החלק הראשון: להתעלות מעל לטבענו, חלק 1

יכולת השליטה העצמית עוזרת לנו להגיע להחלטות טובות יותר. כתוצאה מכך, ההערכה העצמית שלנו גדלה, מה שבאופן אוטומטי ממזער את האגו שלנו. משמעותו של אגו מצומצם, היא כמובן פרספקטיבה רחבה יותר. פרספקטיבה רחבה, מקלה עלינו לשמור על שליטה עצמית, וכך התהליך מתקדם או נסוג על פי כוח הרצון שלנו להתעלות מעל לטבענו ולבחור נכון.

תהליך צמיחה זה נראה כמערכת סגורה, שבה קיומו של כל רכיב תלוי בקודמו, ותהליכי ההתקדמות או הנסיגה מתגברים והולכים. בריאות רגשית משופרת ניתנת להשגה תוך עקיפת התהליך השקול הנ"ל, ופסיחה על המעגל הסגור. כשאנחנו מושפעים מהבזקי פרספקטיבה, היכולת לקבל את עצמנו לחלוטין מנקה את האגו ומכניסה אותנו למציאות שאינה מעוותת.

הגורם הראשון

התבוננות בבריאה עצמה, מגלה לנו שחייב להיות גורם ראשון כלשהו – ואנחנו יודעים שהגורם הזה הוא א-לוהים. יכולות להיות בריות (יצורים חיים, כוחות חיים ודוממים וחפצים) שנוצרו על ידי ישויות שונות, אבל ככל שנחזור לאחור בזמן, נגלה שמשהו חיצוני למערכת הסגורה הזאת היה חייב להיות אחראי על הפעלתה הראשונית. לא יתכן שכל דבר תלוי בקודמו – כוח כלשהו חייב להיות עצמאי, וא-לוהים הוא הכוח הבלתי תלוי ש"הפעיל" את היקום שלנו.

הגורם הראשון שלנו הוא ההכרה שאנחנו עצמאיים

מכיוון שאנו נבראנו בצלם בוראנו, חייב להיות גורם ראשון כלשהו שמצוי בתוכנו, אבל יחד עם זה גם מעבר לנו. חייבת להיות דרך התקדמות חיצונית ל"מעגל", בה נוכל להשתמש אם נרצה. אם כן, איזה דבר אנחנו - יצורים בעלי תוחלת חיים מוגבלת - יכולים להפעיל, שהוא לגמרי בלתי תלוי בנו עצמנו?

הגורם הראשון שלנו הוא ההכרה שאנחנו עצמאיים. חכמינו ז"ל אומרים, "חביב אדם שנברא בצלם [א-לוהים]". מתנת הא-ל של הבחירה החופשית ניתנה לכל בני האדם, ובכל זאת היא משנית למתנת המודעות שנתן לנו הא-ל. כפי שאומרת המשנה, "חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם א-לוהים, עשה את האדם" (פרקי אבות ג, יח) – החיבה היתרה מתגלה בזה שא-לוהים אמר לנו שנבראנו בצלמו.

לא-לוהים, שאינו פיזיקלי, אין דמות וצורה, אז למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שנבראנו בצלמו? הכוונה היא שבני האדם חופשיים לעצב את המציאות שלהם, ומבחינה זאת דומים לא-לוהים, שהוא חופשי ועצמאי לחלוטין.

בחירה חופשית מעניקה לאדם את היכולת להתנשא מעל לטבעו. מתנה זו לא ניתנה לאף יצור אחר, כפי שמתואר במשל הקלאסי של איזופוס על הצפרדע והעקרב.

"האם תעזרי לי לחצות את הנהר?" שאל העקרב את הצפרדע. "עלה על גבי!" ענתה הצפרדע, "אולם עליך להבטיח שלא תעקוץ אותי." "מבטיח", אמר העקרב בחביבות. הוא עלה על גב הצפרדע, ויחד החלו חוצים את הנהר. פתאום עקץ העקרב את הצפרדע, שברגעיה האחרונים שאלה בתמיהה, "מדוע עקצת אותי? הן שנינו יחד נטבע עכשיו בנהר." והעקרב ענה "לא הייתה לי ברירה, זה הטבע שלי."

