רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

הקטגור

ד׳ בתמוז ה׳תש״ע ד׳ בתמוז ה׳תש״ע 16/06/2010 | מאת שרה יוכבד ריגלר

הם טועים, אבל האם אתם צודקים?

אין שום ספק – דבורה טעתה. אחרי שסיימתי למסור את ההרצאה עבור הארגון שלה, ציפיתי שהיא תוציא את הארנק, תשלוף המחאה ותושיט לי. במקום זה היא אמרה, "זה בסדר שאני אשלם מחר?"

"מחר?" הופתעתי (אני רגילה שמשלמים לי בסוף ההרצאה). "זה לא יהיה קל...", מחיתי. "אני גרה בין החומות של העיר העתיקה. איך תגיעי לשם מחר?"

"זאת לא בעיה. יש לנו נהג שעושה שליחויות."

"בסדר", הסכמתי באי רצון. "מחר".

ידעתי שההמחאה לא תגיע אלי מחר בקלות. כידוע, אין בעיר העתיקה כניסה למכוניות פרטיות, מה שאומר שאני אצטרך לצאת אל הכביש הראשי ולחכות לנהג. חוסר היעילות של דבורה יגרום לי בזבוז זמן – דבר שאני ממש לא אוהבת. חוץ מזה, דבורה, יהודיה שומרת מצוות, ודאי יודעת שהתורה מצווה עלינו "ביומו תתן שכרו" של מי שעבד עבורך (או בסוף השבוע או החודש, אם זאת תקופת התשלום המוסכמת), והיא התעלמה מכך במצח נחושה.

מובן שקבלת ההמחאה למחרת עלתה לי בשש שיחות טלפון אל דבורה והנהג, הליכה של חמש דקות כדי לפגוש את המכונית והמתנה של רבע שעה לנהג, שנתקע בפקק תנועה. התעצבנתי. הכל באשמת דבורה.

באותו לילה, הרבנית ציפורה הלר מסרה את שיעורה השבועי אצלי בבית. עד לרגע שהשיעור התחיל, ניסיתי לחדש את הרישיון שלי לנורטון אנטי-וירוס. האתר של סימנטק לא קיבל את הזמנתי, ונציג שירות הלקוחות הבטיח שהאחראי יתקשר אליי ב-10:15 באותו לילה.

השיעור אמור היה להסתיים ב-10:00, אבל הוא נמשך 10 דקות נוספות. למרות שאני תמיד אוספת את דמי ההשתתפות בשיעור בעצמי, הפעם העברתי את הקופה לידידתי ומיהרתי ל"משרד" שלי כדי לקבל את השיחה מסימנטק. 10 דקות אחר כך, כשיצאתי מהחדר, הרבנית הלר עדיין הייתה שם. ניגשתי אליה והודיתי לה על השיעור הנפלא.

בדיוק כמו שהיא פספסה, ככה גם אני

שעה וחצי אחר כך, גיליתי שהקופה עדיין מלאה בכסף. שכחתי להעביר לרבנית הלר את התשלום. לא נתתי את שכרה ביומה.

התביישתי. אני עצמי נכשלתי בדיוק במה שהאשמתי את דבורה!

הבנתי שהייתי כל כך עסוקה בביקורת על כך שדבורה לא שילמה לי בזמן, ששכחתי למלא את התפקיד שמוטל עליי. אפילו לא ניסיתי לשאול את עצמי: מה התגובה הנכונה למעשה הלא נכון שלה?

עכשיו קלטתי: בתגובה למעשיה הייתי צריכה לדון אותה לכף זכות. לחפש נסיבות מקלות שיחליפו את הגישה הביקורתית שלי בגישה סלחנית יותר. יכולתי להגיד לעצמי ש"היא ארגנה לבד את כל האירוע", "היא הייתה צריכה לשים לב להמון פרטים. אז בטעות היא שכחה דבר אחד. זה יכול לקרות לכל אחד."

בדיוק כמו שהיא פספסה, כך גם אני.

הדרך האחרת

רבי ישראל מסלנט, מיסד תנועת המוסר במאה ה-18, אמר שעלינו לדאוג לחסרונות הרוחניים שלנו ולחסרונות החומריים של זולתנו. אבל בדרך כלל אנחנו עושים בדיוק להיפך. אנחנו דואגים לחסרונותיו הרוחניים של הזולת ולחסרונות החומריים שלנו.

אם כן, מה התגובה הנכונה כשמישהו עושה דבר לא נכון?

