החיים מצחיקים. לפעמים הרושם העמוק ביותר על חיי האדם יכול לנבוע מאיזו הערה או התרחשות שולית, חסרת חשיבות וכמעט אקראית, שכמעט לא שמים אליה לב.
זה מה שקרה לי באותו יום שלישי בערב לפני כמה שנים. כשיצאתי מבית הכנסת, הבחנתי במודעה קטנה, ששורבטה בפשטות בעיפרון על דף שנתלש ממחברת.
"שמואל גרינבאום יושב שבעה ב... אשתו נהרגה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים".
"כל כך עצוב", חשבתי, כשפניי אל הדלת, בדרכי להמשיך בחיי.
מימיני פסע חבר שלי, שמעון. הוא שלף את מפתחות הרכב מכיס החליפה והתקדם לכיוון מכוניתו.
"רוצה טרמפ?" הוא שאל.
שתי דקות אחר כך חנינו ליד הבית שלי. התכוננתי לצאת מהמכונית כששמעון שאל אותי:
"מתי אתה רוצה ללכת?"
"לאן?"
"לאן? נו לשבעה."
"השבעה? אה... אתה מתכוון לזה שאשתו נהרגה?"
"כן".
"לא התכוונתי ללכת. אני לא מכיר אותו. ואתה?"
"לא".
"אז למה אתה רוצה ללכת?" התפלאתי.
"למה לא?" הוא ענה כבדרך אגב.
חלק מובן, בסיסי, מוכר, וקדמון בהתנהגותי התהפך פתאום לחלוטין, בגלל שתי מילים בעלות משמעות עמוקה
אני זוכר שישבתי במכונית ונעצתי בשמעון מבט מבולבל. דממה מלאה את האוויר, ותחושת חוסר איזון מוזרה פשתה בי. חלק מובן, בסיסי, מוכר, וקדמון בהתנהגותי התערער והתהפך פתאום לחלוטין, והכל בגלל שתי מילים פשוטות, בעלות משמעות עמוקה - "למה לא?"
מעולם לא עלה בדעתי שמישהו יכול או אמור ללכת לשבעה של אדם שהוא לא מכיר. זה לא קצת השגת גבול? אולי חוצפה? או לפחות חדירה לא מנומסת לרשות הפרט? ובכל זאת, בשתי המילים הקצרות האלה, שמעון הציב אותי מול מסקנה מתבקשת, שכפי הנראה נולדה ללא כל מחשבה או תהליך מודע. פשוט חשתי מייד שהוא צודק.
חיפשתי תשובה, מקווה שהסומק על פניי יעלם מעצמו.
"למה לא? כי... אהם... לא יודע... באמת למה לא. ז'תומרת... אהם... אם הולכים ולא מכירים אותו, אז... כמו שאמרת... למה לא?"
"מה דעתך על מחר בבוקר? אני אבוא לאסוף אותך", הוא אמר.
"בטח. תשע בבוקר. מצוין. נפלא. נלך. בסדר. או-קיי", מלמלתי כשאני מגשש אחר ידית הדלת. "להתראות מחר. תודה".
בושה איומה הציפה אותי כשטיפסתי בכבדות במעלה המדרגות הביתה. כמו שאצלי היה פשוט ומובן באופן אינסטינקטיבי שאני לא צריך ללכת לבקר את האבל – ככה היה פשוט ומובן באופן אינסטינקטיבי לשמעון, להחליט לבקר אותו מחר בבוקר.
השעה תשע הגיעה יחד עם שמעון. נסיעה קצרה ושנינו חונים לפני בית האבל. הייתה לי הרגשה פנימית כאילו משהו מדהים או מלודרמטי עומד לקרות בכל רגע. אבל כלום לא קרה.
"מוכן?" שאל שמעון.
"למה לא?" עניתי, משתמש בשתי המילים שהתחבבו עליי פתאום.
יצאתי מהמכונית וצעדתי בגמלוניות אל הבית. חשתי לחץ מוזר, וכשנכנסנו יחד עטיתי על עצמי אומץ מזויף. נכנסתי לסלון וראיתי אותו יושב לבדו על קופסה נמוכה, בפנים מביעות תהיה ומבוכה. ליבי יצא אליו. הוא הרים את עיניו, ויחד איתן את פניו העצובות, הבחין בי ומייד התחיל לדבר.
