ראיתי אותו בתוכנית אירוח טלוויזיונית כשביקרתי בארה"ב. הוא נראה כמו מייקל ג'קסון, דיבר כמו מייקל ג'קסון, שר כמו מייקל ג'קסון ורקד כמו מייקל ג'קסון - ובכל זאת הוא לא היה מייקל ג'קסון אלא מישהו אחר.

לא זוכר איך קראו לו, ולמען האמת זה לא כל כך משנה, משום שכבר מנעוריו הוא הפך להיות 'הכפיל של מייקל ג'קסון' – משימה לא פשוטה בכלל אם לוקחים בחשבון את כל שינויי המראה והניתוחים הפלסטיים שעבר ג'קסון במשך חייו. אותו הכפיל השקיע סכום אגדי של 150,000 דולר על ניתוחים פלסטיים וסידורי שיער כדי להתאים את עצמו למראהו המשתנה תדיר של המקור.

לקראת סוף הראיון, המנחה שאל את הכפיל אם הוא היה פועל אחרת אם היתה לו האפשרות לחזור אחורה בזמן? "כן", הוא ענה, "הייתי משקיע את כל הכסף הזה בעצמי."

סביר למדיי שלאדם שמסוגל לשיר ולרקוד כמו ג'קסון, יש כישרונות לא מבוטלים, ואני משוכנע שעובדה זאת לא חמקה מתודעתו של הכפיל. הוא היה יכול לפתוח קריירה של זמר או רקדן, הוא היה יכול לשיר שירים שנכתבו, הולחנו ועובדו במיוחד עבורו, ולא עבור אף אדם אחר. ואם רק היה לו קצת מזל, אולי הוא אפילו היה יכול להפוך לסלבריטי בעצמו.

אבל הוא לא – בתודעת הציבור הוא לא יותר מ"הכפיל של..." יצור חסר מהות עצמית.

מי אני?

רואים אותם בכל מקום. כפילים של... דמויות שמאבדות את עצמיותן לטובת דימוי חיצוני אותו היו רוצות לסגל לעצמן, כדי להיות כמו... לפעמים ה"כמו" הוא אדם – שחקן, ספורטאי או דוגמנית – ולפעמים הוא יציר דמיונם של הפרסומאים. מי ששותה קוקה קולה מרגיש צעיר, ומי ששותה פפסי מרגיש תוסס ורענן. משקאות האנרגיה מתאימים להרפתקנים כובשי עולם, ובירה – לגברים.

רק מעטים בוחנים את עצמם כדי לגלות מהן תכונותיהם האמיתיות

החיפוש אחרי ה"אני" מתחיל בדרך כלל בגיל ההתבגרות, גיל שבו אנחנו מגלים פתאום את הייחודיות האישית, את השונות ואת מגוון הפרצופים שכל אחד מאיתנו מגלם בחייו. נער שעד כה לא הוטרד כלל מהתנהגות שלו בנסיבות שונות, שואל פתאום את עצמו – "רגע. מי מכל אלה הוא אני? – הילד שרב כל הזמן עם אמא? הבחור האחראי בחברה? התלמיד השקט? או אולי דווקא הילד הרועש במסיבות?"

ככה מתחיל החיפוש, אולם מהר מאוד הוא משנה את אופיו.

רק מעטים בוחנים את עצמם כדי לגלות מהן תכונותיהם האמיתיות. רק מעטים מבינים שכל פן ופן בדמותם נובע מאישיות כוללת אחת, ומנסים לחשוב כיצד להתייחס למעלותיהם וחסרונותיהם (ונטיית ההידמות בכלל זה) בצורה הנכונה, ולנצל אותם לטובה – אך הרוב מחליפים מהר מאוד את השאלה "מי אני?" בשאלה הקלה יותר "כמו מי הייתי רוצה להיות?"

למרות שדי מובן שכאשר שואלים אותנו מי אנחנו, אנחנו מגיבים כמצופה ומשיבים "אני פובלציסט" או "שמי אברהם רינת" או "אני אב לחמישה" וכדומה. אף אחד לא היה רוצה שבתשובה לשאלתו התמימה נתחיל לשפוך בפניו את כל היתרונות, החסרונות והמאפיינים שמגדירים אותנו.

הקושיה האמיתית היא מה אנחנו עונים לעצמנו כשאנחנו שואלים "מי אני?" (אם לא נטשנו את שאלת הזהות העצמית שלנו אי שם במזרח הרחוק או במסדרונות האוניברסיטה). האם אנחנו מגדירים את עצמנו על פי התחפושת שתפרנו לעצמנו, או על פי האישיות הפנימית האמיתית שלנו?

להיות מי שאני

אנחנו משקיעים כסף, זמן ונתחי חיים כדי לרדוף אחר הזהות הדמיונית החמקמקה. נוסעים לאופרה בוינה כדי להרגיש בוהמיינים או עם תרמיל גב לסאונת יערות הגשם, כדי לחוש את טעמה של ההרפתקנות.

הבעיה היא שככל שאנו מתבגרים, קשה לנו יותר להיפרד מהמסכה שעטינו על עצמנו, להשיל את התחפושת היקרה והמושקעת ולהביט פנימה. ככל שאנחנו מתבגרים, קשה לנו יותר להודות בטעות, להיפרד מהדמות שכל כך רצינו להיות, ולהשקיע את הזמן שנותר כדי להיות מה שאנחנו יכולים להיות באמת.

ובכל זאת – עדיף מאוחר מלעולם לא.

גם אם נצפה את המלון המשובח ביותר בירוק של אבטיח, נשקה אותו בצבע מאכל אדום ונשתיל לתוכו גרעיני אבטיח – הוא עדיין לא יהיה יותר מ"כמו" אבטיח, ולא מוצלח במיוחד. ולעומת זאת בתור מלון...