התורה נותנת לנו כמה קוים מנחים:

  1. לדון את הזולת לכף זכות.
  2. לא לדבר לשון הרע [דברים שליליים] על אחרים.
  3. לא לשנוא את הזולת בלב.
  4. לא לשמור טינה ולא לנקום.
  5. להוכיח בפרטיות, ורק אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת מתוך אהבה ולתת לזולת תחושה נעימה ושהוא (או היא) לא עומד תחת ביקורת.
  6. לראות כל מה שקורה לנו כמסר משמים כדי לבחון ולשפר את מעשינו.

חשבו עד כמה ישתנו תגובותינו למעידותיהם של אנשים אחרים, אם רק נזכור את הרשימה הזאת.

בשלוש בצהריים הבוס יוצא מהמשרד והולך ללוויה. עשר דקות אחר כך אלישבע מתחמקת מהמשרד, מבסוטית שהיא יכולה לצאת מזה חלק. את רוצה להתחיל לרכל עליה עם החברים בעבודה, אבל במקום זה שואלת את עצמך: מה התגובה הנכונה למקרה כזה?

שאלו את עצמכם: מה התגובה הנכונה למקרה כזה?

אתה אומר לבן ה-12 שלך שהוא לא יוכל לצאת עד שיגמור את השיעורים, והוא עונה בחוצפה. אתה מתכוון ללמד אותו לקח שהוא לא ישכח בחיים, אבל במקום זה אתה שואל את עצמך: מה התגובה הנכונה למקרה כזה?

את יושבת עם קבוצת חברים במסיבה, שימי זורק בדיחה על חשבונה של יעל. היא נבוכה ומסמיקה. את רוצה להגיד לשימי "איזה מגעיל", ואז שואלת את עצמך: מה התגובה הנכונה למקרה כזה?

אם נשאל את השאלה הפשוטה, מה התגובה הנכונה? לא רק שנינצל מגישה ביקורתית וחטטנית, אלא גם מלעשות דבר שעלול להיות גרוע באותה מידה, או אפילו יותר, מהמעשה הרע שראינו.

התגובה הנכונה ביותר

כשדני היה בן 25 הוא בחן את יחסו ליהדות. הוא בא לירושלים כדי ללמוד שנה באש התורה. הוא שכר דירה וקנה אופנוע יקר שיאפשר לו לתמרן ברחובותיה העמוסים של ירושלים.

באחד הערבים הוא נסע לבקר את המורה שלו, הרב יום טוב גלזר. שעתיים אחר כך, כשהוא יצא מביתו של הרב גלזר, הוא גילה שהאופנוע שלו נעלם. גנבו אותו.

דני הזדעזע. הוא השקיע באופנוע נתח ניכר מחסכונותיו, אבל הכי גרוע היה שהתפילין שלו היו בתיבת האופנוע. הוא קיבל את התפילין האלה מההורים שלו לבר מצווה. למרות שמשפחתו של דני שומרת מצוות, דני עצמו הפסיק להניח תפילין כחמש שנים קודם. אולם הוא בכל זאת לקח אותם איתו לכל מקום, אולי בתור מין קמע כזה. אופנוע, יקר ככל שיהיה, אפשר להחליף, אבל אין שום דרך לקנות שוב את התפילין שקיבל לבר המצווה.

דני התקשר מייד למשטרה. ואז הרב גלזר הסיע אותו במכוניתו כדי לסרוק את השכונה. בדרך כלל גנבי אופנועים גוררים את האופנוע למסתור קרוב, וחוזרים מאוחר יותר עם כלים מתאימים כדי להפעיל את המנוע. דני והרב גלזר הסתובבו כשעה באזור זירת הפשע, אולם לשווא. בסופו של דבר, הרב גלזר הביא את דני שבור הלב לדירתו.

דני היה יכול להגיב במרירות, תרעומת או כעס על הגנב שגזל ממנו את רכושו. אולם הוא הפנה את הזרקור אל עצמו ובחן את מעשיו. הוא הסיק שהוא יכול ללמוד מכך שמכיוון שלא הניח תפילין כל יום כמו שצריך, הוא איבד את הזכות להחזיק בהם, ולכן החליט לצאת כבר מחר ולקנות זוג תפילין חדש, ומאותו יום ואילך להניח אותם מידי יום.

בינתיים, הרב גלזר נסע חזרה הביתה, ומכיוון שלא מצא מקום חניה סמוך לביתו, הוא נכנס לחניון פרטי בתשלום שנמצא בהמשך הרחוב. הוא החנה את מכוניתו, וכשיצא ממנה הבחין בקיר נמוך בסמוך אליה. ושם, חבוי בין הצללים, עמד האופנוע של דני.

ובתוך התיבה, נחו תפילין הבר מצווה של דני.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן