בגיל 12 הפסקתי לנגן בפסנתר.
לא שלא הייתי מוכשר; פשוט הייתי בן שתים עשרה. לא קל להיות בן 12 – בייחוד בשנות ה-60. ובעצם, נראה לי שלא היה קל להיות בכל גיל שהוא בשנות ה-60.
מי שהכי התאכזבה ממני הייתה אמא שלי. היא גדלה באנטוורפן בסביבות מלחמת העולם הראשונה וחיה חיים תרבותיים למדי. היא לא הייתה פסנתרנית "מהוללת", אבל היא הייתה בסדר. היא הייתה מנגנת לנו את הקלאסיקות, והן נשמעו מרשימות בהחלט.
מעולם לא הבנתי איך היא הצליחה לנגן כל כך טוב למרות שהייתה, אהם... חירשת לצלילים. היא לא יכלה לשיר את יונתן הקטן בלי לזייף, ובכל זאת כשזה הגיע לברהמס או מוצרט – שום בעיה.
לא אהבתי את הפסנתר, אבל אהבתי את אמא
כשאמא שלי גילתה שאני מסוגל לשיר בלי לזייף (יצאתי כמו אבא שלי) ושאני אוהב לשיר, היא הבינה שגדל בזרועותיה הכישרון המוסיקלי הבא. וכך, באופן מובן מאליו, היא רשמה אותי לשיעורי פסנתר.
לא אהבתי את הפסנתר, אבל אהבתי את אמא, אז שמעתי בקולה. למרות חוסר העניין היחסי שלי, אפשר לומר שכמעט הצטיינתי בנגינה, ובמשך כמה שנים אמא הייתה מאושרת. אולם, העניין האמיתי שלי היה מונח בדברים אחרים – כדורגל וקומדיות בטלוויזיה – וכשהנגינה בפסנתר התחילה להפריע יותר מדי, עשיתי את ההחלטה המובנת מאליה ונפרדתי לשלום מהקלידים.
אמא הייתה חכמה. אם היא בכתה, היא עשתה זאת בחדרי חדרים. היא ויתרה, כפי הנראה מתוך תקווה שהרצון שלי לחזור ולנגן יתעורר מאליו. והיא צדקה... פחות או יותר.
נדלג שלוש שנים קדימה. בגיל 15 רכשתי לעצמי שני ידידים מוסיקליים – להקת "האחים סמות'רס". הם היו חמודים, משעשעים ומקוריים, וכשהם הופיעו על המרקע הם דברו אליי.
יום אחד צפיתי והאזנתי ביראה, כשטומי סמות'רס פרט את דרכו אל לבי. הוא ניגן בבנג'ו, ואני ישבתי מרותק.
"וואו, זה נשמע ממש שמח", חשבתי, "כל כך קצבי, כל כך עליז, כל כך שונה!"
אמא שלי הייתה עסוקה במטבח. "אמא, מהר", צעקתי. "בואי מהר!"
"לבוא מהר לאן?" היא שאלה.
משכתי אותה בסינר. "בואי איתי!"
לא הייתה לה ברירה. כמה דקות אחר כך צפינו יחד בנפלאות הבנג'ו.
"רואה את זה? זה בנג'ו. על הכלי הזה אני רוצה ללמוד לנגן."
אמא האומללה. היא בטח שקלה אם לחטוף התקף לב. אבל אם כן, היא עשתה גם את זה בחדרי חדרים.
"באמת?" היא ענתה. "אתה רוצה לנגן על זה??"
לא דנו יותר מדי בנושא, יתכן שהיא פשוט שמחה שאני בכלל רוצה לנגן. אולי היא האמינה שכשההתלהבות מהבנג'ו תתפוגג, אני אחזור אל המקלדת היקרה. כמה ימים אחר כך היא נכנסה לחדר שלי והושיטה לי דף שעליו כתובים הזמן והמקום של שיעור הבנג'ו הראשון שלי.
