ביום רביעי, העשירי באוקטובר 2007, 15:07 בצהריים, העולם עמד מלכת.

לבני בן ה-12 יש סרטן.

שבועיים קודם לכן, התגלה בבדיקת CT, גידול בגודל של כדור גולף שלוחץ על המעי הדק של גלעד. הגידול חסם לחלוטין את המעבר, וגרם לו לאבד כ-7 ק"ג תוך 12 יום, ולהקיא את כל מה שהוא ניסה לאכול.

שמחנו שהצליחו לגלות את הבעיה בשלב מוקדם. המנתח וחלק מהרופאים הרגיעו אותנו שרוב הסיכויים שהבדיקה הפתולוגית לא תגלה משהו ממאיר.

הם טעו.

ביום רביעי אחרי סוכות, הוזמנו למחלקת הילדים ההמטואונקולוגית בהדסה עין כרם, שם נמסרו לנו תוצאות הבדיקה הפתולוגית: גידול ממאיר בשלב שלישי, מסוג ברקיט לימפומה.

ראש המחלקה היה ענייני, מרגיע ורגיש. יצאנו משם כל כך נחושים ומלאי תקווה, שלא היה לנו זמן לשקוע בהלם ודיכאון.

ברקיט לימפומה, למרות שהיא סוג אלים במיוחד של לימפומות שאינן הודג'קין, קלה יחסית לריפוי, אבל בגלל שהיא התפשטה במהירות, לא היה לנו זמן לחשוב.

למחרת כבר חזרנו אל המחלקה לניתוח השתלת צינורית היקמן לגופו של גלעד (חיבור שמקל על לקיחת דמים והחדרת כימותרפיה), כשסבב הכימותרפיה הראשון אמור היה להתחיל כבר ביום א'.

למצוא את הטוב

אני לא מתכוון להגיד לכם שהסרטן היה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו. גלעד עבר סבל ועינויים רבים. תודה לא-ל, היום הוא בריא לגמרי, אבל עדיין מוקדם לומר כיצד זה השפיע על חיינו.

עם זאת ההתנסות ודאי לימדה אותנו להביט על החיים בעיניים אחרות.

למעשה, מעולם לא עלתה בדעתנו השאלה "למה"? לבד מהדחיפות של כל העניין, היה ברור לנו שא-לוהים יודע מה הוא עושה. פשוט, יש בעולם כמה דברים שאנחנו לא אמורים להבין.

ובכל זאת, אף פעם לא קל לראות את הילד שלך סובל.

אין מקום לתלונות, יש המון מקום לא-לוהים

בסרטן, חשוב להימנע מהכללות. כל ילד שונה וכל מקרה שונה. המכנה המשותף הוא שכל אחד צריך לעבור את הגיהינום הקטן שלו. במקרה שלנו, ידענו שקיימים סיכויים גבוהים מאוד להחלמה מלאה, דבר שהסיר מאיתנו מידה ניכרת של לחץ. זה לא היה עניין של חיים ומוות. הבנו שעלינו לעבור דרך מנהרה ארוכה וחשוכה, כדי להגיע אל האור שבקצה השני.

לא היה מקום לתלונות.

היה המון מקום לא-לוהים.

ולהלן חלק ממה שהוא לימד אותי:

שיעור ראשון לחיים: תשמרו על הדאגות בפרופורציה

רוב הדברים בחיים אינם עניינים של חיים ומוות; אולי דברים רציניים, אבל לא של חיים ומוות.

בזמן בו שהינו בבית החולים, ראינו המון חיים ומוות, לכן ידענו שאנחנו ממש 'ברי מזל'. ראינו ילדים שנולדו עם לוקמיה ועברו שנתיים של טיפולים שלא תמיד הצליחו, ראינו ילדים עם התפרצות שנייה של סרטן, ועם התפרצות שלישית ורביעית. ראינו אינסוף כאב, סבל... ומוות.

כל מה שרצינו היה לעבור את זה. לא העלינו בדעתנו מהו 'טיפול אגרסיבי' עד שבילינו כמעט שלושה חודשים רצופים בבית החולים, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אשתי ואני במשמרות מתחלפות. ממש עבודה במשרה מלאה.

תודה לא-ל, הייתה לנו עזרה כלכלית, עזרה עם הילדים ועזרה בכל השאר. הקהילה שלנו הייתה באמת נפלאה. למעלה מ-50 נשים בישלו לנו ארוחות במשך אותה תקופה – בחיים שלי לא אכלתי כל כך טוב! מישהו עשה בשבילנו קניות כל שבוע, ואפילו נכנסו אלינו אנשים כדי לכבס ולהדיח כלים.

"אקוּנה-מטטה", אין דאגות.

כשהבנו שא-לוהיםדואג לבריאותנו, רווחתנו וקיומנו היומיומי בכל רגע ביום, הדאגות סרו מליבנו.

שיעור שני לחיים: כל שנייה חשובה

זה מה שטפטוף האינפוזיה לימד אותי.

ביליתי שעות ליד המכשיר הזה, כך שאני יכול לחקות את כל הצלילים – כשהשקית נגמרת, כשאוויר נכנס לצינורות או כשהבטרייה עומדת להיגמר.

אבל כל טיף וכל טוּף ... הוא חיים.

למרות שהרופאים מכירים את הטיפול לסוג הספציפי הזה של ברקיט, עדיין צריכים להתפלל שכל טיפה תזרום ישר לנקודה הנכונה; שכל תא ותא בגופו של בננו יגיב כדרוש, ושכל אחות תעשה בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון. כל טעות במינונים, ואפילו מינורית, עלולה להיות קריטית.