"יעקב סלומון", הוא אמר, "כל כך יפה מצדך לבוא."
רגע של שתיקה. בחנתי שוב את פניו וגיליתי שאני מזהה אותו. פעם הוא התארח אצלנו, אבל שכחתי איך קוראים לו. שלחתי לעברו חצי חיוך, והתביישתי עוד יותר. לא אמרתי דבר. ואז הוא הסתכל על שמעון.
"ומי אתה, אם אפשר לשאול?"
אוי, יותר אבסורד מזה לא יכול להיות. אני, שבכלל לא התכוונתי לבוא, זוהיתי מייד וזכיתי בהערכה על הביקור. שמעון, אדריכל המצווה, היה זר באמת. בטח זה נראה כאילו אני גררתי אותו איתי.
שנינו מצאנו את הדרך אל הכיסאות המתקפלים שליד האבל. כבולים למנהג לא דיברנו, וחיכינו ששמואל יפתח בשיחה. (לדעתי זהו מנהג שמגלה רגישות מדהימה. למה שהמבקר יגיד משהו? יש לו מושג מה מצבו הרגשי של האבל? אולי האבל רוצה לדבר על הנפטר. אולי הנושא הזה כואב מדי באותו רגע. אולי הוא רק רוצה לשבת בשקט. ברור שהאורח לא צריך להכתיב או ליזום כל שיחה).
שמואל הקל עלינו במהירות (אולי הוא חש באי הנעימות שלי). וכשאנשים נוספים נכנסו לחדר הוא תמיד שאל אותם, "מי אתם? האם הכרתם את אשתי? בבקשה תכנסו."
הוא דיבר בפתיחות על האסון וסיפר כמה אהב את שושנה אשתו.
שושנה אכלה ארוחת צהריים בסבארו כשהמחבל המתאבד התפוצץ שם. היא, התינוק שעדיין לא נולד, ו- 15 בני אדם נוספים נהרגו.
שושנה – שהייתה בהיריון הראשון שלה – אכלה צהריים בסבארו כשהמחבל המתאבד התפוצץ שם. היא, התינוק שעדיין לא נולד ו-15 בני אדם נוספים, נהרגו. 130 נפצעו.
הקשבנו לסיפור העצוב ובקושי הצלחנו לעצור את הדמעות.
למרות הכל, תגובתו של שמואל למותה של אשתו לא הייתה כעס ומרירות. הוא הצליח לאזור כוח ולתעל את רגשותיו לעשיית טוב. האבל יגיע מאוחר יותר. "ברגע שהיא נהרגה, אמרתי לעצמי, 'הנה הזדמנות נהדרת' ...אולי יש משהו שאני יכול לומר לעולם כדי להפוך אותו לטוב יותר", סיפר לנו שמואל.
תוצאת מחשבותיו הייתה הקמת הארגון "שותפים בחסד" – Partners in Kindness. אנשים מספרים לו על מעשי חסד שונים, והוא שולח את הסיפורים לרשימת דיוור הולכת וגדלה ברחבי העולם – 25,000 בספירה האחרונה – כולל קוראים במדינות כמו כווית ואיראן.
הרעיון פשוט. הסיפורים משפיעים על הקורא להיות טוב אל זולתו. הם כוללים סיפורים על כסף – תרומה נדיבה לזר במצוקה – או מעשה פשוט כמו עידוד. שמואל אמר שהוא מתכוון להפוך את העולם לטוב יותר, אדם אחד בכל פעם.
נשארנו אצלו בערך 20 דקות, ואני זוכר שבחנתי את החדר והתבוננתי בכל המבקרים. היו שם משהו כמו 18 איש, ולמרבה הפלא, מתוך כל אלה שהגיעו באותו בוקר לעודד ולנחם את האלמן, אני הייתי היחיד שהוא הכיר! כל האחרים, הגיעו לשם כמו שמעון, בגלל הנשמה הטובה שלהם, רק כדי לבטא את חיבתם ליהודי שנתון בצער. וכולם הבינו משהו שאני פספסתי לחלוטין.
ה"למה לא" הקטן קדח עמוק בנשמתי.