וכך התחלתי ללמוד את מסתרי הטנור-בנג'ו מהסלבריטאי לשעבר רוי סמק.
אני משער שרוי היה בסביבות גיל ה-70, ולא תאמינו כמה שהוא ידע לזרום. הוא אהב מוזיקה, הוא אהב את הבנג'ו והוא אהב ללמד. הוא היה בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. בכל יום ששי היינו יושבים זה לצד זה בסטודיו המאולתר שלו (הסלון), ופרטנו, וניגנו וצחקנו. הבנג'ו באמת היה כלי שמח.
שלא תחשבו שהוא התייחס אליי בכפפות של משי. לא משנה מה ניגנו, הוא תמיד אמר לי שאני מסוגל ליותר. הוא עודד, דרבן, עורר והריע לי על כל תיבה.
"אתה יכול לעשות את זה, הובּ...סי...בוי! נו – נסה שוב. דו מז'ור!"
בשנתיים הבאות פינתה הטלוויזיה את מקומה לבנג'ו
מעולם לא גיליתי מה פירוש המילים "הוב...סי...בוי", אבל אין ספק שזה היה כינוי חיבה. אני בטוח שהוא בחיים שלו לא חלם לראות ילד חבוש כיפה, יושב עם בנג'ו על הברכיים ומנגן מוזיקה אמריקאית.
בשנתיים הבאות פינתה הטלוויזיה את מקומה לבנג'ו. תרגלתי במשך שעות על גבי שעות, ולמעשה נהייתי ממש טוב, כשלרצון לשמח את המורה שלי היה יותר מחלק קטן בתהליך. הוא פשוט היה כל כך גאה בי, ואני אהבתי את זה.
אבל כמו רוב התלהבויות הנעורים, גם ההתלהבות הזאת החלה לפוג. החברים שלי היו שרים שירים של שלמה קרליבך ושירים אחרים, והבנג'ו לא בדיוק השתלב עם זה. הוא עדיין היה "שונה", אבל כעת הוא נהיה גם "משונה". למען האמת, דווקא רוי היה זה שבא לעזרתי.
"אין בעיות הוב...סי...בוי, אני אלמד אותך גיטרה!"
לא היה לי שום מושג שרוי מנגן על גיטרה כמעט באותה רמה כמו על בנג'ו. המעבר היה חלק, ובתוך כמה שבועות, ארבעת המיתרים הפכו לשישה וצלילים של שלמה קרליבך ואחרים, החלו מתנגנים בלילות הצוננים.
כשהאבק החל שוקע על ארבעת המיתרים ועור הפרה המתוח, הבנתי שהבנג'ו עומד להפוך לזיכרון יקר מעברי, וכך גם רוי. נפרדתי מרוי אבל מעולם לא שכחתי אותו. אני לא זוכר שזה הטריד יותר מדי את אמא שלי, אבל איכשהו גם נושא הפסנתר מעולם לא עלה שוב. אמנם לא איבדתי את חיבתי לצלילו השמח של הבנג'ו, אבל נראה שאיבדתי את הצורך להיות שונה.
לפרוט או לא לפרוט?
לא מזמן נתקלתי בבנג'ו שלי כשניקיתי ארון מוזנח. הוא היה מלא אבק ולא מכוון, אבל יחד עם זה הוא נראה ממש שמח. חיבקתי אותו בידיי, כיוונתי את המיתרים ופרטתי עליו קלות. יודעים מה? הוא נשמע די טוב! זיכרונות נעורים ריצדו מול עיניי. נזכרתי ברוי הקשיש (שודאי נפטר מזמן), בכמה דואטים מדהימים (שנשכחו זה מכבר), ובהמון רגעים מאושרים.
ניסיתי קצת לחזור על כמה קטעים מוכרים, אבל זה היה חסר טעם – שכחתי כמעט הכל. למרות זאת, לא החזרתי את הבנג'ו למקום מנוחתו בארון, אלא הבאתי אותו למשרד שלי והעמדתי אותו בכבוד בפינה. ואז, התחלתי לחשוב (דבר שמסוכן בדרך כלל לעשות).
