עד שנת 1974, הנוהג המקובל במקרה של גוף זר החוסם את נתיב האוויר של אדם - היה להכות על גבו, בתקוה שהגוף הזר ייצא. ד"ר הנרי היימליך טען שהכאת אדם באופן הזה עלולה לדחוף את הגוף הזר עמוק יותר אל הוושט, במקום לחלץ אותו. הוא בחן כמה וכמה תיאוריות במטרה למצוא טכניקה טובה יותר, עד שעלתה בידו זו המוכרת לנו בשמו: הקפת הזרועות, מאחור, סביב המטופל, והצבתן זו על גבי זו בצורת אגרוף, מעל הטבור ומתחת הצלעות, ואז הפעלת לחץ פנימה ומעלה עד לשחרור הגוף הזר.

היימליך פרסם ממצאים ראשוניים מניסוייו השונים בַתחום בכתב־עת רפואי הארצות הברית. עד מהרה החלו עיתונים ברחבי ארה"ב לדווח על מקרים שבהם קוראים, כולל בעלי מסעדות, שמעו על מאמרו של היימליך, ניסו את התמרון על נפגעי חנק והצילו את חייהם.

הדבר התפרסם, ובקיץ של אותה שנה פרסם JAMA, כתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי, מאמר מערכת שבו נקראה הטכניקה לראשונה בשמה: "תמרון היימליך". הטכניקה אומצה ברחבי ארה"ב והעולם כולו, והיום היא מופיעה על גבי פוסטרים במרבית המסעדות, ומלמדים אותה בבתי ספר רבים.

למרות שהוא זה שפרסם אותה לעולם, היימליך עצמו לא זכה לעשות בה שימוש מציל חיים עד מלאת לו 96 שנה, 42 שנה אחרי הפרסום. ב-2016, בשעה שישב היימליך בחדר האוכל בבית האבות בסינסינטי, החלה דיירת בשולחן הסמוך להיחנק על פיסת אוכל. היימליך דהר אליה, סובב אותה בכסאה כדי שיוכל לאחוז בה מאחור, וביצע כמה דחיפות כלפי מעלה באגרוף מתחת לחזה, עד שחתיכת הבשר שחסמה את נתיב הנשימה שלה ניתר החוצה, והיא יכלה לשוב ולנשום.

בשנת חייו האחרונה זכה ד"ר הנרי היימליך סופסוף לבצע את "תמרון היימליך" כדי להציל חיים. "תודה לאלוקים שהושיב אותך בכסא לצדי" כתבה בת ה-87 שהיימליך היה המלאך הגואל שלה.

מלאכים נמצאים לא רק בשמים. לפעמים הם שוכנים ממש כאן, לצדנו.

סולם תלול

כשאנו נחלצים לעזרת אחרים, כשאנו שואלים איך אפשר לעזור, כשאנו משפרים את מצבם - אנחנו מורידים פיסת שמים ארצה. דרך המעשים שלנו ניתן לבנות סולם שראשו מגיע הַשָּׁמַיְמָה.

להיות מלאך פירושו לקום ולעשות מעשה כדי לחולל שינוי בחייהם של אחרים.

ביולי 2017, יצאה רוזי גגנון לריצה היומית שלה סביב גבעות מחוז שננדואה בוירג'יניה. כשהגיעה לק"מ העשירי, מתוך שנים־עשר המתוכננים, כלו המים שהכינה לעצמה ופניה בהקו באדמימותן. כשחלפה על פני אחד הבתים, עצרה לידה מכונית ומבעד לחלון הוגש לה בקבוק מים צוננים. אחרי שנטלה את הבקבוק, שאל אותה הנהג אם היא זו אשר הוא רואה בכל יום מחלון ביתו. היא השיבה בחיוב.

ביום המחרת, כשחלפה על פני הק"מ העשירי, חיכה לה, על גבי ארון תקשורת ירוק בקצה השביל, בקבוק מים צוננים. כך גם ביום שאחריו וכך גם ביום הבא. ששה חודשים אחר כך, כשכל יום ממתין לה בקבוק מים, התראיינה רוזי. היא הסבירה שהיא מכינה לעצמה מים, כמובן, אבל הם תמיד נגמרים לה באמצע. ושם, רגע לפני הגבעה התלולה המתנשאת אל סוף המסלול שלה, היא יודעת שמחכה לה עזרה.

מלאכים עולים ויורדים

יש אינפסור סיפורים על אנשים העולים ויורדים בַּסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כדי להיות המלאך של מישהו אחר. 42 שנה אחרי שהמציא את הטכניקה שלו, זכה ד"ר היימליך להיות המלאך הגואל של האשה ההיא. כשרוזי גגנון נאלצה להתייצב אל מול העלייה התלולה היומית שלה, שימש בְּרוּס רִיפִי כמלאך הגואל שלה, כשהכין עבורה מים לעודד אותה במעלה הטיפוס.

אם נפקח עינינו, נגלה סביבנו אנשים שנתיבי האוויר שלהם חסומים, שניצבים לפני עלייה תלולה או שתקועים בצדי הדרך. הם מתמודדים עם קשיים רגשיים, כלכליים, חברתיים או נפשיים. הבה נאיר פנינו אליהם, נדון אותם לכף זכות, נושיט יד תומכת ומילה טובה. מי יודע, אולי נזכה להיות המלאך הגואל שלהם, המתנה משמים שנשלחה ישירות אליהם.