"כל נשימה שתנשום, כל תנועה שתעשה... אני אשגיח עליך." – להקת פוליס

א-לוהים נותן לנו חיים בכל נשימה ונשימה, אבל אנחנו מתייחסים לכך כאל דבר המובן מאליו

א-לוהים נותן לנו חיים בכל נשימה ונשימה, אבל אנחנו מתייחסים לכך כאל דבר המובן מאליו. מי אומר שרק בגלל שאנחנו יכולים לקרוא את המילה הזאת, נוכל לקרוא גם את זאת... ואת זאת... ואת זאת.

לא תמיד זה ככה.

בונוס נוסף מהטפטוף שאינו פוסק: דברים גדולים נוכל להשיג רק בצעדים קטנים – מאמצים קטנים ועקביים בכל יום.

שיעור שלישי: אנשים רוצים לתת

נחשפנו להצפה של טוב לב ונתינה בלתי מוגבלת. ממשפחה וחברים ועד לזרים מוחלטים, שפשוט סטו מדרכם כדי להיות איתנו או כדי לתת לגלעד מילת עידוד.

מישהו הביא לנו שתי קופסאות גלידה של בן אנד ג'ריס בשתיים לפנות בבוקר... חבר נסע במשך 4 שעות רק כדי לשחק איתי שבץ נא בבית החולים... רב ידוע בכה בטלפון... חבר ארגן קבוצה בפייסבוק לאמירת תהילים לרפואתו של גלעד. כמעט 4,000 יהודים הצטרפו! אנשים התפללו בכל העולם... קבוצות תהילים... קבלה להימנע מדיבור לשן הרע... קבוצות של מעשים טובים... ומי יודע מה עוד!

למעשה יש כאן שני שיעורים חשובים מאוד.

אחד הניסיונות הגדולים ביותר הוא לדעת כיצד לקבל. פעמים רבות אנשים רוצים לתת יותר ממה שאנחנו צריכים לקבל, ואנחנו פשוט חייבים לאפשר להם. היו נכונים לקבל כל עזרה, בין אם פיזית ובין אם רגשית, בין אם ישירה ובין אם עקיפה; בפשטות ובארשת פנים נעימה ומכירת תודה...

היו נכונים להתמודד ברגישות עם כל המבוכה של אנשים שרוצים לעזור אבל לא יודעים איך...

אפילו תמציאו דברים שהם יכולים לעשות למענכם!

לא בגלל שאתם צריכים את זה. אלא משום שהם צריכים.

כך תטשטשו את הגבול בין קבלה לנתינה.

השיעור השני הוא שכל החסד האנושי הוא רק השתקפות מאירה של החסד הא-לוהי הבלתי מוגבל ובלתי ניתן להבנה.

נסו רק למנות את כל הטובות שבחייכם – אתם חיים, אתם בריאים, יש לכם עיניים, אוזניים, רגלים וידיים, ילדים, משפחה, בית, מכונית, עבודה וכו'. ומה עשיתם שכל זה מגיע לכם?

הוא נותן. בלי גבולות. בלי תנאים.

תודה א-לוהים.

שיעור רביעי: מערכות יחסים

קצת לפני שהתחלנו עם הכימותרפיה, מישהו חכם נתן לנו שתי עצות חשובות:

1. אל תבכו ליד הילד. 2. לבשו את הבגדים היפים ביותר שלכם כשאתם מגיעים לבית החולים.

זה שאתם עוברים תקופה קשה, לא אומר שכל האחרים צריכים לסבול.

שיעור 5: לא אנחנו מנהלים את העולם

אשתי ואני הרגשנו כאילו אנחנו נמצאים בסרט ארוך ומתמשך. מלא הפתעות, מהפכים ותמורות; כל מה שניסינו לתכנן פשוט לא יצא.

לדוגמא:

גלעד היה בבית בין הטיפולים והוא היה בסדר. בפעם הראשונה אחרי שלושה חודשים אשתי ואני יכולנו לצאת יחד.

זאת הייתה חתונה של בתו של אחד מחבריי הטובים, והיא נערכה במרחק של שעת נסיעה ממקום מגורינו. ציפינו לראות את כולם, ולצאת להפוגה קצרה מבתי חולים וכסאות גלגלים.

החנינו את המכונית ונכנסנו לאולם. כשעברנו בפתח, בתי התקשרה ואמרה שהחום של גלעד עולה ושהוא מקיא על כל הבית.

הספקנו לתת חיבוק מהיר ו"מזל טוב", וחזרנו הישר לבית החולים.

זאת הייתה תקופה מטורפת. שבוע אחד גם גלעד וגם אבא שלי שהו באותו בית חולים. אבי הגיע לכאן לביקור, מעד ושבר את ירכו. באותה התקופה גם סבתא שלי נפטרה.

שיעור ששי: אתם אף פעם לא לבד

עוד שיעור חשוב.

אשתי ואני היינו עם גלעד 7 ימים בשבוע, סביב השעון. אמנם לקח לו כמה שבועות להתרגל מחדש לעצמאותו בת ה-12, לאחר שהטיפולים הכימותרפיים הסתיימו, אבל אני בטוח שזה נתן לו תחושת ביטחון אדירה במשך שהותו בבית החולים.

א-לוהים הוא אבא שלנו וגם הוא נמצא איתנו 24 שעות, 7 ימים בשבוע, גם בזמנים הטובים וגם ברעים.

אל תתייאשו! אל תאבדו אמונה!

דברים אלה תוכננו כדי להוציא מכם את הטוב ביותר... אם רק תניחו לו לעזור לכם.

יתכן שאחרי הכול, לא כל כך נורא שהעולם שלנו עמד מלכת.

למעשה, לשם כך קיימת השבת.

אז בשבת הזאת עצרו את העולם וחשבו על א-לוהים. הודו לו על כל מה שיש לכם.