היה היה פעם איש שהיה לו בית חרושת לעפרונות. הוא ייצר, מכר ושיווק מיליוני עפרונות מדי שנה. הייתה רק בעיה קטנה אחת – העסק שלו הפסיד.

זה בילבל אותו מאוד, משום שעל פניו נראה כאילו העסק משגשג ומצליח. ההזמנות הגיעו; הפועלים עבדו קשה; העפרונות היו באיכות מעולה, ומטענים של עפרונות יצאו מהמפעל מדי יום. אפילו גביית החובות נראתה בסדר.

בלית ברירה, הוא פנה למנהל חשבונות שהתמחה בניתוח מערכות עסקיות ומציאת פתרונות מעשיים, כדי שינסה לגלות היכן טמון שורש הבעיה. המומחה הפיננסי בחן במשך שבועיים כל פרט – גדול כקטן – בתהליך הייצור, במערך השיווק ובספרי החשבונות, ואז כתב דו"ח:

"עברתי על כל הליך ב'עפרונות משובחים בע"מ' בסקירה יסודית ומדוקדקת. העסק באמת פועל בהיקף אדיר. עם זאת, הסיבה שבגללה החברה מפסידה היא פשוטה - עלות הייצור של כל עיפרון עומדת על 1 ₪, בעוד שהחברה מוכרת אותו תמורת 80 אגורות בלבד."

בעל הבית נפל למלכודת קלאסית – הוא שכח למה הוא הקים את העסק. הוא לא הקים עסק כדי לייצר עפרונות; הוא הקים עסק כדי לעשות כסף.

"למה?"

בפעם הבאה שיש לכם הזדמנות, צאו לצומת הומה אדם, עמדו בפינה והסתכלו... פשוט הסתכלו. אנשים באים והולכים – כולם עסוקים בענייניהם. חלק רצים במהירות, אחרים פוסעים לאט.

אילו יכולתם לראיין אותם ולשאול אותם לאן הם הולכים, הייתם מקבלים כל מיני תשובות. חלק מהם אולי ממהרים לתפוס אוטובוס; אחרים בדרכם ללימודים. חלק אולי הולכים להתעמל; אחרים הולכים לרופא. חלק לוקחים את ילדיהם לגינה; אחרים הולכים להתפלל. שום דבר מיוחד.

אבל אם רק יכולתם להמשיך את הראיון, הייתם לומדים המון אילו שאלתם עוד שאלה: "למה?"

הגברת שממהרת לאוטובוס אולי הייתה מספרת לכם שהיא נוסעת לעבודה. זה שהולך ללימודים אולי היה מסביר שהוא רוצה להיות מהנדס. חובב הספורט רוצה לשמור על כושר והחולה רוצה להבריא.

אנשים ממהרים לא יקבלו בשמחה את החקירות של "אבל למה". הם מעדיפים למהר, לא לחשוב

אל תעצרו שם – תשאלו עוד שאלה: "אבל למה?" למה להיות בריא ולמה אתה צריך להיות מהנדס?

בשלב זה צריכים להיות קצת יותר זהירים. אנשים ממהרים לא יקבלו בשמחה את החקירות של "אבל למה". הם מעדיפים למהר, לא לחשוב. הסקר התמים שלכם עלול לדרוך על כמה יבלות שאיתן הם היו מעדיפים לא להתעסק. ואתם מבקשים מהם לחשוב ברצינות על הסיבה האולטימטיבית למעשיהם – מעצבן!

אבל כמה שמשחק ה"למה" עלול להיות מסוכן, הוא גם יכול לשמור עלינו. למה אנחנו הולכים לישון? כדי שנהיה ערניים. למה אנחנו צריכים להיות ערניים? כדי שנוכל לעבוד טוב יותר. למה אנחנו צריכים לעבוד טוב יותר? כדי לקדם את הקריירה שלנו. למה? כדי להרוויח יותר. ולמה אנחנו רוצים יותר כסף? לקנות דברים. ולמה...

כל כך הרבה אנשים נעים כמו רובוטים על סחרחרת חייהם האינסופית וחסרת המטרה – חיים בשביל הרגע, צועדים בגאווה לעבר תחנה מעורפלת ובלתי מוגדרת. חלק גדול כל כך ממה שאנחנו עושים, מתברר כסתם הכנות למשהו אחר. יותר מדי פעמים החיים נראים כמו מכבסה אוטומטית ענקית - אנחנו מכניסים לתוכה בגדים, דוחסים אותם למכונה, מוסיפים אבקת כביסה ומסיר כתמים, לוחצים על הכפתור, זורקים למייבש, מוציאים, מקפלים, לובשים ושבוע אחר כך חוזרים שוב אל המכבסה. איפה זה נגמר?

