות תלוי באחרים אפילו למילוי צרכיו הבסיסיים ביותר, והוא אף פעם לא יכול להיות בטוח מה יהיה עם הארוחה הבאה שלו - ובכל זאת, אני מגחכת למראה האיוולת שבייאושו של בני. במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, גופי עוסק בחריצות בהכנת חלב מזין עבורו, וכשהוא בוכה אני יכולה להרגיש כיצד החלב נוצר. למרות שלא אתן לבני לבכות עד שיהיה מספיק רעב כדי לאכול טוב, אני יודעת שעוד מעט הוא יאכל בשמחה, וכל רעב שלו יישכח מייד.

ובכל זאת אני לא צוחקת, משום שאני נזכרת בבכיות שמלאו את הבית שלנו לפני שיבבות התינוק המתוקות האלה הגיעו למקומן. גם אנחנו, כמו התינוק, התחלנו ביבבות קלושות; תפילת שקטה לאלוקים המבקשת תינוק, שחשבנו שיגיע תוך זמן קצר. אבל כשזה לא קרה במהירות בה ציפינו, היבבות שלנו הפכו עזות יותר ורמות יותר. רצינו ילד! התקווה שלנו הפכה לאכזבה ויבבותינו הפכו נואשות, כששאלנו את עצמנו אם נזכה להתברך בילד.

תודה לא-ל היום הגיע. במבט לאחור אני מבינה שה' הכין לנו ילד מההתחלה. לאורך כל הכאב והדמעות ה' ודאי עמד לצידנו כשהתינוק שלנו בבטחה בזרועותיו, וחיכה לרגע הנכון בדיוק להעביר אותו לרחמי, וגם הוא ודאי גיחך ביודעו שתוך זמן קצר צערנו יהפוך לאושר טהור.

כיצד נגיב בפעם הבאה בה נכמה לדבר שמחוץ לטווח השגתנו

לרגע, הרעב שלנו בא על סיפוקו, הצמא שלנו נרווה וכאבנו נשכח. אנחנו שוב נמצאים בדרך אל האושר. אבל כיצד נגיב כאשר מכשול נוסף יעמוד בדרכנו? כיצד נגיב בפעם הבאה בה נכמה לדבר שמחוץ לטווח השגתנו? אני מקווה שלעולם לא נעמוד שוב בניסיון, ואני בכלל לא בטוחה שנהיה חזקים יותר. אבל עכשיו יש לנו תינוק. בעזרת ה' התינוק יגדל ויתפתח, טווח הזיכרון שלו יגדל, האינטלקט שלו יתפתח והנואשות תתפוגג אט-אט, כשילמד לבטוח שיאכילו אותו שוב. הוא יתחיל להכיר את הוריו, לראות כמה אנחנו נותנים לו ולדעת עד כמה אנחנו אוהבים אותו, אפילו כשאנחנו לא ממלאים את רצונו.

כשנעקוב אחר התפתחותו של בננו, נעקוב למעשה אחר הדרך בה ה' בונה אותו, כיצד הוא מחדש את הברכה המקורית של הילד, ומרעיף עלינו שמחות רעננות של הורות. דרך המודעות התמידית שלנו שכל מה שקורה לנו בא מידו האוהבת של אלוקים, אנחנו יכולים ללמוד לבטוח שהוא ימשיך למלא את צרכינו ולהשגיח עלינו.

כאשר אנו מתנסים במצבים קשים, אנחנו צריכים לזכור כמה רחוקה נראתה הברכה הזאת, וכיצד היא הגיעה באופן פתאומי, ולהבין שה' איתנו שוב ושהוא נכון להציל אותנו, אם וכאשר זה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורנו. מובן שאנחנו יכולים תמיד לזעוק בתפילה, אבל מתוך ביטחון ואופטימיות, אף פעם לא בייאוש.

אני לא מסוגלת להחזיק יותר מעמד, הצווחות של בני מכאיבות לי מדי. אני מרימה את התינוק והוא משתתק. וכשאני מתחילה להאכיל אותו, אני מתפללת לאלוקים שירחם על כל אלה שעדיין מחכים לישועה; שהוא יזרז את החלמתם של החולים, ישלח בני זוג לאלה שעדיין לא מצאו ויישלח תינוקות לאלה שכמהים להם; שהוא ירגיע את הבכיות של כולנו – תינוקות מטופשים, שאינם יכולים להבחין שאבא שלנו עומד ממש לידנו; וכמובן, שיישלח במהרה את הגאולה השלמה לכל עם ישראל, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.