זינקתי מתנשף אל מאחורי הגזע המסוקס, מקווה שהוא יספק לי מחסה מפני שלושת קני האקדח שכוונו לעברי. הלב שלי פעם במהירות הולכת וגדלה, ואיים לפרוץ מחזי. יכולתי לשמוע את הקליעים פוגעים בצידו השני של הגזע, כשהירי נמשך בלי הפסק. נצמדתי מעט יותר לקרקע הבוצית.

לקח לי כמעט 10 דקות כדי להגיע לנקודה בה הייתי עכשיו. קיוויתי שהאדמה הגבוהה והגזע העבה יתנו לי את היתרון על תוקפיי. אבל לא היו לי אשליות; נותרו לי לכל היותר 5 דקות עד שהם יתפצלו ויכתרו אותי, תוך שימוש מעשי בשיטת ההפרד ומשול. עצרתי לרגע לטעון ולדרוך שוב את הנשק, ולוודא שיש לי מספיק תחמושת לקראת העימות הסופי. מכאן זה לפעול או למות!

מכאן זה לפעול או למות!

הצצתי מאחורי הגזע, בניסיון לגלות את מיקום התוקפים. מייד איתרתי אחד מהם, רגלו בלטה ברישול ליד עץ. אמנם לא יכולתי לראות אותו בבירור, אבל לא היה לי ספק שהוא רק ילד, אולי בן 15 או 16. חשתי נקיפת מצפון, אבל אני אירה לו רק ברגל. חוץ מזה, כמו שאמרתי, זה היה לפעול או למות! כיוונתי בזהירות, לחצתי פעמיים על ההדק וזינקתי חזרה למחסה לפני שהאש החוזרת תפגע בי. יכולתי לשמוע אותו צועק "נפצעתי!" ולכל הפחות עכשיו היתרון שלהם ירד רק לשניים מול אחד. אם רק אצליח לסלק עוד אחד מהם, אז אוכל לאזן באמת את שדה המשחק. השענתי את גבי לרגע על הגזע שהייתי חייב לו כל כך הרבה, נושם ונושף במהירות את האוויר הצונן.

שתי אפשרויות עמדו לפניי - לחכות עד שאחד מהם יעשה משהו טיפשי, או לצאת בהתקפה. יכולתי לשמוע את דברי המדריך שלי מצטלצלים באוזניי: "הדבר האחרון שאתה רוצה להיות זה מטרה נייחת! באותה מידה אתה יכול לזחול החוצה ולצעוק "הנה אני!" אבל מה אני יכול לעשות? הם לא לוקחים שום סיכון! אחד מהם היה בשעה 1 יחסית אליי, ואחד ב-10, והם המשיכו לירות לכיווני כמעט בלי להותיר לי שום מרווח להצצה. ואז הבחנתי בה - אבן גדולה, בערך כמו כדורגל, מונחת בבוץ. תפסתי אותה והשלכתי אותה בכל כוחי שמאלה, בעודי מכוון את הרובה לכיוון התוקף שלי. הוא התבונן לרגע לכיוון מקום נפילת האבן. ניצלתי את המומנטום, וסחטתי את ההדק במהירות הרבה ביותר שביכולתי. עכשיו הוא תפס את העניין, אבל עד שהספיק להפנות את ראשו לעברי, פגעתי לו בבטן. שניים הלכו, נשאר אחד.

פניתי ימינה במהירות, למחסהו של הגזע. בזווית עיני, הבחנתי בתנועה, אבל זה היה מאוחר מידי. התוקף האחרון שלי, שהטריק עם האבן לא הטעה אותו, הקיף והתקיף אותי, קנהו בוער. בום! נפגעתי בחזה! כדור הצבע התפוצץ והתיז צבע כתום! "נפגעתי", קראתי, והרמתי את הרובה כאות לתבוסה! המשחק נגמר!

אין הרבה דברים מתסכלים יותר מלעקוב אחר משחק מהצד

בחופשת סוכות יצאתי למשחק בכדורי צבע עם קבוצה גדולה של חברים. בשני המשחקים הראשונים הייתי מלא בנחישות עיקשת לנצח את הקבוצה השנייה. רצתי כשאני יורה בפראות, מתנפל על הקבוצה השנייה בלי לדאוג לגיבוי מתאים או לאש חיפוי. התוצאה הייתה שברוב המשחקים האלה מצאתי את עצמי בחוץ כבר בדקות הראשונות. אין הרבה דברים מתסכלים יותר מלעקוב אחר משחק מהצד. כולם במגרש, רצים, מסתתרים, יורים, זוחלים, ואני יושב משועמם ועוקב אחר המתרחש. די מהר הכרחתי את עצמי להוריד הקצב. התחלתי להישאר מאחור בהתחלה, כשכל האנשים נכנסים וטוענים את הנשק. התקדמתי לאט מאוד, עושה את דרכי מנקודה מוגנת אחת לאחרת, ותמיד עוצר לטעון את הנשק ולדרוך אותו. ובעוד שאני לא יכול לומר ששרדתי משחק שלם, בהחלט הצלחתי להחזיק מעמד הרבה יותר. נהניתי מהמשחק, נשארתי בחיים וגברתי על הרבה יותר תוקפים.

אנחנו יוצאים עכשיו מתקופת החגים, מלאים במרץ נחוש לכבוש כל שליליות שבנו. אנחנו מתכוונים למלא את כל ההבטחות לשנה החדשה, להיות הורים, בני זוג וילדים טובים יותר. אבל יחד עם זה אנחנו צריכים לזכור, שאם נצא ונירה בפראות מהמותן, רוב הסיכויים שינטרלו אותנו די מהר. בסוף, נעבור עוד שנה מתסכלת, עוקבים איך כל האחרים משיגים את מטרותיהם, בעוד אנחנו יושבים בצד.

במקום זה, נצליח הרבה יותר אם נעשה את דרכנו לאט, נתקדם עקב בצד אגודל מנקודה בטוחה אחת לשנייה; נתכנן את צעדינו; נבחן את הצלחותינו וכישלונותינו הקודמים; נבחר במטרה קטנה אחת או שתיים ונציב אותן לעצמנו, ולא ננסה לעבוד על נושאים גדולים, לפני שנצליח לטפל בהצלחה בקטנים. בצורה כזאת, נוכל גם לתעד את הביצועים שלנו ומידי פעם לעדכן את האסטרטגיות.

למרות שאולי זה נראה כאילו שתכנון מהסוג הזה רק מאט לנו את הקצב, בואו נעצור ונחשוב מה היה קורה אילו בכל אחת מ-15 השנים שעברו היינו בוחרים לעצמנו מטרה קטנה אחת, ובאמת משיגים אותה במשך השנה - אז היינו לוחמים אמיתיים, גיבורים בשדה הקרב האמיתי והמאתגר ביותר.

15 שנים הלכו, עשרות לפנינו!