מילים יכולות להיות כלי נשק שפוגע והורס, או שהן יכולות לשמש כלים ומכשירים כדי ליצור, לעודד ולרומם. 

ישנו סיפור לפיו באחד הימים, כשהיה ילד קטן, חזר תומס אדיסון מבית הספר ונתן לאמו מכתב. "אמא, המורה נתן לי את זה ואמר לי שרק את אמורה לקרוא אותו. מה כתוב בו?"

עיניה התמלאו דמעות בשעה שהקריאה את המכתב לבנה: "הבן שלך גאון. בית הספר הזה קטן מדי בשבילו ואין בו מורים מספיק טובים שיכולים ללמד אותו. אנא למדי אותו בעצמך". 

שנים רבות לאחר מכן, הוא הפך לאחד הממציאים הדגולים של המאה. יום אחד, אחרי שאמו של אדיסון נפטרה, כשעשה סדר בארון ישן, הוא מצא את המכתב המקופל מהמורה הוותיק שלו. הוא פתח אותו וקרא מה באמת נכתב במכתב: "הבן שלך מפגר מבחינה שכלית. לא נוכל לאפשר לו להגיע יותר לבית הספר. הוא מושעה". 

לימים כתב אדיסון במכתבו: "תומס א. אדיסון היה ילד מפגר מבחינה שכלית שאמא שלו הפכה אותו לגאון המאה". 

"תומס א. אדיסון היה ילד ילד מפגר מבחינה שכלית שאמא שלו הפכה אותו לגאון המאה". 

אמנם יש סיכוי שפרטי הסיפור אינם מדוייקים, אך אכן יש תיעוד לכך שאדיסון נקרא "רפה שכל" על-ידי המורה שלו, שהחליט שהוא לא צריך להישאר בבית הספר. אמו הפכה למעריצה הנלהבת ביותר שלו, ורק הודות לעידודה, לאמונה ולמילים החמות שאמרה לו בהתמדה, הפך תומס אדיסון לממציא הדגול.

לאחרונה כתבתי על האלופה האולימפית פני אולקסיאק, שהמורה שלה אמר לה לוותר על שחייה ולהתמקד בלימודים. פני התעלמה מאותו קול שלילי והפכה לשחיינית אולימפית עטורת מדליות. באותו מאמר, עודדתי להשתיק את קולו של הספק בראשינו. המאמר נגע ללבם של אנשים רבים, שהזדהו עם הרגשות הלא נעימים ומחשבות הספק העצמי. אחרים שתפו אותי בסיפורים על האופן שבו היה עליהם להתגבר על הערות פוגעות וחסרות רגישות מצד אנשים בעלי השפעה בחייהם שהטילו בהם ספק. ברשותם, אני משתף כאן חלק מהסיפורים:

שלום כבוד הרב,

המאמר שלך על השחיינית האולימפית העלה דמעות בעיניי. בתיכון הבת שלי שובצה בכיתת "מטומטמים". היא לא הייתה מטומטמת בכלל. היא התמודדה עם כמה אתגרים בריאותיים ואחרי שסיימה את הלימודים עברה ניתוח בבית חולים ידוע במיאמי. אף אחד לא האמין בה, אפילו לא חבר סגל אחד. כתוצאה מאתגר בריאותי נגזר עליה שלא להצטיין. היא אפילו הביאה לבית הספר מכתב מהרופא. לך תבין!

כמה שנים לאחר מכן: יועץ הלימודים שלה לא שלח את הטפסים שלה לקולג' שבו היא בחרה. נאמר לה שתוכל להתקבל רק לקולג' קהילתי. אולם בתי נלחמה בכל הכוח כדי לשלוח את הטפסים בעצמה ובסוף היא התקבלה.

עוד כמה שנים קדימה: היא סיימה את הלימודים בהצטיינות. אני חייבת לומר לך שהיא התקבלה ללימודי דוקטורט באחת האוניברסיטאות היוקרתיות מליגת הקיסוס. אם לא היינו כל כך קנאים לפרטיותנו, היינו ודאי צועקים זאת לכל אותם חברי סגל שלא האמינו לה ולא האמינו בה. אני מקווה שהחוויה הזו, שהשפיעה עליה עמוקות, רק דחפה אותה להצליח!

תודה שהארת נקודה חשובה זו.

בספר משלי כתוב "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (יח, כא). ניתנה לנו מתנה יוצאת דופן - היכולת לתקשר ולבטא את הרעיונות, המחשבות והרגשות שלנו. כוחו של הדיבור אינו רק מתנה, זוהי אחריות גדולה. מילים יכולות להיות כלי נשק שפוגע והורס, והן יכולות לשמש כלים ומכשירים כדי ליצור, לעודד ולרומם.

מורים, הורים וכולנו בעצם, חייבים לזכור שהשימוש בשפה פוגענית יכול לגרום כאב שיימשך זמן רב יותר ויגרום יותר נזק מאשר מכה גופנית. אולם גם ההפך הוא הנכון. מחמאות, עידוד, הבעת אמון ואמונה במישהו יכולים לתת להם את הביטחון העצמי הדרוש להם כדי לפרוץ קדימה ולהצליח. 

אנו נמצאים באינטראקציה עם סוגים שונים של אנשים מדי יום. האם אנחנו קוטעים אנשים, גורמים להם להרגיש קטנים וחסרי חשיבות וממלאים אותם בספקות עצמיים, או שאנחנו מדברים איתם בדרך שגורמת להם להתעודד, שמרוממת את הביטחון העצמי שלהם ומשפרת את היום שלהם?

הבחירה בידינו.