כולנו שמענו על אותו ניסוי חברתי שבו נותנים למורה בתחילת השנה את הכיתה החלשה של בית הספר, אך מספרים לה שזו כיתה של מצטיינים. ואז, כשהיא מתייחסת אליהם כאל 'מצטיינים' הם, בסופו של דבר, נהיים כאלה באמת.

קשה להאמין שכוח הסוגסטיה לבדו יכול ליצור כאלה מהפכים קיצוניים. לכן, תמיד הייתי סקפטי לגבי תיאור הניסוי הנ"ל.

עד שזה קרה לי.

היום התחיל כמו כל יום אחר בירושלים. פגישת אחר הצהריים שלי הייתה בשכונה שאני לא מכיר, אז כשהגעתי לאזור, החניתי את המכונית, יצאתי ועצרתי מישהו כדי לשאול מה הכיוון.

"תרד עם הרחוב, תפנה ימינה, ואז בפנייה הראשונה שמאלה", אמר האיש הדתי הנחמד.

אמרתי "תודה רבה" והתכוננתי להמשיך בדרכי, אך הוא תפס בעדינות בזרועי ואמר:

"אני חייב לומר לך שעשית מצווה גדולה."

התבלבלתי. "מה זאת אומרת?"

הוא הביט ישר לתוך עיניי, ולרגע קט קפאתי על עומדי. "מצוות כיבוד הורים", הוא אמר. "אני יודע לקרוא פנים, ואני רואה את המצווה הזאת אצלך בבירור."

הרגשתי כאילו הרוח חבטה בי. הוא קלע ישר במטרה.

רק כמה שבועות קודם לכן העברנו את קברו של אבי מארצות הברית לארץ. אמי מאוד רצתה לעשות את זה, מכיוון שזו זכות מיוחדת להיקבר בארץ ישראל. לקחתי על עצמי את האחריות לכל סידורים – מה שתבע ממני המון זמן והמון מאמצים רגשיים. היא הייתה אסירת תודה, ואני מקווה שכך גם אבי המנוח.

ואחרי כל זה, עדיין הייתי סקפטי לגבי הערתו של הזר.

"תודה", אמרתי, "אני מתערב איתך שלכל אחד אתה אומר אותו הדבר!"

"לא", הוא התעקש. "אני בטח לא אראה אותך שוב, ואין לי שום סיבה להתחנף אליך. מה שאמרתי פשוט נכון."

שיערתי שהיה לו ניחוש מוצלח. ומכיוון שבכל מקרה אני מקבל כל מחמאה בהסתייגות, הייתה לי תשובה מושלמת.

בסדר. אז... אולי אתה יכול לספר לי על משהו רע שעשיתי?

"בסדר. אז... אולי אתה יכול לספר לי על משהו רע שעשיתי?"

הוא היסס לרגע, אינו רוצה לפגוע, כנראה, באדם זר. אבל אז ראה שאני באמת רוצה לשמוע. הוא השאיר את ידו החמה והרכה עלי, ואמר:

"האמת היא, שאני רואה משהו." הוא התחיל לתאר התנהגות שלילית מסוימת שאיתה אני מתמודד. לצערי הרב, היא הגיעה לשלב שבו הפכה לממכרת ולבעייתית במיוחד (השתמשו בדמיון כדי לנחש מה. אבל אני מקווה שהיא לא גרועה כמו שאתם חושבים!)

הוא המשיך:

"נלחמת בה הרבה זמן, אבל בסוף תיקנת את זה."

תיקנתי, הא? חשבתי לעצמי. האיש הזה לא כל כך חכם אחרי הכל. נכון, הוא תיאר בדיוק את המעשה הטוב שלי. ונכון, הוא תפס בדיוק את נקודת ההתמודדות שלי. אבל הוא טועה בנקודה חשובה מאוד – אני אפילו לא מתקרב לתיקון שלה!

יצאתי לפגישה המיועדת, והמשכתי לחשוב על ההיתקלות עם קורא הפנים הקדוש.

לאחר הרהורים רבים, נותרה בי תחושה חזקה אחת:

האדם הזה היה כל כך מיוחד, כל כך אכפתי, כל כך כן. והוא מאמין שתיקנתי את הבעיה. אז איך אני יכול לאכזב אותו? אני לא יכול לנער מעלי את האנרגיה החיובית המאמינה שלו ולהמשיך בהתנהגות השלילית הזאת.

ואז החלטתי. הוא האמין בי, ואני אוכיח שהוא צדק! אפסיק את ההתנהגות השלילית שלי תיכף ומייד.

וככה זה היה בדיוק. תיקנתי את זה. השתניתי.

יש לנו בחירה חופשית ללחוץ על המתג

ואז חשבתי על המורה עם כיתת הנחשלים. זה נכון! אם מישהו מאמין באמת ביכולות שלנו, הוא יכול לשכנע אותנו להאמין גם בעצמנו.

נכון. לפעמים אנחנו נלכדים בשגרה, בתבנית התנהגות שלילית. ובכל זאת יש לנו בחירה חופשית ללחוץ על המתג, ולעשות תפנית של 180 מעלות לדרך הטוב.

וכל כך הרבה פעמים בחיים יש לנו אפשרות לבחור, אם לייאש מישהו או לעודד אותו. מעסיק, ילד, חבר, בן זוג. באיזו דרך אנחנו בוחרים? המילים שאנחנו אומרים והמסרים שאנחנו מעבירים, יכולים ליצור את ההבדל בין מישהו שמסתחרר כלפי מטה באופן שלילי, או נוסק אל על.

הכוח הזה טמון בכל אחד מאיתנו, אפילו אם איננו מסוגלים לקרוא פנים.