לפני 25 שנה, נרשמתי ללימודים אקדמיים בתחום תיאולוגיה מודרנית. מנקודת המבט הליברלית של הלימודים, א-לוהים היה נושא אקדמי, מושג מופשט.

הסיבה לכך שבחרתי בדרך "מודרנית" של התבוננות בא-לוהים הייתה שהדרך המסורתית הרתיעה אותי. אבל אחרי בדיקה פנימית מעמיקה, הבנתי מה הטריד אותי כל כך. גיליתי שאני חש מאוים מאוד מהדרך המסורתית – משום שפירושה היה להתייחס לא-לוהים ברצינות רבה, כאל ישות אמיתית ביותר.

הרי אם א-לוהים הוא רק מושג, אינני חייב לו דבר ואיני חייב לשנות את חיי בצורה משמעותית כלשהי. אבל אם א-לוהים באמת קיים והוא באמת בורא העולם, אז עליי להתייחס אליו ברצינות. ופירוש הדבר הוא לשנות את חיי.

ברגע שהכרתי בכך שיש לי מחויבות אישית כלפי א-לוהים, ידעתי שחיי לעולם לא יהיו כמו קודם. א-לוהים הפך למרכז חיי. לא יכולתי עוד להשאיר אותו בשוליים.

השלב השלישי

ההכרה בחובתנו כלפי א-לוהים היא המפתח להתאהבות בו. זהו השלב השלישי מתוך ארבעת השלבים בתהליך זה.

נחזור במהירות על השלבים הראשונים לפני שנבחן לעומק את השלב השלישי.

השלב הראשון דורש מאתנו לפתח הערכה לנפלאות החיים. (ראו להתאהב בחיים). כדי להתאהב בא-לוהים, תחילה עלינו להתאהב בחיים. עד שלא נעריך כמה טובים החיים, לא נוכל להעריך כמה נפלא א-לוהים.

ברגע שאנו מעריכים את שפע הדברים הטובים שיש בחיינו, אנו מוכנים להתקדם לשלב השני, שהוא לפתח גישה של הכרת תודה (ראו להכיר תודה). גישה זו פירושה שעלינו להכיר בכך שכל דבר שיש לנו הוא מתנה וכי למעשה לא "מגיע" לנו דבר.

כשאנו מכירים בכך שכל מה שיש לנו ניתן לנו כפיקדון, אנו מרגישים קרבה עצומה לא-לוהים

הכרת תודה היא הדבק המחבר בין הדברים הטובים בחיים לבין מקורם – כלומר, בורא עולם. הכרת תודה פירושה להודות לא-לוהים על כל הטוב שהעניק לנו. כשאנו מכירים בכך שכל מה שיש לנו הוא לא רק מתנה אלא ניתן לנו בהשאלה, כפיקדון בידינו, אנו מרגישים קרבה עצומה לא-לוהים.

השלב השלישי של ההתאהבות בא-לוהים הוא אולי המאתגר ביותר. הוא גורם לנו להרגיש שלא בנוח ואנו נוטים לדלג עליו. אחרי הכל, אף אחד לא אוהב להיות בעל חוב לאדם אחר.

עם זאת, כדי לחוות את א-לוהים בצורה מעמיקה, עלינו להכיר בַּאמת הבלתי מעורערת שיש לנו חוב אדיר לבורא עולם.

אם הייתם מאבדים את ידיכם ומישהו היה מעניק לכם ידיים חדשות, לא רק הכרת תודה אדירה הייתה ממלאת את לבכם, הייתם מרגישים גם תחושה עמוקה של חוב. לבורא עולם אנו חייבים הרבה יותר – הוא נתן לנו לא רק ידיים, אלא גם עיניים, רגליים, מוח ואת כל מה שיש לנו.

אתם עשויים לומר, "אבל לא ביקשתי את הדברים האלה". זה לא משנה. ייתכן שלא ביקשתם מהאדם שהציל את חייכם להוציא אתכם מהאוקיינוס כשטבעתם, אבל אתם חייבים לו את חייכם בכל זאת!

אף על פי כן, יש אנשים שעלולים להרגיש "הלוואי שהוא לא היה מציל את חיי!" משונה ככל שיישמע לכם הדבר, יש אנשים שזוהי הרגשתם לגבי חייהם, ובמקום להרגיש מחויבים לא-לוהים על כך שהם חיים, הם כועסים עליו מכיוון שהכניס אותם למצבים קשים.

גישה כזו היא בדרך כלל התוצאה של אדם שסבל כאב רב, אכזבה וייאוש. גישה כזו דורשת שינוי מוחלט.

שינוי מוחלט

לפי היהדות, החיים טובים מעיקרם. אולם, כתוצאה מההתמודדויות שקיימות בחיים, אנחנו עלולים לאבד את דרכנו ולשכוח זאת. מסיבה זו, חשוב מאוד לעבוד ללא הרף על הגישה שלנו. לא נוכל להרגיש מחויבים לא-לוהים, אלא אם כן נעריך את החיים ונאמץ גישה של הכרת הטוב כלפיו.

