אני חושדת שמעט מאוד נשים נהנות מממוגרפיה.

טכנאית (נחמדה ככל שתהיה) שלוחצת ובודקת את שדייך לפני שהיא מוחצת אותם בין שתי חתיכות פלסטיק שקוף, בזמן שאת עוצרת את נשימתך וקרני רנטגן רעילות עוברות דרך גופך – זה רחוק מלהיות בילוי מהנה עבור כל אישה שהיא.

הדבר נכון אף יותר אם הממוגרפיה מתבצעת לצורך "מעקב" – בדיקה שאת חייבת לעשות כיוון שהיה משהו שהרופא לא אהב אחרי שבדק את תוצאות הממוגרפיה הכייפית הראשונה שלך.

הפעם הראשונה שזה קרה לי היה כבר לפני יותר ממחצית חיי. היה עליי לעבור 2 ממוגרפיות וביופסיה.

הייתי מבועתת לחלוטין.

סרטן השד היה... ועודנו... הפחד הגדול ביותר שלי.

למרבה השמחה, זה לא היה סרטן.

עד לפני שלוש שנים בערך לא הייתה לי עוד ממוגרפיה חריגה. ואז, כשנאמר לי שאני צריכה להגיע לבדיקת מעקב, שוב הייתי מבועתת.

אבל הפעם היה הבדל משמעותי: חלפו קרוב ל- 15 שנה מאז שהתגיירתי.

יצאתי ממשרדו של הרופא, ישבתי באוטו ובכיתי דמעות של הקלה ושמחה.

בניגוד לפעמים קודמות בהן לא דיברתי על כך עם איש, הפעם ביקשתי מכל מי שאני מכירה להתפלל עבורי. עדיין לא הייתי מסוגלת לספר להם מה בדיוק הבעיה, רק שזה משהו בריאותי. אמרתי הרבה מזמורי תהלים – במגרש החנייה בחוץ, בחדר ההמתנה לפני שנכנסתי לחדר הרופא, ואחרי הממוגרפיה – חזרתי על מזמור כג בעברית הלא כל כך טובה שלי שוב ושוב בעודי ממתינה לתוצאות.

זה לא היה סרטן.

יצאתי ממשרדו של הרופא, ישבתי באוטו ובכיתי דמעות של הקלה ושמחה. שלחתי הודעות לכל חבריי והודיתי להם, וכמובן שהודיתי לאלוהים.

קיוויתי שזה לעולם לא יקרה שוב. אבל הנה זה קרה.

בגלל הקורונה, חלפו כמעט שנתיים לפני שהיה לי העונג לעבור ממוגרפיה נוספת שתוצאותיה דרשו בדיקת מעקב.

עם זאת, הפעם – למרבה הפלא – כבר לא הייתי מבועתת. חלק מהסיבה לכך היה כיוון שכבר חוויתי זאת פעמיים בעבר.

וחלק נבע ממשהו שגיליתי במהלך המסע שלי ליהדות.

יש לי אמונה באלוהים. אני יודעת עמוק בתוך לבי, שאלוהים קיים. אני לא ממש יכולה להסביר לאף אחד איך אני יודעת זאת, אבל אני יודעת.

בספרו "איש האמונה הבודד" מסביר הרב יוסף סולובייצ'יק שאפשר לחוות משהו שיותיר אותנו ללא שום ספק בקיומו של אלוהים, אך לא נוכל להסביר זאת לאחרים. זוהי חוויה ייחודית לחלוטין לכל אדם ואין לה מילים, אין משהו שאפשר לומר או לעשות כדי להסביר זאת לאדם אחר. זוהי החוויה המדהימה, המרוממת – והבודדה ביותר – שיכולה להיות למישהו.

היו לי חוויות "בודדות" של הרגשת אלוהות בזמנים שונים בחיי, לפני שהתגיירתי. ועדיין, ידיעה זו לא מנעה ממני להרגיש מפוחדת ודואגת בפעמים שעמדתי בפני האפשרות של סרטן השד.

רק מאז שהתגיירתי למדתי על אמונה אמיתית באלוהים, מה שנקרא ביהדות ביטחון.

זוהי ההרגשה העמוקה, שכיוון שאלוהים מנהל את העולם ואוהב כל אחד מאיתנו, כל מה שקורה הוא לטובתנו.

הכל.

ייתכן שלא נבין זאת. ייתכן שזה לא מה שאנו רוצים שיקרה, אבל אם אלוהים הביא זאת לחיינו, זה איכשהו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו.

פה היא נקודת הבחירה שלי. זה הדבר שאני מתמודדת עמו.

כשמשהו רע קורה לי, או אפילו יותר מכך, כשמשהו רע קורה למישהו שאני אוהבת, זה כמעט בלתי אפשרי לבוא ולומר "גם זו לטובה" – ולהמשיך הלאה.

לא סיפרתי לאף אחד על הממוגרפיה השנייה שעשיתי לאחרונה כי הפעם, עמוק בפנים, ידעתי שהכל לטובה. קיוויתי בלבי שתהא התוצאה אשר תהא, גם אם יש לי סרטן, זה יתגלה בסופו של דבר כמשהו חיובי.

לא שאני מושלמת, עדיין פחדתי. אבל קיוויתי בכל מאודי שלא ימצאו כלום.

קיבלתי כמיטב יכולתי את האפשרות שיתגלה ממצא כלשהו ויהיה עליי לעבור טיפול או ניתוח או אפילו שזה עלול להיות הצעד הראשון לקראת מותי... לקחתי נשימה עמוקה ונאחזתי בבטחון שלי ולראשונה בחיי הרגשתי שזה יהיה בסדר, שמה שיקרה באמת יהיה לטובה.

עדיין, כמובן, הייתה זו הקלה אדירה כשהתוצאות מהממוגרפיה האחרונה הבהירו שלא מדובר בסרטן.

אמונה באלוהים, ביטחון, זה משהו שאני מתמודדת וצומחת איתו מאז שלמדתי עליו, ואני חוששת שיהיה זה מאבק שיימשך כל החיים.

אבל אני מנסה להיאחז בהרגשת התקווה שהרגשתי בזמן שחיכיתי לתוצאות הממוגרפיה האחרונה.

כיוון שאלוהים מנהל את העולם, ואני משתדלת לקבל את המציאות שכל מה שקורה לי הוא לטובתי.

אפילו ממוגרפיות.