להפוך למחפש אמת
לכולנו יש 'תחושות' הבנות ותפישות, שהרבה פעמים מכילות גרעין כלשהו של אמת או טעם. הרעיונות האלה מתגנבים אל התודעה שלנו כמו פולשים, מוצאים לעצמם פינה נוחה ותוך זמן קצר מתנחלים שם בקביעות. ולפני שאנחנו בכלל שמים לב, הם הופכים להיות חלק אינטגראלי ממרקם התפישה העצמית שלנו, ורק לעתים רחוקות מאוד אנחנו שואלים איך בכלל הם הגיעו לשם מלכתחילה.
לפעמים זאת דעה שלילית על מישהו שלמעשה אנחנו בקושי מכירים, אם בכלל.
"אני לא יודע – משהו בה פשוט מעצבן אותי".
"ההליכה שלו... הוא פשוט נראה שחצן."
לפעמים זאת סתם הכללה גורפת שאיתה גדלנו.
"כל הפוליטיקאים האלה, לא אכפת להם מבן-האדם."
"גברים לא בוכים."
"אם פרופסור אמר את זה, זה בטוח נכון".
"אם אתה לא יודע מה אתה עושה, אז אל תתחיל."
או "תולדות ישראל, איזה שעמום טוטאלי."
אנחנו צריכים להשתחרר מההנחה שאם תמיד חשבנו שמשהו נכון, סימן שהוא באמת נכון
אף אחד מרשמים אלה אינו נכון בהכרח, ובכל זאת, רבים מאיתנו פשוט מניחים באופן אינסטינקטיבי שהם כן. העיקרון הוא שאנחנו צריכים לפחות להיות מודעים לכך שתגובות ספונטניות "מהבטן" הן דבר שחייבים לבדוק ולבחון... תמיד. אנחנו צריכים להשתחרר מההנחה שאם תמיד חשבנו שמשהו נכון, סימן שהוא באמת נכון. אנשים חושבים בוחנים תמיד את הנחותיהם ומעבירים אותן דרך תחנות בדיקה פנימיות.
שאלו את עצמכם:
-
למה אני מגיב/ה ככה?
-
מה הבסיס לתגובתי?
-
האם קיימים גורמים סובייקטיביים או חששות שמשפיעים על דעותיי?
-
אולי אני חושש מהאמת?
-
למה?
אחת מתוצאות הלוואי של האסון הבלתי נשכח בסבארו, הייתה שבעה פשוטה וצנועה, שבין המנחמים שהגיעו אליה היו זרים – פשוט יהודים אכפתיים ואוהבים במיוחד. רק יהודי אחד היו צריכים ממש לגרור לשם.
כן, יכולים ואפילו צריכים לעשות ביקורי תנחומים לאנשים שאנחנו מכירים יותר, או פחות.
ולפעמים, מה שאנחנו לומדים שם, עמוק לא פחות מהחסד שעשינו.
ואני מקווה שאת שלי, למדתי.
(31) אני, 11/3/2015 12:46
קל לדבר. אם אתה מכיר בן אדם שפשוט מתעלל בך סתם ככה
מתוך גזענות או מתוך גחמה שלו, או מתוך רושם לא טוב שעשית עליו, אין מצב שבעולם שאחשוב עליו טובות.
(30) רמי, 15/2/2015 14:40
נפלא!
"טוב ללכת לבית האבל מלבית המשתה"
(29) אנונימי, 15/2/2015 10:22
בראש מורם נשנה את העולם
מחזק ביותר! תודה רבה. מזכיר לי כמה כוח אני יכול לקבל מאנשים ששואלים בשלומי, אפילו שהסיטואציה לא דורשת את זה.
(28) דינה בוהדנה, 5/3/2012 14:06
קפלן 35 נהריה
עצובים החיים וביחד עם זה קרני תקווה לעתיד טוב יותר מתגלים בשעה קשה דווקא. העמידה במקום-עצב-פוקחת לאדם את עיניו להמשך דרכו בחיים.
(27) סמדר, 1/8/2010 13:29
תגובה ל-22 צמרמורות עברו בי!!!
הוי אנשים אצילים שכמוכם!!!!!! אשרייכים!מבורכים אתם,מאסטאר אמיתי!כל כך מרגש כל כך אמיתי לקחתי ממכם תובנה חזקה לחיים מהיום למה לא? מברכת אותכם בבריאות ,אושר,שמחה אמיתית. באהבה!