למה לא ללמוד שוב בנג'ו? אני יכול ללכת לשיעורים, או לקנות שיעורים בוידיאו, או למצוא אתר! אני יכול להחיות את העבר. אני באמת יכול!
היה נעים לחשוב על זה, אבל המציאות טפחה על פני.
על מי אתה מנסה לעבוד? אין לך זמן לנשום. שיעורי בנג'ו?? ולשם מה?
מה שהפריע לי באמת הייתה השאלה האחרונה. לשם מה? היא לא נתנה לי מנוח.
האם באמת חייבת להיות מטרה לנגינה בבנג'ו? האם איני יכול לנגן סתם בשביל הכיף? כמה הצדקות אני צריך כדי להחיות חלום ילדות ישן?
אבל תחשוב על הזמן המבוזבז, זמן שאתה יכול לנצל בצורה מועילה.
מה יש, לא 'מגיע' לי קצת זמן לבילוי? תחשבו על ההנאה שיכולה להיות לי מלפרוט שירים שפעם כל כך אהבתי! אני באמת יכול להשיב לעצמי את הנעורים.
אבל מה אלוקים רוצה שאני אעשה?
כן, לא, לא, אולי – הייתי תקוע.
התחלתי לדמיין את עצמי פורט בארץ חלומות מכושפת וגחמנית – צוחק... עליז... זורם חופשי במשך שעות של הנאה רצופה. איזו פנטזיה מתוקה!
אבל לצד האשליה המפתה הזאת הופיעה בועה מסוג שונה לחלוטין: שעות, ימים, שבועות – אולי אפילו חודשים של תרגול מפרך ולימוד צייתני מחדש. מטלות וחובות מוזנחות ועזובות. דברים חשובים שנדחקים לצד. ילדים, אישה ונכדים שמחכים... אולי בסבלנות ואולי לא... שיעקב המשוגע ייפרד מחלום הילדות שלו ויחזור למציאות.
כשמיתרי הרגש של השבת הנעורים הופכים למנגינה השלטת במטרת החיים, משהו מזייף
הרפיה היא דבר נפלא... ואפילו נחוץ. דבר שדורש תשומת לב, זמן והשקעה. ומוזיקה בהחלט נחשבת לתחביב נפלא וראוי.
אבל כשמיתרי הרגש של השבת הנעורים הופכים למנגינה השלטת במטרת החיים, משהו מזייף. יש לי הרגשה שכל מורה לבנגו' היה מבין את זה.
אז הבנג'ו עדיין עומד אצלי בפינת המשרד. מידי פעם אני פורט עליו, מעמיד פנים שהשנה היא 1969, ומתמלא בערגה. והבריחה באמת נחמדה.
נראה לי שבחרתי נכון.
(18) ימית, 1/11/2009 13:49
ואולי...
ואולי ...חלומות ילדות הם המקום השקט שהיה לנו. המקום שלנו. ואולי...כשגודלים, קצת קשה להיזכר שכולנו צריכים מקום משלנו. ואולי...משהו כמו מוזיקה, או ספורט, ציור, או כתיבה, מקנים לנו את האפשרות להיות איתנו שוב. כל כך הרבה שעות ביום אחנו עובדים, מטפלים , מסדרים , מארגנים, שאולי ...אולי אנחנו שוכחים קצת שגם אנחנו כאן. והזמן שלנו כאן הוא לא אינסופי, וצריך לזכור איך להתחבר אלינו מידי פעם. להיות בשקט אתנו, לעשות משהו שלנו. אולי נגינה, אולי ציור, אולי ספורט. זה לא ממש משנה. אבל אם זה נותן לנו כמה שעות בשבוע להיות אתנו, זה שווה הכל . לא ??
