כל כך נהניתי שבעלי קנה לנו שלט חדש לדלת... עד שהבחנתי בדלת עצמה.

שנים של טביעות אצבעות, שרידי סלוטייפ, מדבקות, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על כל השאר, חקקו עצמם על דלת עץ לבנה (לשעבר) אחת. הצצה מהירה בשלט המקסים ובדלת המזעזעת הביאו אותי למסקנה האפשרית היחידה: אני חייבת לנקות את הדלת.

וכך, שעתיים אחר כך, הדלת הבהיקה והשלט השתקע בחינניות במרכזה, וכשהילדים שלי קמו בבוקר וראו את המטמורפוזה המוחלטת שעברה על דלת הבית, הם היו – כמובן – המומים.

"תראה אבא!" הם אמרו לבעלי. "הם ניקו את הדלת".

בעלי סיפר לי על תגובתם בשעשוע (אני עדיין ישנתי, תשושה מהמאמץ הנמרץ בלילה הקודם!)

"הם ניקו את הדלת?" ממש צעקתי. "הם זה אני! אני ניקיתי את הדלת!"

"הם ניקו את הדלת?" ממש צעקתי. "הם זה אני! אני ניקיתי את הדלת! מה הם חושבים? שפיות קסמים מגיעות כשכולם ישנים ומנקות את הרהיטים, מסדרות את הצעצועים, אופות עוגיות..."

אבל זאת האמת. בעולמו של ילד הרבה מושגים מעורפלים למדיי, והמכניזם המדויק של משימות כמו ניקוי בית הוא אחד מהם. אז בסכמה הכללית של ניקוי דלתות, נותרתי גיבור אלמוני ובלתי מהולל. לכל הפחות עד שבישרתי לילדי שאני היא זאת שעשתה את זה, יחד עם שני ריבועי סקוטש-ברייט וכמות בלתי מבוטלת של חומר ניקוי.

המקרה הזה עורר בי את ההבנה שהילדים שלי אינם היחידים שקצת מבולבלים בקשר למי עומד מאחורי ביצועה של כל משימה. בעלי עדיין זוכר איך שבילדותו הוא היה יורד במדרגות לפני פסח, ומגלה שביתו השתנה בדרך נס - המקרר והתנור עטופים בנייר אלומיניום ומשטח עבודה חדש מכסה את השיש. הוא תמיד חשב שגמדים קטנים היו עסוקים כל הלילה הקודם, ומעולם לא העלה בדעתו שאדם עומד מאחורי כל העבודה הזאת – או ליתר דיוק אמא!

במחשבה שנייה, יש עוד המון גיבורים אלמוניים שאני בדרך כלל לא מודעת אליהם:

"הם צבעו את הספסל בגינה." "הם חידשו את המלאי על המדפים בחנות." "הם תקנו את המעלית."

מאחורי כל "הם" כזה, מסתתר "אני" – בן אדם, לרוב אנונימי, שהשקיע מאמץ מסוים לעשות משהו בעולם. "הם" יכולים להיות אישה, איש או אפילו ילד. "הם" אולי מאוכזבים וחסרי שביעות רצון כשהם עושים את העבודה, או שהם שמחים ומלאי סיפוק. "הם" אולי שמחים מההנאה שאני מפיקה מהתוצר הסופי שהם ייצרו, בין אם זה סוודר, תפוח או עיתון.

ממש מעורר התפעלות ויראה לקחת כל כלי בית שהוא, להחזיק אותו ביד ולחשוב על האנשים הרבים שעמלו כדי לייצר אותו, בכל אחד משלביו. אפילו קיסם שיניים פשוט היה בהתחלה עץ – שכפי הנראה ניטע על ידי מישהו – שהיו צריכים לכרות, להוביל ולקצוץ לחתיכות קטנות. קופסת הפלסטיק שמכילה אותו היא סיפור בפני עצמו. קודם מישהו היה צריך לייצר את הפלסטיק, ואז להכין תבנית לכלי וכך זה נמשך הלאה והלאה.

בעקבות כל זה, אני מבינה כמה כפוית תודה הייתי, רק בגלל שהעיניים שלי איבדו את המיקוד

התגובה שלי לכך שהתייחסו אלי בתור "הם", רק מדגישה את הבעיה עם הגיבורים האלמוניים; הם אף פעם לא זוכים לקבל תודה ראויה לשמה. בעולם של עושי-טוב בלתי מוכרים, אין למעשה צורך – ולמעשה אין אפשרות מעשית – לבטא הכרת תודה. כל חוסר ההודיה הזה מוביל למצב עצוב, שבו הכרת תודה היא מחווה נשכחת. חוסר ההערכה שמבוטא ב"הם", הרבה יותר מחליש ממה שהעליתי אי פעם בדעתי... עד שחשתי את זה על בשרי.

בעקבות כל זה, אני מבינה כמה כפוית תודה הייתי, רק בגלל שהעיניים שלי איבדו את המיקוד.

"הם" תמיד עסוקים – מיליונים של "הם" - לדאוג שיהיה לי כל מה שאני צריכה; מחשמל בתנור ועד לקוצצי ציפורניים. אבל אפילו כשאני פוקחת את עיניי לאינספור ה"הם" (דבר שעושה פלאות בחיי), אני רק מגרדת את פני השטח.

זה כמו לפרוט לוח למולקולות, ואז לאטומים, ואז לאלקטרונים, ואז לקווארקים, ולחלק הבסיסי והאמיתי ביותר שלו; משום שכל "הם" הוא בסופו של דבר מהדורה מדוללת של "הוא".

"הוא" זה השלב הגבוה ביותר בסולם עושי החסד האלמוניים – "הוא" זה אלוקים. הוא אינו עבד סיני, המלקט אורז שבסופו של דבר יעשה את דרכו לצלחתי. הוא זה שדואג שהאקלים יתאים, שהגשם יספיק, ושזרעי האורז יגדלו למזון טעים ומזין. הוא הבורא של האורז; הוא יצר את לב החקלאי ועושה שהוא ימשיך לפעום, והוא זה שנותן לו כוח למלא את תפקיד יומו. הוא עומד אמנם מאחורי הקלעים, אבל הוא כל כך דומיננטי על הבמה; הבימאי המוחלט.

ואני, כמו הילדים שלי, הרבה פעמים חסרת הבנה – ובמיוחד חסרת הכרת תודה.

"מצאתי היום ברחוב שטר של 50 שקל... לא יודעת איך זה קרה." "מזג האוויר מושלם ליציאה", או אפילו יותר מוצלח - "כן כל הילדים מרגישים מצוין!"

זה כמו לייחס את המונה ליזה לצייר עלום שם. כמו להאמין שפיית השיניים השאירה את הכסף מתחת לכרית. כמו לחשוב שהגמד הקטן והירוק הגיע באמצע הלילה, נופף במטה קסמים וניקה את דלת הכניסה.

יש אלוקים מאחורי כל "הם" וכל "אני". יש אלוקים מאחורי כל דבר בכל העולם, וכשאנחנו מוצאים אותו בסופו של דבר, החיים שלנו משתנים.