התמודדות עם המציאות יכולה להיות מאתגרת, לא תמיד היא מתיישבת עם מה שאנחנו רוצים או הצורה בה אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות.

ככה זה עובד:

כשהמציאות מתנגשת עם היכולת שלנו לקבל אותה, היא יוצרת קונפליקט פנימי שנקרא דיסוננס קוגנטיבי. תחת משקל פסיכולוגי זה, אלה שיש להם הערכה עצמית נמוכה, מרגישים צורך להצדיק את עצמם. הם צריכים למצוא הגיון בעולמם ובבחירותיהם בצורה הכי פחות מכאיבה, כשלהיות צודק זוכה לעדיפות גבוהה יותר מאשר לעשות את מה שנכון.

כדי להמחיש את הדבר, דמיינו לעצמכם שאתם קונים שעון ב-2000 ₪. אחר כך אתם מדפדפים בעיתון ורואים את אותו השעון מפורסם למכירה תמורת 1500 ₪ בלבד. גילוי זה יוצר חוסר התאמה רגשי. אנחנו רוצים לראות את עצמנו כצרכנים נבונים וחסכנים, אבל הפרסומת מוכיחה כפי הנראה שההיפך הוא הנכון. או שסידרו אותנו ושילמנו יותר מדי, או שהפרסומת לא מציגה את מה שנראה כנכון. רמת ההערכה העצמית שלנו היא זאת שתקבע את תהליך החשיבה שלנו. אם יש לנו רמת הערכה עצמית בריאה, נבחן את הפרסומת ואם נאמין שהיא נכונה, נסיק שטעינו.

עבור אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, כל דבר נחשב לאיום על שלמותו הפסיכולוגית

כשחסרה לנו הערכה עצמית, יהיה לנו קשה בדרך כלל לזהות בעצמנו את גורם הבעיה, משום שמבחינה רגשית אנחנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו לטעות. במקום להודות על הטעות, אנחנו מעדיפים להאמין ש"העולם לא הוגן", או ש"כולם שקרנים". וכך זרעי הפרנויה והנוירוזה מכים שורש. לפני שהמחשבה המודעת שלנו נאלצת לקבל מציאות לא נעימה, אנחנו עלולים גם להתאים את ערכינו ולהחליט בפזיזות שזמן שווה יותר מכסף, ושפשוט לא שווה לקנות במחיר נמוך יותר. בכל אופן, משהו יצטרך להתכופף (בעוד שרוב האנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה יסרבו לקחת אחריות, אלה שההערכה העצמית שלהם נמוכה עוד יותר, עלולים לייסר ולכעוס על עצמם. הערכה עצמית בריאה מאפשרת לאדם להכיר בשגיאותיו, בלי להאשים את עצמו או את העולם).

האינסטינקטים שלנו מגוננים על בריאותנו הפסיכולוגית בצורה דומה מאוד לזו בה אנחנו מגוננים על גופנו. כשקם איום על שלמותנו הגופנית, נכנסת לפעולה תגובה מהירה של 'להילחם או לברוח'. בדומה, כשקם איום על שלמותנו הפסיכולוגית, אנחנו מגייסים לפעולה את תגובת ה'לקבל או לדחות'. כשהנפש בריאה וחזקה, קריאת התיגר על העצמיות בדרך כלל מתקבלת ומטופלת באופן ישיר. נפש פחות חזקה עלולה במקום זה לדחות ולהסית את האיום.

בדיוק כפי שאדם חלש מבחינה גופנית יירתע מכל התמודדות פיזית, כך הופכת ההסטה לתגובתו המותנית של בעל החולשה הפסיכולוגית. אדם שמצבו הרגשי רעוע מגיב לקונפליקטים בדרכים הבאות: "אתה טועה" או "כזה אני". כמעט אין מקום ל"טעיתי", להכרה באחריות האישית. אדם כזה דוחה הצידה את העולם ואת נקודות חוסר הביטחון שלו, ובאותו תהליך נחלש עוד יותר, משום שהאני הפסיכולוגי שלנו יכול להתפתח רק דרך קבלה. זוהי מערכת החיסון הרגשי שלנו. באדם בעל חוסר הערכה עצמית, תגובת ההסטה פועלת כל הזמן, וכל דבר נחשב לאיום על שלמותו הפסיכולוגית.

בכל פעם שאנחנו מסרבים להכיר בָּאמת לגבי כל פן שהוא בעצמיותנו (או שאנחנו מוקיעים את עצמנו על חוסר השלמות שלנו), אנחנו שולחים מסר בלתי מודע - "אני לא שווה". כמשל, כלי הרכב של היום מעוצבים כך שבמקרה של תאונה, הרכב יספוג מה שיותר מאנרגיית ההתנגשות. אי אפשר להשתמש באנרגיה הזאת אחר כך, משום שהיא מושקעת בעיוות הקבוע של שלדת הרכב. בדומה, כשאנחנו מתנגשים במציאות ומסרבים לקבל אותה, נוצרות בנו פגימות.

ההתכחשות למציאות אינה משנה את המציאות, היא משנה אותנו – את האני האמיתי שלנו. אם אנחנו כנים לחלוטין עם עצמנו (וכיוצא מכך, עם אחרים), אז האגו לא נכנס לפעולה. האגו שורד ומשגשג רק בעולם של שקר.

אם לא נוכל לקבל את עצמנו, לא נוכל לראות מעבר לעצמנו. נהיה עסוקים מדי בלשפוט, להאשים ולעוות את עולמנו

ברגע שקיבלנו במלואו דבר מה הנוגע לנו או לחיינו, אנחנו כבר לא צריכים לברוח ממנו. לא משנה לנו מי יודע על זה או מי יגלה, וכך איננו מניחים למציאות לכבול אותנו. בשלב זה, חששותינו נעלמים, משום שאיום החשיפה העצמית כבר לא קיים. הדבר היחיד שניתן באמת להסיט ולדחות הוא דמיון.

האמת, ברגע שהיא מתקבלת, לא יכולה להיפגע או להתעוות, ובכל זאת אשליה יכולה להימוג בלחישה או מבט.

אין רע בלראות את עצמנו כפחות ממושלמים - זה ישר ובריא, ורחוק מאוד מאדם שרואה את חוסר השלמות שלו ואז כועס על עצמו שהוא לא שווה כלום.

אם לא נוכל לקבל את עצמנו, לא נוכל לראות מעבר לעצמנו. נהיה עסוקים מדי בלשפוט, להאשים ולעוות את עולמנו.

כל רגע בכל יום נושא את הפוטנציאל להשגת פרספקטיבה – בין אם דרך בחינת עלה הנושר מעץ או התפעלות מפלאי גוף האדם. למרבה הצער, בדרך כלל אנחנו מתעלמים ממה שנמצא ממש מול עינינו, כך שרבים מאיתנו משיגים את הפרספקטיבה רק דרך ניסיונות משמעותיים או אירועים יוצאי דופן בעולם; וככל שאנחנו שקועים יותר בעצמנו, דרושה ההתרחשות משמעותית יותר, כדי להצליח להסיט את תשומת ליבנו מעצמנו.

החלק השני: להתעלות מעל לטבענו, חלק 2