לפני כמה ימים נקשה אישה מבוגרת על דלתי, ושאלה אם תוכל לראות את הבית שלי מבפנים. היא הסבירה, קצת במבוכה, שלפני קרוב ל-70 שנה היא גרה בסלון שלי עם הוריה וחמשת אחיה.
לבנה, כפי שהיא הציגה את עצמה, נראתה לי מייד שונה במשהו מהטיפוס הישראלי הרגיל. היא אישרה את הרושם שלי והסבירה שהגיעה ארצה לביקור קצר, מאחת הקהילות הישראליות העשירות ביותר בחו"ל.
לבנה נכנסה לביתי ומייד הפנתה את מבטה אל המדרגות שנוספו כשעיצבנו את הבית שלנו מחדש לפני חמש שנים, והפכו אותו מדירת חדר לבית של 4 חדרים. הצעתי להראות לה את הקומה החדשה, אבל היא לא שמעה אותי.
היא בחנה את הסלון שלנו, ונראתה קפואה במקומה. "ככה בדיוק אני זוכרת אותו!" היא אמרה בקול סדוק כשהיא נכנסת לאט פנימה. ממש מול עיניי, אורו פניה, והיא הפכה מהאישה הקוסמופוליטית שנכנסה לביתי, לאותה ילדה קטנה שהתגוררה בחדר זה לפני שנים רבות.
היא הצביעה לעבר אחת הפינות ואמרה, "כאן ישנו ההורים שלי!" ואז על פינה אחרת ואמרה, "וכאן ישנתי אני, עם חמשת האחים שלי!"
כששאלתי אותה איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים גרו באותו חדר, היא שלחה אליי חיוך אירוני גדוש בנוסטלגיה. "אל תשאלי!"
לבנה הסתובבה בסלון. "האחים והאחות שלי היו רודפים אחד אחרי השני בחדר הזה במשך שעות. אני עוד זוכרת את נרות השבת שאמא שלי הדליקה שם, ואת הסעודות המשפחתיות שהיינו אוכלים יחד, כאן, כשאבא שלי חזר מבית הכנסת. והחלונות! אלה החלונות שעליהם הייתי יושבת בחורף ומסתכלת איך הגשם יורד."
"שם," היא הצביעה על פרוזדור הכניסה, "היה לאמא שלי מטבח. לא היה שם יותר מארון עם תנור גז קטן, אבל אני לא אשכח את ריחות התבשילים שליוו אותי כבר מהמדרגות כשהייתי חוזרת מבית הספר. הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוה!"
קשה לדמיין איך הסתדרה משפחתה של לבנה בתנאים צפופים כל כך. אני אם לארבעה ילדים, לא ששה, ובכל זאת מרגישה שקצת צפוף לי בבית הגדול לפחות פי שלושה מזה שבו עברה ילדותה של לבנה.
ויותר מזה: אותן שנים שבהן חיה לבנה עם משפחתה בסלון שלי, היו שנים של צנע, מלחמות, עוצר, וקיום מהיד לפה.
אחרי שלבנה הלכה, חשבתי עליה המון. חשבתי על הבת שלי שתדפוק על דלת הבית בעוד 70 שנה. מה היא תספר על השנים שבהן חיה בבית הזה עם הקשקושים על הקירות?
מה שהפתיע אותי היה שזיכרונותיה העיקריים של לבנה לא היו של אותם 'רגעים בלתי-נשכחים' מרגשים בחייה הצעירים. הזיכרונות הנעימים ביותר היו דווקא של שגרת חיים משפחתית יומיומית – משחק תופסת עם האחים שלה, אמא שמבשלת במטבח, סעודות שבת. הזיכרונות המתוקים ביותר היו אלה שבהם המשפחה פשוט הייתה יחד. באמת ביחד.
טבעי שאנחנו מלאי תודה על דברים חדשים. אנחנו אסירי תודה על תינוק חדש שחיכינו לו בדאגה. אנחנו אסירי תודה על משרה חדשה שחיפשנו במשך חצי שנה; על זכייה של מיליון שקל בלוטו; על החלמה ממחלה.
