החיים מצחיקים. לפעמים הרושם העמוק ביותר על חיי האדם יכול לנבוע מאיזו הערה או התרחשות שולית, חסרת חשיבות וכמעט אקראית, שכמעט לא שמים אליה לב.

זה מה שקרה לי באותו יום שלישי בערב לפני כמה שנים. כשיצאתי מבית הכנסת, הבחנתי במודעה קטנה, ששורבטה בפשטות בעיפרון על דף שנתלש ממחברת.

"שמואל גרינבאום יושב שבעה ב... אשתו נהרגה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים".

"כל כך עצוב", חשבתי, כשפניי אל הדלת, בדרכי להמשיך בחיי.

מימיני פסע חבר שלי, שמעון. הוא שלף את מפתחות הרכב מכיס החליפה והתקדם לכיוון מכוניתו.

"רוצה טרמפ?" הוא שאל.

שתי דקות אחר כך חנינו ליד הבית שלי. התכוננתי לצאת מהמכונית כששמעון שאל אותי:

"מתי אתה רוצה ללכת?"

"לאן?"

"לאן? נו לשבעה."

"השבעה? אה... אתה מתכוון לזה שאשתו נהרגה?"

"כן".

"לא התכוונתי ללכת. אני לא מכיר אותו. ואתה?"

"לא".

"אז למה אתה רוצה ללכת?" התפלאתי.

"למה לא?" הוא ענה כבדרך אגב.

חלק מובן, בסיסי, מוכר, וקדמון בהתנהגותי התהפך פתאום לחלוטין, בגלל שתי מילים בעלות משמעות עמוקה

אני זוכר שישבתי במכונית ונעצתי בשמעון מבט מבולבל. דממה מלאה את האוויר, ותחושת חוסר איזון מוזרה פשתה בי. חלק מובן, בסיסי, מוכר, וקדמון בהתנהגותי התערער והתהפך פתאום לחלוטין, והכל בגלל שתי מילים פשוטות, בעלות משמעות עמוקה - "למה לא?"

מעולם לא עלה בדעתי שמישהו יכול או אמור ללכת לשבעה של אדם שהוא לא מכיר. זה לא קצת השגת גבול? אולי חוצפה? או לפחות חדירה לא מנומסת לרשות הפרט? ובכל זאת, בשתי המילים הקצרות האלה, שמעון הציב אותי מול מסקנה מתבקשת, שכפי הנראה נולדה ללא כל מחשבה או תהליך מודע. פשוט חשתי מייד שהוא צודק.

חיפשתי תשובה, מקווה שהסומק על פניי יעלם מעצמו.

"למה לא? כי... אהם... לא יודע... באמת למה לא. ז'תומרת... אהם... אם הולכים ולא מכירים אותו, אז... כמו שאמרת... למה לא?"

"מה דעתך על מחר בבוקר? אני אבוא לאסוף אותך", הוא אמר.

"בטח. תשע בבוקר. מצוין. נפלא. נלך. בסדר. או-קיי", מלמלתי כשאני מגשש אחר ידית הדלת. "להתראות מחר. תודה".

בושה איומה הציפה אותי כשטיפסתי בכבדות במעלה המדרגות הביתה. כמו שאצלי היה פשוט ומובן באופן אינסטינקטיבי שאני לא צריך ללכת לבקר את האבל – ככה היה פשוט ומובן באופן אינסטינקטיבי לשמעון, להחליט לבקר אותו מחר בבוקר.

השעה תשע הגיעה יחד עם שמעון. נסיעה קצרה ושנינו חונים לפני בית האבל. הייתה לי הרגשה פנימית כאילו משהו מדהים או מלודרמטי עומד לקרות בכל רגע. אבל כלום לא קרה.

"מוכן?" שאל שמעון.

"למה לא?" עניתי, משתמש בשתי המילים שהתחבבו עליי פתאום.

יצאתי מהמכונית וצעדתי בגמלוניות אל הבית. חשתי לחץ מוזר, וכשנכנסנו יחד עטיתי על עצמי אומץ מזויף. נכנסתי לסלון וראיתי אותו יושב לבדו על קופסה נמוכה, בפנים מביעות תהיה ומבוכה. ליבי יצא אליו. הוא הרים את עיניו, ויחד איתן את פניו העצובות, הבחין בי ומייד התחיל לדבר.

"יעקב סלומון", הוא אמר, "כל כך יפה מצדך לבוא."

רגע של שתיקה. בחנתי שוב את פניו וגיליתי שאני מזהה אותו. פעם הוא התארח אצלנו, אבל שכחתי איך קוראים לו. שלחתי לעברו חצי חיוך, והתביישתי עוד יותר. לא אמרתי דבר. ואז הוא הסתכל על שמעון.

"ומי אתה, אם אפשר לשאול?"

אוי, יותר אבסורד מזה לא יכול להיות. אני, שבכלל לא התכוונתי לבוא, זוהיתי מייד וזכיתי בהערכה על הביקור. שמעון, אדריכל המצווה, היה זר באמת. בטח זה נראה כאילו אני גררתי אותו איתי.

שנינו מצאנו את הדרך אל הכיסאות המתקפלים שליד האבל. כבולים למנהג לא דיברנו, וחיכינו ששמואל יפתח בשיחה. (לדעתי זהו מנהג שמגלה רגישות מדהימה. למה שהמבקר יגיד משהו? יש לו מושג מה מצבו הרגשי של האבל? אולי האבל רוצה לדבר על הנפטר. אולי הנושא הזה כואב מדי באותו רגע. אולי הוא רק רוצה לשבת בשקט. ברור שהאורח לא צריך להכתיב או ליזום כל שיחה).