בחינת המניע שעומד בבסיסם של כל מעשינו והחלטותינו, היא דבר שלא מתחשק לנו לעשות. יש צורך באומץ, כדי לדעת בבירור לאן מועדות פנינו ומדוע – משום שאולי נגלה שאנחנו לא בדיוק יודעים איך להגיע לשם, או אפילו אם המטרה שלנו ניתנת להשגה או שווה באמת. מאוד עצוב להסתובב סתם בשכונה ולהעמיד פנים כאילו אנחנו בדרך לאן שהוא – כדי לעשות רושם חשוב.

חלק גדול כל כך ממה שאנחנו עושים, מתברר כסתם הכנות למשהו אחר

והכי מפחידה היא ההבנה שאולי לעולם לא נגיע למקום אליו אנחנו רוצים להגיע. אז אם נעצב לעצמנו מטרות מעורפלות לנצח או פשוט לא-ידועות, יתכן שלעולם לא נצטרך להתמודד עם כישלון... כמה נוח.

וחוץ מזה יש "רווח" נוסף להתעלמות ממטרה בחיים. אם לעולם לא נקבע את קו הסיום, נוכל תמיד להעמיד פנים כאילו כל מה שאנחנו עושים עכשיו זה בסדר גמור. שום פעולה שלנו לא צריכה להיות מכוונת למטרה או משמעותית. אנחנו יכולים פשוט להעביר את הזמן, ליהנות מבילויים נחמדים, בלי שום ייסורי מצפון או רגשות אשמה. אם אין לנו מסלול קבוע מראש, אנחנו יכולים בתור ברירת מחדל, לבחור בנוף הקיים ולהתבונן בו מבעד לחלון.

היהדות מלמדת שחיים עם מטרה אינם קלים. למעשה, אחת מהטכניקות הבסיסיות של היצר הרע שלנו, היא להסיח את דעתנו כל הזמן בעזרת פיתויים שונים, חלקם תמימים למדיי, חלקם פחות. הכל כדי למנוע מאיתנו להבין מדוע אנחנו נמצאים כאן ולהניא אותנו מלקחת חלק בעיסוקים תכליתיים.

אז איך כל אחד מאיתנו יכול לדעת מה המטרה האישית שלו? אחרי הכל, אין שני אנשים זהים, וסביר בהחלט שהמטרה שלי והמטרה שלך תהיינה שונות מאוד.

התשובה לשאלה הזאת דורשת המון התבוננות פנימית, אבל ההרגשה שלי היא שהשאיפה האמיתית שלנו צריכה לפחות לענות על שלושת התנאים הבאים:

1. זה צריך להיות משהו שאתם מוצלחים בו באופן טבעי.

2. זה צריך להיות משהו שאתם נהנים ממנו.

3. זה צריך להיות משהו שמשום מה קשה לכם להשיגו. במלים אחרות, עליכם להתאמץ כדי להגיע לשם. אם זה יותר מדי קל, כנראה הגעתם לכתובת הלא נכונה.

מובן שאותן נקודות יכולות להתאים לא פחות להתאמת משרה, לא רק למטרת חיים, אך אלה הם רק קווים מנחים. כשאנחנו מחפשים אחר שאיפת החיים האמיתית שלנו, אנחנו צריכים להשקיע יותר. אנחנו צריכים להגיע עד לתחום שונה של הנפש שלנו – מקום כמעט לא מוכר – ולראות אם ההתנסות באמת משנה אותנו.

רוב האנשים יאמרו, "כשתראו את זה, כשתרגישו את זה, כבר תדעו שזה זה." הם צודקים. כשאתם מכניסים את עצמכם למשהו שאתם נהנים ממנו, שאתם מוכשרים לו אבל זקוקים למידה ניכרת של מאמץ, ואתם מרגישים שאתם נוגעים במשהו נעלה באמת - אז כנראה זה נכון. אבל כדי שתוכלו לקלוט את האיתות בבהירות, עליכם לפתוח את האנטנות שלכם עד הסוף.

טומוג'י טנבי בן ה-112 מיפן, ידוע בתור האיש הזקן ביותר שחי היום. לא מזמן הוא זקף במידת מה את אריכות חייו, לכך שהוא שותה כוס חלב כל יום. "אני לא רוצה למות", הוא אמר.

נראה שכולנו רוצים לחיות הכי הרבה שאפשר, ומוכנים לעשות כל שלאל ידינו - יותר משתיית כוס חלב - כדי שכך זה יהיה.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: "למה?"