לפני כמה ימים נקשה אישה מבוגרת על דלתי, ושאלה אם תוכל לראות את הבית שלי מבפנים. היא הסבירה, קצת במבוכה, שלפני קרוב ל-70 שנה היא גרה בסלון שלי עם הוריה וחמשת אחיה.

לבנה, כפי שהיא הציגה את עצמה, נראתה לי מייד שונה במשהו מהטיפוס הישראלי הרגיל. היא אישרה את הרושם שלי והסבירה שהגיעה ארצה לביקור קצר, מאחת הקהילות הישראליות העשירות ביותר בחו"ל.

לבנה נכנסה לביתי ומייד הפנתה את מבטה אל המדרגות שנוספו כשעיצבנו את הבית שלנו מחדש לפני חמש שנים, והפכו אותו מדירת חדר לבית של 4 חדרים. הצעתי להראות לה את הקומה החדשה, אבל היא לא שמעה אותי.

היא בחנה את הסלון שלנו, ונראתה קפואה במקומה. "ככה בדיוק אני זוכרת אותו!" היא אמרה בקול סדוק כשהיא נכנסת לאט פנימה. ממש מול עיניי, אורו פניה, והיא הפכה מהאישה הקוסמופוליטית שנכנסה לביתי, לאותה ילדה קטנה שהתגוררה בחדר זה לפני שנים רבות.

היא הצביעה לעבר אחת הפינות ואמרה, "כאן ישנו ההורים שלי!" ואז על פינה אחרת ואמרה, "וכאן ישנתי אני, עם חמשת האחים שלי!"

כששאלתי אותה איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים גרו באותו חדר, היא שלחה אליי חיוך אירוני גדוש בנוסטלגיה. "אל תשאלי!"

לבנה הסתובבה בסלון. "האחים והאחות שלי היו רודפים אחד אחרי השני בחדר הזה במשך שעות. אני עוד זוכרת את נרות השבת שאמא שלי הדליקה שם, ואת הסעודות המשפחתיות שהיינו אוכלים יחד, כאן, כשאבא שלי חזר מבית הכנסת. והחלונות! אלה החלונות שעליהם הייתי יושבת בחורף ומסתכלת איך הגשם יורד."

"שם," היא הצביעה על פרוזדור הכניסה, "היה לאמא שלי מטבח. לא היה שם יותר מארון עם תנור גז קטן, אבל אני לא אשכח את ריחות התבשילים שליוו אותי כבר מהמדרגות כשהייתי חוזרת מבית הספר. הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוה!"

קשה לדמיין איך הסתדרה משפחתה של לבנה בתנאים צפופים כל כך. אני אם לארבעה ילדים, לא ששה, ובכל זאת מרגישה שקצת צפוף לי בבית הגדול לפחות פי שלושה מזה שבו עברה ילדותה של לבנה.

ויותר מזה: אותן שנים שבהן חיה לבנה עם משפחתה בסלון שלי, היו שנים של צנע, מלחמות, עוצר, וקיום מהיד לפה.

אחרי שלבנה הלכה, חשבתי עליה המון. חשבתי על הבת שלי שתדפוק על דלת הבית בעוד 70 שנה. מה היא תספר על השנים שבהן חיה בבית הזה עם הקשקושים על הקירות?

מה שהפתיע אותי היה שזיכרונותיה העיקריים של לבנה לא היו של אותם 'רגעים בלתי-נשכחים' מרגשים בחייה הצעירים. הזיכרונות הנעימים ביותר היו דווקא של שגרת חיים משפחתית יומיומית – משחק תופסת עם האחים שלה, אמא שמבשלת במטבח, סעודות שבת. הזיכרונות המתוקים ביותר היו אלה שבהם המשפחה פשוט הייתה יחד. באמת ביחד.

טבעי שאנחנו מלאי תודה על דברים חדשים. אנחנו אסירי תודה על תינוק חדש שחיכינו לו בדאגה. אנחנו אסירי תודה על משרה חדשה שחיפשנו במשך חצי שנה; על זכייה של מיליון שקל בלוטו; על החלמה ממחלה.

אחד הדברים המהפכניים בגישתה של היהדות הוא ללמוד להכיר תודה גם על ברכות החיים השגרתיות בחיינו.

לפקוח את העיניים בבוקר ומייד להודות לא-לוהים שאנחנו עדיין חיים.

להיכנס לשירותים ואחר כך לומר ברכת תודה שהגוף שלנו מתפקד כראוי.

לשבת מול קערית קורנפלקס, ולפני שטועמים ממנה להגיד תודה לבורא שיש לנו אוכל.

להתפלל שחרית ולהודות על המתנה של להיות יהודי, שניתנת לנו יום יום.

כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות לא-לוהים על כל הדברים שבהם התברכנו. אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים.

על משחקי תופסת בסלון, על סעודות משפחתיות לאור נרות השבת, על חום ביתי מפנק כשאנחנו מביטים החוצה אל החושך הקר.

עצרו לכמה רגעים והכירו תודה על המתנה היומיומית של פשוט להיות ביחד. באמת ביחד.