שמואל הקל עלינו במהירות (אולי הוא חש באי הנעימות שלי). וכשאנשים נוספים נכנסו לחדר הוא תמיד שאל אותם, "מי אתם? האם הכרתם את אשתי? בבקשה תכנסו."

הוא דיבר בפתיחות על האסון וסיפר כמה אהב את שושנה אשתו.

שושנה אכלה ארוחת צהריים בסבארו כשהמחבל המתאבד התפוצץ שם. היא, התינוק שעדיין לא נולד, ו- 15 בני אדם נוספים נהרגו.

שושנה – שהייתה בהיריון הראשון שלה – אכלה צהריים בסבארו כשהמחבל המתאבד התפוצץ שם. היא, התינוק שעדיין לא נולד ו-15 בני אדם נוספים, נהרגו. 130 נפצעו.

הקשבנו לסיפור העצוב ובקושי הצלחנו לעצור את הדמעות.

למרות הכל, תגובתו של שמואל למותה של אשתו לא הייתה כעס ומרירות. הוא הצליח לאזור כוח ולתעל את רגשותיו לעשיית טוב. האבל יגיע מאוחר יותר. "ברגע שהיא נהרגה, אמרתי לעצמי, 'הנה הזדמנות נהדרת' ...אולי יש משהו שאני יכול לומר לעולם כדי להפוך אותו לטוב יותר", סיפר לנו שמואל.

תוצאת מחשבותיו הייתה הקמת הארגון "שותפים בחסד" – Partners in Kindness. אנשים מספרים לו על מעשי חסד שונים, והוא שולח את הסיפורים לרשימת דיוור הולכת וגדלה ברחבי העולם – 25,000 בספירה האחרונה – כולל קוראים במדינות כמו כווית ואיראן.

הרעיון פשוט. הסיפורים משפיעים על הקורא להיות טוב אל זולתו. הם כוללים סיפורים על כסף – תרומה נדיבה לזר במצוקה – או מעשה פשוט כמו עידוד. שמואל אמר שהוא מתכוון להפוך את העולם לטוב יותר, אדם אחד בכל פעם.

נשארנו אצלו בערך 20 דקות, ואני זוכר שבחנתי את החדר והתבוננתי בכל המבקרים. היו שם משהו כמו 18 איש, ולמרבה הפלא, מתוך כל אלה שהגיעו באותו בוקר לעודד ולנחם את האלמן, אני הייתי היחיד שהוא הכיר! כל האחרים, הגיעו לשם כמו שמעון, בגלל הנשמה הטובה שלהם, רק כדי לבטא את חיבתם ליהודי שנתון בצער. וכולם הבינו משהו שאני פספסתי לחלוטין.

ה"למה לא" הקטן קדח עמוק בנשמתי.

להפוך למחפש אמת

לכולנו יש 'תחושות' הבנות ותפישות, שהרבה פעמים מכילות גרעין כלשהו של אמת או טעם. הרעיונות האלה מתגנבים אל התודעה שלנו כמו פולשים, מוצאים לעצמם פינה נוחה ותוך זמן קצר מתנחלים שם בקביעות. ולפני שאנחנו בכלל שמים לב, הם הופכים להיות חלק אינטגראלי ממרקם התפישה העצמית שלנו, ורק לעתים רחוקות מאוד אנחנו שואלים איך בכלל הם הגיעו לשם מלכתחילה.

לפעמים זאת דעה שלילית על מישהו שלמעשה אנחנו בקושי מכירים, אם בכלל.

"אני לא יודע – משהו בה פשוט מעצבן אותי".

"ההליכה שלו... הוא פשוט נראה שחצן."

לפעמים זאת סתם הכללה גורפת שאיתה גדלנו.

"כל הפוליטיקאים האלה, לא אכפת להם מבן-האדם."

"גברים לא בוכים."

"אם פרופסור אמר את זה, זה בטוח נכון".

"אם אתה לא יודע מה אתה עושה, אז אל תתחיל."

או "תולדות ישראל, איזה שעמום טוטאלי."

אנחנו צריכים להשתחרר מההנחה שאם תמיד חשבנו שמשהו נכון, סימן שהוא באמת נכון

אף אחד מרשמים אלה אינו נכון בהכרח, ובכל זאת, רבים מאיתנו פשוט מניחים באופן אינסטינקטיבי שהם כן. העיקרון הוא שאנחנו צריכים לפחות להיות מודעים לכך שתגובות ספונטניות "מהבטן" הן דבר שחייבים לבדוק ולבחון... תמיד. אנחנו צריכים להשתחרר מההנחה שאם תמיד חשבנו שמשהו נכון, סימן שהוא באמת נכון. אנשים חושבים בוחנים תמיד את הנחותיהם ומעבירים אותן דרך תחנות בדיקה פנימיות.

שאלו את עצמכם:

  • למה אני מגיב/ה ככה?

  • מה הבסיס לתגובתי?

  • האם קיימים גורמים סובייקטיביים או חששות שמשפיעים על דעותיי?

  • אולי אני חושש מהאמת?

  • למה?

אחת מתוצאות הלוואי של האסון הבלתי נשכח בסבארו, הייתה שבעה פשוטה וצנועה, שבין המנחמים שהגיעו אליה היו זרים – פשוט יהודים אכפתיים ואוהבים במיוחד. רק יהודי אחד היו צריכים ממש לגרור לשם.

כן, יכולים ואפילו צריכים לעשות ביקורי תנחומים לאנשים שאנחנו מכירים יותר, או פחות.

ולפעמים, מה שאנחנו לומדים שם, עמוק לא פחות מהחסד שעשינו.

ואני מקווה שאת שלי, למדתי.