(17) אני, 29/10/2009 09:32
אני דווקא חושבת שבחרת נכון
חלומות ילדות זה דבר נפלא וזה מצוין שלא זרקת את הבנזו חזרה בארון. מצד שני לא נתת לו להשתלט על החיים שכבר בנית לעצמך. החוכמה האמיתת בחיים היא איזון, אסור לתת לחלומות להוציא אותנו מפורפורציות בדיוק כשם שאסור להיתעלם מהם.
(16) , 27/10/2009 05:14
חלומות ילדות או פספוס ייעוד??
ישנו הבדל מהותי בין נטישת חלומות ילדות אשר גם בהיתם חיים קיימים ובועטעם (או פורטים...) הם עדיין אך ורק בגדר תחביב ברמה כזו או אחרת של מקצועיות. אבל כאשר מדובר במקרה של אדם שמחוננותו בתחום מסויים היא ברמה נעלה, יוצאת דופן, מכשפת ועוצמתית - ולא חשוב מהו התחום - הרי ברור שמדובר כאן בייעוד. ייעוד שהאדם קיבל לגלגול חייו הנוכחי מהקדוש ברוך הוא. כשרון גדול הניתן לאדם הוא מתת השם וזהו חטא לא להגשימו. פספוס שכזה - הרמת ידיים ונסיגה לחיי שגרה קלים יותר אך משמימים ונטולי השראה - הם אכן פספוס אמיתי. ואפילו סוג של בגידה בשליחות! כמובן שחיי משפחה הינם 'פרוייקט' וייעוד בפני עצמו. אין חולק על כך. אך זוהי מתנה שניתנת לכל אדם באשר הוא וכל אחד מגשימה כמיטב יכולתו. מתנות מסוג אחר, כמו כשרון ומחוננות בתחום זה או אחר - זו כבר אופרה אחרת...
(15) , 26/10/2009 11:21
הגשמת חלומות
נהניתי לקרוא את המאמר, יש בו הרבה נקודות למחשבה. הפריע לי הויתור הזה בסוף.אם יש רצון פנימי ועמוק אי אפשר לזלזל בו. ויתכן אף,שהדחקה שלו תביא תוצאה שלילית! אל לנו לזלזל ברצונותינו,, עלינו לאסוף אומץ וכח ולתת להם מקום. באיזה מידה?! כאן צריך לעשות באמת שיקולים של מקום זמן וכו'. ואני מאמינה שהגשמה של חלום נותנת הרבה לנשמה,ו----שאלוקים יתן לכולכם הרבה כח ואומץ להגשים חלומות.
(14) , 26/10/2009 06:25
נראה לי שלא הבנתם לגמרי את המאמר
הוא לא בא לטעון שלא לעשות דברים כייפים שיכולים להחיות את הילד שבנו. אלא רק לבדוק כמה זמן זה ייקח מאיתנו ולעשות סדר עדיפויות נכון.
(13) , 25/10/2009 19:12
אורית ב. א.: לא בהכרח לותר על חלום ילדות, אלא לתעל אותו למקום נוסף
נהניתי לקרוא את המאמר, אך לא את סופו, צר לי על הויתור. הבנזו עשוי להיות דרך נפלאה נוספת להתחבר אל עצמך ונכדיך ולהיות איתם,וכך לצקת תוכן נוסף בקשר ביניכם, תוריש להם מתנה נפלאה:אהבה למוזיקה, זכרונות מדיאלוג מוזיקלי עם סבא שניגן, ההנאה והסיפוק מהחוויה הרגשית היא ערך עליון . ניתן למצוא דרך ביניים ולא להקצין. כיום אני ממשת חלום ילדות, מטייילת בעולם וכותבת יומן מסע, והילדים - בוגרים ובני משפחה נוספים באים אלינו לסירוגין וכולנו! נהנים.והחלום הבא.. לפרסם את המסע, גם יקום . אמן. זכית שיש לך אהבה.אל תוותר עליה.