בעלי חיים לא יכולים לרסן את דחפיהם ולגלות שליטה עצמית. מעשיהם משקפים את תאוותיהם. כשאנחנו, לעומת החיות, משתמשים בבחירה החופשית שלנו, אנחנו הופכים להיות שותפים בבריאה של עצמנו. לכן נאמר שמטרת הבריאה מונחת על הבחירה החופשית.

כל שינוי חיובי מתחיל בגרסא כלשהי של, "אני אחראי, ושום דבר בחיים שלי לא ישתנה לטובה, אלא אם אני עצמי אשתנה"

כל עוד אנחנו מאמינים שאיכות חיינו נובעת מנסיבות חיינו, ולא מהבחירות היזומות שלנו ומתגובותינו למצבים שונים, אנחנו נשארים חסרי אונים. כל שינוי חיובי מתחיל בגרסא כלשהי של, "אני אחראי, ושום דבר בחיים שלי לא ישתנה לטובה, אלא אם אני עצמי אשתנה. זאת לא אמורה להיות מנטרה או הצהרה שחוזרים עליה; אלא, ברגע שאנחנו מאשרים ומקבלים את התובנה הזאת כאמת, היא תישאר לנצח חלק מאיתנו.

מדוע קבלת אחריות היא הדרך להגיע לקבלה עצמית? אנחנו לוקחים אחריות על מה שאנחנו מקבלים, ואנחנו מתעלמים ממה שאנחנו לא רוצים לראות. אין בטבע דבר שאינו רלוונטי; לכל דבר יש מטרה ותכלית. החיים שלנו וכל מה שבתוכם, חייבים לזכות בהכרה. כשאנחנו מתעלמים ממשהו, כל דבר שהוא, לא משנה כמה חסר משמעות, אנחנו נכנסים לעולם של שקר – ועקב כך גם לעולם של סבל. קבלת אחריות מובילה מייד להרחבת הפרספקטיבה, כשאנחנו מאפשרים למציאות רבה יותר לחדור לטווח הראייה שלנו, אין לנו עוד עניין להתכחש לה, על מנת להגן על בריאותנו הפסיכולוגית – ובוודאי שאנחנו שואפים להגיע לבהירות. סביר להניח למשל, שחולה סוכרת שאובחן לא מכבר, יבחן תחילה כל מרכיב בהרגלי התזונה שלו, שהוא יאשים את הגנים, את ההורים ואת סגנון החיים הלחוץ. אולם כל אלה יהפכו בלתי רלוונטיים עם הזמן, והוא יפנה את מחשבותיו לנתיבים מעשיים ומועילים.

בראשית

לאחר שאדם הראשון נברא, הייתה לו פרספקטיבה מושלמת, מכיוון שהאגו שלו היה חיצוני. אולם, כתוצאה מהחטא, האגו הפך להיות חלק מההרכב הפנימי שלנו. א-לוהים אומר לאדם וחווה שהם יכולים לאכול וליהנות בחופשיות מכל מה שבגן עדן, חוץ מפרי עץ הדעת טוב ורע. כפי שאנו יודעים, הנחש פיתה את חווה לאכול מפרי העץ, ולאחר שהיא אכלה ממנו, היא הביאה ממנו גם לאדם. כשא-לוהים שואל את אדם וחוה על מעשיהם, "ויאמר האדם – האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל", והאישה אומרת "הנחש השיאני, ואוכל" (בראשית ג, ח-יג).

המדרש אומר שא-לוהים שאל את אדם "איכה" – איפה אתה? – כדי לתת לאדם הזדמנות להתוודות על חטאו ולחזור בתשובה לפני שא-לוהים ידבר שוב ויקבע את ענשו. במקום לקחת אחריות, אדם מאשים בחטאו את חווה, וחווה מאשימה את הנחש. אילו הם היו מכירים בטעות, הם היו כשירים יותר למחילה. כשאנחנו מקבלים אחריות על מעשינו ועל חיינו, אנחנו מטהרים את עצמנו מהאגו.