נכון, הרגשת חוב אינה הרגשה נעימה. זאת מכיוון שלכל אחד מאתנו יש דחף חזק להיות אוטונומי, עצמאי ומעל לכל – להיות בשליטה. כשאנו חייבים משהו לאדם אחר, אחרי שהוא או היא עשו למעננו, אנו מאבדים מעט מהחופש, מהעצמאות ומהשליטה שלנו. כך האדם שהיטיב עמנו רוכש מידה של כוח כלפינו.

חכמינו אומרים שכיבוד אב ואם היא אחת המצוות הקשות ביותר לביצוע. הסיבה לכך היא שעלינו לחיות עם מודעות מתמדת לכך שהורינו העניקו לנו חיים ושאנו מחויבים להם לעד! ואם האגו שלנו מתנגד להכיר בחוב שאנו חבים להורינו, התנגדותו להכיר בחוב שאנו חייבים לא-לוהים - גדולה עוד יותר.

אנו מתנגדים למחשבה של חיים מתוך חוב מתמיד כלפי הא-ל, כי אנו פוחדים שנאבד את החופש והשליטה על חיינו. זוהי אכן מחשבה מפחידה וטבעי שנרצה להתנגד למצב כזה.

להתגבר על אי הנוחות

יש רק דרך אחת להתגבר על אי הנוחות הכרוכה בתחושת החוב, והיא – להקשיב לשכל ולא ללב. עלינו לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: "האם זה נכון או לא?"

אם נוכל להודות בשכלנו שאנו אכן חייבים לא-לוהים, התנגדותו של האגו תתחיל להתרכך ואי הנוחות הרגשית תתפוגג. לא רק שיהיה לנו קל יותר לשאת מחשבה זו, הדבר ישנה לחלוטין את חיינו!

דוד המלך תיאר חוויה זו, המשנה את החיים, כ"שברון הלב"

דוד המלך תיאר חוויה זו, המשנה את החיים, כ"שברון הלב". זוהי חוויה של כניעה מוחלטת לַאמת שאת כל מה שיש לנו אנו חבים לא-לוהים. זוהי חוויה של שחרור – שחרור האשליה שאנו בשליטה ושאנו עצמאיים. זוהי חוויה של הכרה בַּאמת שאנו תלויים בא-לוהים באופן מוחלט באשר לכל הדברים הטובים שהוא העניק לנו.

כדי להודות בכך דרושה ענווה.

כשאנו מכירים בעובדה שאנו מחויבים לא-לוהים ומקבלים אותה, אנו זוכים לבהירות שמשנה את חיינו לעד. שינוי מוחלט חל בתפיסה העצמית שלנו כשאנו מכירים בכך שאנו תלויים לגמרי בא-לוהים, וגם יחסנו לעולם משתנה. אנו מגלים מי אנו באמת ומהו מקומנו בבריאה האדירה.

לאחר חוויה זו, הכל משתנה! מדובר בשינוי ברמה קיומית. ומעל לכל, האופן שבו אנו תופסים את א-לוהים משתנה והופך למשהו אמיתי וחי.

אני זוכר את הרגע באוניברסיטה שבו הפסקתי להילחם ו"נכנעתי" לאמת זו. החוויה הייתה מפחידה ומרגשת כאחת, והיא בהחלט הייתה שינוי ברמה הקיומית, ששינה את ההסתכלות שלי על עצמי ועל מקומי בעולם, עד עצם היום הזה.

חשבון נפש

לאחר שאנו מכירים במחויבות שלנו לא-לוהים ומתחילים לחיות באופן קבוע מתוך הענווה שמחויבות זו מַשרה, הקרבה לא-לוהים הופכת להיות ממשית מאוד. לאחר חוויה זו, אי אפשר שיישאר א-לוהים בגדר מושג מופשט והוא הופך להיות אמיתי ביותר.

הכלי החשוב ביותר שעמו תוכלו להתפתח בכיוון זה הוא פשוט לשאול את עצמכם את השאלות הבאות:

• מהי ההגדרה שלי לא-לוהים?

• האם זה נכון שא-לוהים הוא המקור לכל הטוב שיש לי?

• אם א-לוהים הוא המקור לכל הטוב שיש לי, האין זה נכון שאני חייב לו משהו?

• מה מונע ממני "לשחרר" ולהכיר במחויבות המוחלטת שלי לא-לוהים?

אם תתמודדו בכנות עם שאלות אלו, הן יובילו אתכם לחוויה הנפלאה של השלמה עם א-לוהים בדרך חדשה ומפתיעה.

הפרק הקודם – להתאהב בא-לוהים, חלק 2: להכיר תודה