(12) עידית לכמן, 25/10/2009 18:29
החלום
מאמר מענין,אך, לי לעומת זאת יש ידיד ש"החיה" את החלום, החל ללמוד אקורגיון-שזה היה החלום,ולב סוף עבר לגיטרה , עושה חייל ונהנה מכל רגע של נגי נה-כל הכבוד לו!
(11) , 25/10/2009 18:03
למה לא חלומות נועדו להגשים אותם
למה לא לחזור לחלום ילדות נעים?למה לא לפנות זמן עבור עצמך בין כל העומס והלחץ שלא בריא ממילא.? למה לא לעשות דברים שמעלים זכרונות נעימים ועושים טוב לנשמה.אם לא מזינים את הנשמה בדברים שאוהבים אנחנו חיים בעודנו מתים.אין שום פסול בלהגשים חלומות ילדות.יום אחד נמות ואז זה יהיה כבר מאוחר ומה נקח איתנו את העבודה?את הלחץ?לאאאאאאאא את הזכרונות והסיפוק שזה גרם לנו. לכן צאו והגשימו את החלומות שלנו כי זה מה שאנחנו מורישים לילדנו לנכדנו......בהצלחה
(10) עופר, 25/10/2009 17:01
הכל בהשגחה פרטית
ב"ה אם קיבלת כישרון ואהבה לב'נגו או לכל דבר אחר לך על זה!!! לא משנה בכלל בן כמה אתה כי האושר שזה יכניס לחיים שלך יהיה כל כך מוקרן שבני המשפחה יאהבו אותך לראות אותך כל כך מאושר לכו על על מה שמדגדג לכם פנימה!!!
(9) , 25/10/2009 15:37
אבוי.
לאאאאאא... הצילו, זה גישה של אדם זקן בנפש שמשלים עם הזדקנותו הפיזית ופשוט משאיר את חויות ילדות כסיפור לפני השינה לנכדים "מה הייתי כשהייתי בגילכם". אבוי. צריך להחיות חלומות, צריך לעורר חדוות יצירה שנישכחה- בכל תחום. לא להיות- "אתם יודעים מה אני הייתי.." אלא לחיות בעוצמה. ולא חייבים בכלל סיבה לכל דבר. לא צריך לחפור.צריך להגשים חלומות, וגם אם הם שייכים קצת לעבר.
(8) אנונימי, 25/10/2009 13:26
I think it's a big mistake. We live only once and we have to have privet time for ourselves.
We live only once and we have to have privet time for ourselves
(7) , 25/10/2009 13:25
איך שדברים באים בזמן
בדיוק ליפני יומיים דיברתי עם אימי וביתי על חלום ילדות שלי שלא הגשמתי. והעלתי אפשרות שאולי עוד כדי לי להגשים אותו, לאחר היתלבטות קצרצרה הובהר לי מיידית שאין טעם ללמוד את הנושא כי ממילא לא אעסוק בו,והמאמר הזה חיזק את החלטתי, תודה
(6) ניר, 25/10/2009 12:50
אני לא מבין מה הבעיה..
למה לא לשלב? תמיד תוכל לנגן, גם אם לא ברמה הכי מקצועית.. אבל לפעמים שווה לעשות פסק זמן בחיים. אנחנו תמיד בהרגשה של החמצה ולחץ בחיים וכמעט אף פעם לא נותנים לנשמה שלנו להתבטא מרוב הלחץ, וכלי נגינה זאת דרך התבטאות פשוט נפלאה בשביל הנשמה. לדעתי - כן לחזור לזה, גם אם לא ברמה "מקצועית", העיקר שתוכל לנגן כמה מנגינות שיעשו לך טוב, תעשה את ההפסקה הזאת לרגע מהלחץ של החיים. ומה עם המשפחה? תנסה לחנך אותם לכך שלפעמים צריך לעשות את הפסק זמן. זה חשוב. הנשמה צריכה את זה.