אחד הדברים המהפכניים בגישתה של היהדות הוא ללמוד להכיר תודה גם על ברכות החיים השגרתיות בחיינו.
לפקוח את העיניים בבוקר ומייד להודות לא-לוהים שאנחנו עדיין חיים.
להיכנס לשירותים ואחר כך לומר ברכת תודה שהגוף שלנו מתפקד כראוי.
לשבת מול קערית קורנפלקס, ולפני שטועמים ממנה להגיד תודה לבורא שיש לנו אוכל.
להתפלל שחרית ולהודות על המתנה של להיות יהודי, שניתנת לנו יום יום.
כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות לא-לוהים על כל הדברים שבהם התברכנו. אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים.
על משחקי תופסת בסלון, על סעודות משפחתיות לאור נרות השבת, על חום ביתי מפנק כשאנחנו מביטים החוצה אל החושך הקר.
עצרו לכמה רגעים והכירו תודה על המתנה היומיומית של פשוט להיות ביחד. באמת ביחד.
(16) רבקה, 20/6/2020 21:46
בזכותך אשים לב לרגעים הקטנים והיקרים בחיינו
תודה חנה. מאמר נפלא בפשטותו ונכנס עמוק ללב.
(15) נורית, 18/2/2010 08:20
תודה
מאוד מצמרר , נכון ונכון צריך לומר תודה לקב"ה כל בוקר על הנשימה, בריאות, פריחה,עבודה וכל יכולת שלנו
(14) איל, 14/2/2010 15:54
תודות לכם
ב"ה אתם ורק אתם הם אלה שבזכותם המאמרים האלה קורמים עור וגידים ומונפשים למול עיננו. כל תגובותיכם מאשרו את הרגשתי , תודות לכם.
(13) אנונימי, 14/2/2010 09:38
כתבה מקסימה ומעוררת
באמת לא שמים לב לשגרה,אנחנו באמת צריכים להודות על כל אותם רגעים נעימים ופשוטים שלנו כאמא,כאשה,כבת.....כמשפחה.תודה, על הכתבה הנפלאה.
(12) יעל, 10/2/2010 15:09
זכרילדות באים עונות הם הריחות.
לפעמים מגיע לאפינו ריח ילדות נשכח, נושן. רובנו מתרפקים על הריחות והתבשילים שאמא בישלה בין בימות החול ובין בחגים ושבתות. אלו זכרונות!
(11) רבקה, 8/2/2010 12:28
תודה על הרגעים
באמת צריך להעריך את הרגעים של הביחד זה צריך להאיר את עיננו לשמר ולטפח ,מי כמוני מבינה היום על מה מדובר.
(10) אילנה חיון, 8/2/2010 09:27
הכרת תודה
בס"ד אני אמא ל-4 ילדים בנים ובנות משפחה מסורתית ומזה מס' שנים שאני הולכת לשעור תורה , לימדתי את הילדים להקדים תפילה לכל דבר שהם חפצים בו ולאחר שהם נענו משמיים להודות לבורא עולם שקיבלו מה שבקשו מה'
(9) זהבה דריהם, 8/2/2010 08:45
רגעים שנישכחים
מי מאתנו מקדיש זמן ,וחושב על נפלאותיו של מלך מלכי המלכים, הוא רק מחכה שנדבר אליו.הוא למעלה בשבילנו ,יחד עם המלאכים וכל שנבקש לו יהי.ולא הכל מובן מאליו.סיפור קטן אספר לכם, באחד הימים בקרתי את אימי הקשישה, והבאתי לה תיק לארועים מיוחדים,ואמרתי לה בזכות התיק הזה בנך יתחתן לא עבר חודש, ואמא התבשרה שאחי הרווק בן 48 מתחתן אתם בטח אומרים ממש הזוי,סיפור גדול.אלה רגעים בלתי נשכחים.להודות ולבקש התפילה מתקבלת.ההבנה והתובנה מאוד עמוקים.הערב החתונה ושיהיה במזל טוב.ניסים ונפלאות לכולנו.
