אני שוכבת באמצע היום עם גרון מגרד שמאיים לכאוב רשמית, ובתוך תוכי מקטרת - אני מתלוננת על הבן שלי ששוב הפסיד את ההסעה לבית הספר, ובגללו הייתי חייבת לצאת מהבית לפני הזמן ולקחת אותו ברכב; אני מתלוננת על החלב שקניתי ביום חמישי האחרון ש"יש לו ריח כל כך חמוץ, אמא, אז אנחנו זורקים את כל קעריות הקורנפלקס שלנו, טוב אמא?"; אני מתלוננת על הגרב האדום שדימם על החולצה הלבנה; ויותר מכל, אני מתלוננת על הילד שהבטיח שהוא אוהב את הז'קט, הוריד את התווית, לבש אותו במשך שתים עשרה וחצי דקות תמימות, ופתאום החליט שהוא שונא אותו.

כיף להתכרבל על הספה, ולהניח לעצמי לשקוע ב'מצב קיטוּר'. זה כיף וזה בטוח, משום שגיליתי את הסוד לשמירה על שפיות – להיות קוּטרים בכיף.

אחרי הכל, גם צער מינורי הוא צער

תמיד יש דברים שמאכזבים אותנו, ממטרד פשוט (להפסיד את האוטובוס) דרך כואב (לאבד את הצמיד האהוב עליך ביותר) ועד לפוצע את הלב (תאונת דרכים). תמיד היה לי קשה עם זה שרע לי בגלל מטרדים שוליים, כשאני יודעת שכל כך הרבה אנשים סובלים מאסונות אמיתיים, ובכל זאת לא נראה לי בריא להתעלם מגלי הכאב שמביאים עמם המטרדים הרגילים. כשהעוגיות שאפיתי נשרפו, ידעתי שזה לא עסק רציני - אבל זה בכל זאת היה מתסכל. אחרי הכל, גם צער מינורי הוא צער.

פתרתי את הבעיה שלי בכך שאני כל הזמן סוקרת במבט לאחור אירועים שונים ומאכזבים בחיי, וממיינת אותם לקטגוריות ראשיות וקטגוריות משנה. בקיצור, אני מדרגת אותם. אני מרשה לעצמי להתענג במשך 5 דקות תמימות על הצער שחשתי בגלל שהילד שלי איבד את המעיל שלו... שוב. ונותנת לעצמי 10 דקות של חגיגת התייפחות, כשהלחץ גובר עליי בגלל אילו-שהן בדיקות רפואיות שאחד מקרוביי עובר.

לבכות ולדפוק עם הידיים על השולחן או למעוך את הטישו – זה נותן הרגשה טובה. כך גם להרביץ לכרית ולרקוע ברגליים, במסתרי חדר השינה הפרטי שלי. אבל אחרי שחמש או עשר הדקות נגמרות, אני ממשיכה הלאה. זה בסדר. אני נותנת ללחץ ולצער ללכת לדרכם, וממשיכה עם החיים. בגלל שיש לי סדרי עדיפויות, הצער על עוגיות שנשרפו ממש לא מתקרב לזה של הרבה זוגות שאני מכירה שסובלים מחוסר פוריות.

גיליתי שכל עוד אני מרשה לעצמי את רגעי החסד הקצרים של התבכיינות וקיטורים, אני יכולה להמשיך הלאה, מתוך הכרת תודה על הברכות שמסתתרות מאחורי המכות והמטרדים הקטנים הללו. המכונית שלי התקלקלה... וואו, יש לי מכונית ומספיק כסף כדי לשלם לביטוח ולמלא אותה בדלק. הילדים שלי רבים מי יכול לנשוף הכי חזק באף שלו... תודה לא-ל שיש לי ילדים. הגג דולף... ברוך השם שיש לי גג מעל לראש.

אפילו כשאני מדוכדכת, אני תמיד מדוכדכת בכיף

זאת השיטה שלי לשמור על מיקוד בחיים. אפילו כשאני מדוכדכת, אני תמיד מדוכדכת בכיף, כשאני יודעת שעמוק בפנים, מתחת לגלי הכאב, אני שמחה על מה שיש לי.

אז בואו כל הויכוחים, ההסעות שפוספסו, המי-לכל-הרוחות-שם-את-הטטריס-שלו-במדיח-הכלים, ה"אמא, מברשת השיניים שלך נפלה לי אתמול לאסלה, אבל אל תדאגי, הוצאתי אותה ושטפתי אותה טוב", השמים הקודרים, הברכיים השרוטות - אני מוכנה! אפילו לעוגיות שרופות לפעמים יש טעם טוב.