כל מצב מביא עמו את ההזדמנות להתנצל על מעשינו ולקחת אחריות. נכון לומר "אני עושה את זה כי אני לא מצליח לשלוט בעצמי", במקום לומר, "זה בסדר." האמירה הראשונה אמיתית. השנייה היא שקר.

כמה שנדגיש את זה, זה לא יהיה יותר מדי - אפילו כשאנחנו בוחרים לא לקחת אחריות על מעשינו, כל עוד אנחנו מודעים לכך שהיינו יכולים להתנהג באופן שונה, המודעות האינטלקטואלית שלנו מתעלה לרמה הרבה יותר גבוהה. גישה זו עומדת בניגוד לתחושת אובדן השליטה, וההרגשה של האדם כאילו הוא קרבן של הנסיבות. במקום להצדיק את מעשינו, עדיף להכיר בכך שבחרנו לא לנהוג באחריות. בכך שנזכיר לעצמנו שתמיד יש לנו בחירה, נחזק את התפישה שאנחנו אחראיים, בין אם בסופו של דבר נהגנו באחריות ובין אם לאו. במקום לקבור את בחירותינו מאחורי אשליית חוסר האונים, נישיר מבט אל המציאות.

לחיות בעולם של מציאות

קבלת ההכרה שאנחנו אחראיים על מעשינו, משפיעה בסופו של דבר על הנשמה שלנו לנהוג באחריות רבה יותר, ועקב כך משנה אותנו. נוכל לקדם יותר את התהליך, אם נקל עוד יותר את ההתעלות מעל לטבע שלנו. הקריטריון הראשון לכך הוא שנקדם את חיינו בכיוון השאיפה של נשמתנו, ולא דרך שרשרת תגובות הקשורות לאג'נדה החגה סביב האגו שלנו. רק כשאנחנו לא מרוצים מהכיוון הכללי של חיינו, נניח לאכזבות הקטנות לתפוח בלי פרופורציות, ולגרום לנו ללחץ משמעותי.

בסופו של דבר אנחנו אחראיים על הסיפוק שלנו בחיים

הקריטריון השני הוא להכיר בהשפעת מעשינו. לאדם מסוים, למשל, יכול להיות קשה להתגבר על אכילת מאכלים מזיקים החביבים עליו, ורק מדי פעם הוא מצליח להגיע אל מעיין המשמעת העצמית שלו. ולמרבה הפלא, אם הוא מפתח למשל אלרגיה שמסכנת את חייו לאותו מזון בדיוק, אז יכולתו להתגבר ולא לאכול אותו נהיית קלה בהרבה. האם הוא קיבל פתאום תמריץ של הערכה עצמית או כוח רצון? לא. המאזן השתנה.

בדומה, ככל שאנחנו מגבירים את ההערכה העצמית שלנו, נרצה להשקיע בבריאותנו ובשביעות הרצון והאושר ארוכי הטווח שלנו, בלי קשר לתחושת הערך העצמי שלנו. כשהמחיר לא שווה את זה, אנחנו נאלצים להעריך מחדש את המצב. מהדוגמא שלעיל, אנחנו מבינים שאפילו בלי לשנות את עצמנו, אנחנו מתעוררים ונדחפים לשנות את התנהגותנו, כאשר אנחנו מתחברים לחלוטין לתוצאה ולהשפעה שיש למעשינו על בריאותנו הכללית.

תפקיד האגו הוא להסוות את המציאות ולהסתיר מאיתנו את התוצאות האלה. ברגע שאנחנו מבינים את התהליכים הפנימיים באדם, אנחנו מסירים את המסך, ואז, כשמתעוררת הזדמנות לבחירה, נבחן בבהירות את מה שאנחנו עשויים להרוויח או להפסיד.

בסופו של דבר אנחנו אחראיים על הסיפוק של עצמנו בחיים, בין אם נבחר לקבל זאת ובין אם לאו. אם נקבל את האחריות על חיינו, לא יהיה דבר שיוכל לעצור אותנו; ואם לא, לא יהיה דבר שיוכל להניע אותנו.