(8) טל, 7/2/2010 22:21
מודה אני לפניך...
בדיוק בדקות אלה אני חוגגת את תחילתו של יום ההולדת ה-31 שלי ונשאלתי מוקדם יותר אם אני נרגשת לקראת היום הזה... לפני כשנה וחצי נהרג אחי היחיד לוחם ימ"מ בתאונת אימונים וכל היום הזה המחשבות שלי נסחפות דווקא במחשבות ובגעגועים אליו, לסימן, למזל טוב, לאיזושהי צורת תקשורת ואות ממנו.. אני חושבת שאין טוב יותר מהמאמר כמתנה ותזכורת על מה צריך להודות ולהעריך..הדברים הקטנים שלא שמים לב אליהם ונראים לנו כ"כ ברורים וולצערנו רק כשאינם בהישג יד מקבלים משמעות עצומה. אז תודה רבה לך בורא עולם על נשמה שנתת בי ושאתה משמרה בקרבי..
(7) אנונימי, 7/2/2010 20:06
מאמאר מקסים, צריך לרען את עצמנו ולהזכיר לנו מידי פעם להכיר טובה ולהודות לה' על הטוב היום יומי והלכאורה מובן מאליו. תודה.
(6) רינת, 7/2/2010 18:27
נכון. כמה חשוב להודות על כל הדברים הכל כך פשוטים שנראים לנו כל כך ברורים מאליו..
מחר , מחרותיים.. כאשר תצאו לטייל, הסתכלו רגע על העצים, הדשא, השמים, העננים, הגשם, הירח.. עד כמה יפים הם ..כמה יפה היא הבריאה וכמה חכמה יש בה. אני מסתכלת ועד כמה שזה נשמע מוזר.. מתרגשת כל פעם מחדש.
(5) , 7/2/2010 17:18
מה שכתבת.
מאד נהנתי לקרוא את מה שכתבת. הדברים שלך נכונים, אמיתים ובטח נוגעים בכל אחד מאיתנו. תמיכי לכתוב ואני אשמח לקרוא. ממיכל- קיבוץ שער הגולן.
(4) , 7/2/2010 16:24
רגעים נשכחים
ריגשת אותי מאוד בסיפורך.דומני שלכל אחד מאיתנו ישנו באמתכת סיפורים, של חיינו מימים ימימה.הכל אבל צבוע בצבעים אחרים, אמיתיים יותר רגישים יותר,מגיעים מעומקים שונים ואחרים. ואלו ימים שלא ישובו עוד...
(3) דב, 7/2/2010 15:18
.... תודה על הרגעים הנשכחים
שלום . הנוסטלגיה גורמת לנו לצבוע את המאורעות , אפילו הקשים , מהעבר , בצבעים ורודים . בכל דור אנו נעשים מפונקים יותר , ודירה הגדולה פי כמה , ומאוכלסת בפחות , נראית לנו קטנה . יש אנשים החיים על העבר , ויש כאלה המחפשים את העתיד אפילו אם הוא העולם הבא . אדם צריך לחפש בחייו העכשויים את כל הטוב , להנות בכל רגע ממה שיש לו . יעשה את כל הישר כדי להיטיב את מצבו ולשאוף שבהווה ימצא חן ושכל טוב בעיני כל הסובבים אותו . בברכה , דב
(2) לאה, 7/2/2010 14:19
להעריך את הדברים הקטנים
אני בהחלט יכולה להאמין שניתן לגדל מספר גדול של ילדים בחדר אחד. אימי שתחיה, נולדה בשכונת הבוכרים, בחצר ירושלמית, וגדלה באותו החדר עם עוד 7 אחים ואחיות. כשאני עוברת בשוק מחנה יהודה ומרחרחת בין הסמטאות, אני מזהה מתי שהוא ריחות של נפט ואוכל שמתבשל לאט לאט על פתיליות - וזה געגוע לסבתא שלי עליה השלום, ולפשטות ולנדיבות שהיו בצלחת אחת.
(1) חגית, 7/2/2010 13:14
מקסים
מקסים