(26) ליטל א...., 19/7/2010 21:33
למה לא?! מאמר מעולה...
כל הכבוד לאנשים החביבים מן התגובות, גם דבריכם מעניינים.
(25) לביא, 12/7/2010 12:15
כתבה מהממת.
כן ירבו
(24) רעות טויטו, 10/7/2010 22:22
למה לא...
בדיוק היום הייתה לי שיחה עם חברת ילדות... לפני כמה שנים שמעתי, כבדרך אגב, על לוויה של אמא של מכרה רחוקה משנות התיכון (שאז דווקא היינו חברות טובות אבל נותק הקשר) וזה היה נראה כל כך תלוש להגיע ללוויה... בדיעבד, היום, אני חושבת שהייתי הולכת. לפעמים דווקא ברגעים הכי קשים מנחמים אותנו דברים ואנשים שלא ציפינו מהם.
(23) שרה ישראל, 10/7/2010 06:56
למה לא שלי
זוג חברים שלי התגרשו,הבעל קנה את החלק של אישתו,החלק היה זעום לא יכלה לקנות דירה,החברה עבדה במשר טובה אבל לא מספיקה להתחיבות למשכנתה ומחיה,פהתה לכל החברים להיות ערבים שתעמוד בתשלום ,אף אחד לא רצה,פנתה אלינו(בעלי ואני).בעלי היסס ואני קפצתי "למה לא" .החברה עבדה בעוד מקום נוסף לשעות הבוקר וכמו גדולה שילמה את המשכנתה.אחרי חמש שנים קיבלתי הודעה מהבנק שהחוב נפרע.כל הכבוד לה.הסיפור שקראתי היה מרגש ביותר.
(22) ינופרה, 6/7/2010 12:06
עזרה ותגמול
לפני שנים חיתה אשה ערירית שכל משפחתה ניספתה בשואה, האשה היתה פעילה בהרבה מפעלי צדקה ועזרה לכל מבקש, עברו שנים האשה הזדקנה ולא יכלה לתפקד כראוי והחליטה לעבור לדיור מוגן(בית אבות) מבחינה כלכלית לא היה חסר. וכשבאה להירשם ביקשו ממנה שתביא אדם שיהיה אחראי עליה וכמובן על התשלום. וראו איזה פלא אף אחד אבל אף אחד מכל האנשים שהיו סביבה לא רצו לחתום ,עם כל תחנוניה ובקשותיה כולם נעלמו. אבי ז"ל שהיה ממכריה רצה לחתום אולם בבית האבות לא היו מוכנים לקבלו כערב כי הוא היה מבוגר.אבי ביקש ממני שאחתום ואמר שזו מיצווה גדולה, הלכתי לבית האבות ואמרתי שאני הערב שאלו מה הקירבה ואמרתי שאני בקושי מכיר את הגברת אמרו לי על מה אני מתחייב ומה הסיכונים שאני לוקח ובכל זאת חתמתי באתי לבקרה שואל לשלומה ואחרי כמה שנים ניפטרה האשה צלצלו אלי מבית האבות ואמרו שצריך לסדר הלויה סידרתי הכל למועד הלויה, אפילו לא היה מניין להלויה עובדי חברת קדישה השלימו את המנין אמרתי קדיש .בבית האבות אמרו שמגיע לה כסף אבל לא יכולים להחזיר בלי אישור בית המשפט לקחתי סיכון כספי ויזמנתי מצבה .כמובן לגלוי המצבה הינו חמישה אנשים אשתי גיסי אחותי אבי ז"ל ואני,עבר זמן בערך חצי שנה וקיבלתי מיכתב שאני צריך להגיע לעו"ד ,היגעתי היו שם מיספר אנשים.העו"ד אמרה שיש בידה צואה והיא רוצה לממש אותה ,בהתחלה לא קישרתי מה אני שייך וכשהתחילה העו"ד לקרוא הבנתי ,חלק הורישה לכל מיני מוסדות שתמכה בהם בחייה ואז ניקרא שמי ונאמר לי שגם אני מקבל חלק ובחלק הזה היה גם הסכום ששילמתי עבור המצבה.קיבלתי סכום כסף מכובד קיבלתי דירה ואת כל הרכוש. סיפרתי סיפור זה או בעצם "למה לא ,"כי יש שכר לכל עזרה שנין לניזקק.
(21) , 6/7/2010 09:51
למה לא?!
המאמר מרגש נכון, לצערנו גם עכשיוי. אני מצדדת בגישה של למה לא? כלומר - כן - ללכת, לעשות, (אפשר להוסיף ולשנות...) מתוך העזה, ללכת נגד הזרם... - כמובן לדברים חיוביים שאינם נוגדים הלכה ועוד
(20) שלומית, 5/7/2010 15:27
תודה!!
כבוד הרב הסיפור באמת יפה ומרגש.. למה לא..באמת?.. ולמדת את שלך כבר מאותו הרגע שהלכת עם חברך..
(19) דנה, 5/7/2010 09:51
מאמר משמעותי.
אין ספק שהמאמר שינה בי משהו. זה כל כך נכון שלפעמים אנחנו פשוט תקועים בתפיסות של התת מודע. תודה רבה. :)
(18) אפרת, 5/7/2010 07:43
מילים שעוטפות ברחמים
כמה מרגש לקרוא על עצמנו. כמה מרגש לקרוא שאנחנו טובים שאנחנו כל כך רוצים לעשות חסד ורק נעצרים כי "זה לא מסתדר" כי "תעזבו מה כבר יצא מזה". זה נכון שצריך לעשות ושהדברים ייבחנו במבחן המעשה, אבל גם הידיעה שהרצון לעשות קיימת בי והיא גם ערך. הידיעה הזו נותנת לי תחושה שאני עטופה ברוך וברחמים. שנזכה לחשוב טובות על בני אדם נזכה לחשוב חסד וגם בעזרת ה'עשות חסדים.
(17) , 5/7/2010 07:13
אתמול הייתי בבר מצווה לילד חולה מאוד. לא הוזמנתי, אך אני מכירה את המשפחה, הכרות שלא מחייבת להגיע בכלל. בתחילה התלבטתי, אולי זה לא מתאים??? אבל לא היה לי זמן להתלבט יותר מדי, משום שהרגליים שלי פשוט הוליכו אותי לשם בלי יכולת להתנגד... שמחתי לראות את האולם המפוצץ אנשים... שאני יודעת בעליל שאין להם קשר בכלל, עוד פחות ממני. כולם באו להשתתף ברגע המרגש, לאחל מזל טוב מכל הלב. ולחזק. הרבה דמעות שמחה ותפילה נשפכו שם... שיעמדו לזכות הילד ולרפואתו השלמה. אין כמו עם ישראל!!!
(16) אנונימי, 5/7/2010 04:49
יהדות אמיתית
המאמר משקף יהדות גולמית ופשוטה. חוזרים בתשובה שאני מכיר בדרך כללמתחילים במילמול הברכות הנכונות על בננה, מיץ פטל ואבטיח. יש כאן דרך אמיתית לחזור בתשובה אמיתית בלי לעסוק בקוצו של יו"ד וזוטות שכנראה לא ממש מענינות את השם.
(15) תגובה ל-1: למלכה, 5/7/2010 04:48
האם אפשר להציע לך משהו?
כואב לשמוע על האטימות הנוראה! קבלי ממערכת : "אש התורה" את כתובת המייל שלי. גם לאחר שנים יש חשיבות למה שעושים. אציע לך מספר הצעות שאינן כרוכות באנשים נוספים אלא בך.
(14) אס, 4/7/2010 20:31
אכן אתה צודק..איך לא חשבנו על זה קודם?
(13) , 4/7/2010 19:55
אין מקריות , תמיד כדאי להקשיב לאינטואיציות שלנו , הם לא נמצאות שם סתם יש להם תפקיד חשוב בחיינו ...סימני היקום ...למה לא לכאורה נשמעים כמו צמד מילים "מיותרות" אך משמעותם כה רבה .למה לא זה למעשה - כן!!! אדם הולך לאן שמוליכות אותו מחשבותיו . היו לי סיטואציות דומות בחיים ואני מבינה על מה אתה מדבר - תודה!!!
(12) רוני סזיר, 4/7/2010 15:14
מקסים
תודה רבה על השיתוף. נוגע ללב ומעורר למחשבה. כדאי באמת לשאול יותר "למה לא", להיות פחות שיפוטיים. איזה יופי של סיפור ואיזה יופי של רעיון "שותפים בחסד". כן ירבו. זה מחמם את הלב.
(11) אנונימי, 4/7/2010 15:11
וואו! מאמר מעורר
נקודה למחשבה
(10) נעמה ראובן, 4/7/2010 13:13
כל כך נכון ומרגש.
מיום ליום אני מגלה, שרוב האינסטנקטים שעליהם דיברת, מקורם באגו שלי - שבדרך הטבע הוא מושך למטה - והתפקיד שלי הוא בכל פעם הוא דווקא להתנגד לטבע - ולעשות את הדבר הנכון אך הקשה יותר, שמנוגד לאינסטינקט הראשוני.
(9) ..., 4/7/2010 12:11
תודה!
(8) חנה אור, 4/7/2010 12:09
תגובה על הכתבה למה לא
תודה על השיתוף הכן שבכתבה מאוד התחברתי ,למה שכתבתה והרגשתי כאילו מדובר עלי ,לפעמים הבושה, ההרגלים וכ" הם מה שמנחים אותנו ,והמילה למה לא עושה אותנו קלילים יותר ,וכן זורמים יותר אז שיהיה שבוע טוב ותודה שוב חנה אור
(7) מיכל, 4/7/2010 12:00
תודה
עמוק כל כך, סיפור מרגש דרכו העברת מסר חשוב כל כך. כמה חשובה היכול והחופש לשנות את דעתך! וקודם כל פשוט לבחון אותה. תודה
(6) אנונימי, 4/7/2010 11:37
יפה דברת כבוד הרב
יפה דברת , כמו שאהבת את אביך ז"ל
(5) אנונימי, 4/7/2010 11:27
כי כשאני שואלת עצמי למה זה להתנגד ללתחושה הראשונית שלי התחושה הראשונית היא התחושה של האמת לאותו רגע הזיכרון והאמונה שלי זה משהו שאני מתרגלת בחיים אלו בודקת האם התחושות נכונות כשאני לא מקשיבה להן אני ממשיכה לקבל התנסויות של למה כדי להבין למה אולי זו רק דרכו של האגו לעצור אותי מלהקשיב למה שהבטן יודעת? הסיפור הזה מקסים אבל יכול להיות שיש סיפור מקדים מהרגע שהמודעה קפצה לעיניך ידעת שזה מעניין אותך ורצית ללכת ואז הזמנת אדם שיחזק לך את התחושה לכן התחושה והקרבה לדבר היא שהובילה אותך לתשובה ולא הלמה לא ,המסר שאני אקח מסיפור זה הוא שכאשר אני נתקלת בדבר מה סימן ששמתי אותו שם מלחתחילה כדי לשאול את עצמי מה ולא למה
(4) אנונימי, 4/7/2010 11:25
סיפור מאוד מרגש
למדתי משהו המון תודות. מהיום - למה לא ?
(3) רותי, 4/7/2010 11:10
וואווו!!!!!
אין מילים בפי.. עוררת אותי לחשוב..תודה רבה!!!
(2) אנונימי, 4/7/2010 10:35
מקסים ומרגש.
תודה רבה . אתה כותב כל כך רגיש חכם, מילים מתאימות שמגיעות מהלב ומגיעות בדרך הכי קצרה ויעילה ללב הקורא . תודה רבה.
(1) מלכה, 4/7/2010 10:31
שבעה
כאשר ישבתי שבעה על אימי, ישבתי בביתי. לנחמני הגיעו חברים קרובים בלבד. רציתי שיגידו קדיש על אימי, אך לא היה מי שיגיד. כתבתי מכתב לרב שהכיר אותה באופן אישי, ולא זכיתי לתגובה, עברו מאז 12 שנים, והתחושה הקשה נשארה. אכן יפה לדבר על עשיית מצוות, אך בין הדיבור למעשים, מסתבר שיש מרחק גדול. עקב האכזבה הגדולה, וחשיפת פנים אחרים, לא היה איכפת לי לציין את שם הרב. אימי, שתרמה למוסדותיו רכוש וכסף לא זכתה שייאמר עליה קדיש בביתי, ורק לאחר שנים, מצאתי מי שערך לה ולאבהי שנפטר לפניה אזכרה, מאדם זר לחלוטין שלא הכיר אותם, אבל חשב באמת על עשיית מצווה.