(5) שירה, 25/10/2009 12:35
ברור שלחזור לבנג'ו!!!
הרי אם התשובה היתה לא- אז למה בכלל מצאת את הבנג'ו ? ולמה עלה בך הרצון הזה? הרי בנשמתנו אנחנו גם ילדים! הרי חשוב גם למצוא זמן לעצמנו, זמן להנאה צרופה ממשהו שאנחנו אוהבים- אני מאמינה שזה יעשה אותנו יותר טובים ביחסים שלנו עם אחרים!! יותר שמחים, יותר משחררים, יותר שלווים. למה לא רק לנסות? זו לא חתונה קטולית! להחליט אני מנסה חודש, הולך לשיעור פעם בשבוע שעה ועוד מתאמן X פעמים. אין חכם כבעל ניסיון!
(4) , 25/10/2009 12:07
לראות מעבר
קראתי את הכתבה ואני מבקשת להגיב. כמאמנת אני פוגשת אנשים שמתגעגעים למקומות מסוימים בילדות ונגינה או ריקוד הם נושאים נפוצים. גם הסוגיה של חוסר זמן עולה לעיתים מזומנות. .אני מציעה לבדוק למה אני מתגעגע לנגינה או לתחושה של ילד ש........ לשאול את עצמך: האם זה חשוב לי? כמה?למה? איך אני מרגיש בלי? איך הרגיש עם? השאלות האלה יכולות לסייע למקד את רצונך אם אדם מרגיש שנגינה חשובה לו ,מרגיש החמצה בכך שלא המשיך לנגן. מרגיש שהנגינה תסב לו אושר אז אני כמאמנת אומר שילך על זה. משהו שמדגדג בלב וחוזר ומדגדג כדאי להתייחס אליו. אני מאמינה שאדם מאושר הוא זה שהולך אחר תחושותיו ומרגיש שלם עם העשייה שלו.. אבל כאמור כדי לקבל החלטה כדאי לבחון איך אני בלי הדבר ואיך אהיה איתו. .ועכשיו,, לענייןהזמן? ניהול זמן הוא נושא שנכון להתאמן עליו בכל גיל. פגשתי בני גלאים שונים בשלבים שונים של החיים : סטודנטים, הורים, גמלאים ועוד.... ולכולם טענה משותפת אין לי מספיק זמן,או אני לא מספיק........ כן,, לנהל זמן לא לומדיםוחבל. אבל הבשורה הטובה אם רוצים אף פעם לא מאוחר ניתן ללמוד ולהתאמן על ניהול זמן. החיים הם מארג שכל אדם טווה לעצמו ואם במארג הזה כדי שתרגישו שלמים יש מקום לנגינה.ריקוד תנו להם מקום....... חשוב שתרגישו טוב עם עצמכם זה מקרין על כל הסובבים אתכם. בהצלחה. נירה פרי, מאמנת אישית ומאמנת קבוצות לשינוי והגשמה
(3) חגית, 25/10/2009 11:47
מאמר מצוין
מאמר שהגיע אלי בדיוק בזמן, גם אני נושאת חלום ילדות וכנראה שצריך להפרד ממנו.. מתקדמים בחיים :-) תודה.
(2) יקי, 25/10/2009 11:19
לא מזמן נחשפתי לאחר
ואני מוצא את עצמי כל פעם מחדש עוצר וחושב מחדש על דברים תודה רבה המאמר הזה דיבר אלי במיוחד
(1) חגי, 25/10/2009 10:30
מאמר חזק, הגיע לי בדיוק בזמן
אני מתלבט לגבי דבר דומה גם ככה אין לי זמן לנשום בקצב החיים המטורף של עבודה-משפחה - אז לחזור לתחביב ישן? שכעת אותי שלא שווה את זה. צריך פשוט למצא עיסוקים שעושים טוב על הנשמה אבל שלא צורכים כל כך הרבה זמן...