כל מתפלל חדש מכיר את התחושה שהוא נכנס לבית הכנסת ואף אחד לא ניגש אליו. הוא עומד נבוך ומקווה שמישהו יפנה אליו ויסביר לו לאן הוא צריך ללכת.

לפני שבוע קיבלתי מכתב מבחורה רווקה שהגיעה לבית כנסת בתל אביב וסיפרה שעברה דווקא חוויה הפוכה לגמרי:
"עד לפני שנה החגים היו לי באמת סיוט אחד ארוך ומתמשך. שנאתי כל רגע...גרתי בירושלים והרגשתי שאף אחד לא שם עליי. שום הזמנה. שום כלום.
ואני לא שופטת אותם לרעה חלילה. אנשים עסוקים בלשרוד את החיים. יש להם על הראש מחויבות קודמות. יש להם משפחה. הם חושבים שאני אצל המשפחה שלי. לא חושבים להזמין פשוט. היו חגים שעשיתי אותם לבד...כן, גם סוכות. בבית.
ואז עברתי דירה והגעתי לקהילה נפלאה במרכז הארץ. כבר בבית הכנסת ניגשה אליי אישה שלא הכרתי והציגה את עצמה בתור 'רכזת הקליטה' של בית הכנסת ואמרה שהתפקיד שלה הוא לדאוג שאף אדם לא יישאר לבד וביניהם כן, גם הרווקים.

היא ביקשה שאציג את עצמי ולאחר מכן הציגה את עצמה ולפני שהבנתי מה הולך היא כבר הצמידה אותי לאחת מהמשפחות החמודות ביותר שיצא לי לפגוש.
בהמשך השבוע, הגיע המייל מבית הכנסת ובו בקשה אישית מכל אדם שאין לו איפה להתארח, למסור את הפרטים שלו במייל ולהציג את עצמו לאותה 'רכזת קליטה'.
חשבתי שבארוחה אחת שהוזמנתי לראש השנה הסיפור הסתיים וגם זה יפה מאוד אלא שהתברר לי שזו רק ההתחלה:
היא דאגה שאוכל בכל אחת מהארוחות של ראש השנה אצל משפחה אחרת והתדהמה הגדולה ביותר הגיעה בסוכות:
הוזמנתי לחג ראשון ולשבת חול המועד של סוכות ובנוסף בכל יום מחול המועד סוכות הוזמנתי לארוחה אחת אצל משפחה אחרת. זה היה פשוט כמו בחלום.
בגלל שלא הכרתי עדיין את המארחים וחששתי שארגיש לא נעים, שאלתי אם אוכל להביא איתי חברה אחת ונאמר לי תמיד ברוחב לב שאני יכולה להביא איתי גם יותר...
מעט מחשבה וכל כך הרבה טוב...איך לא חשבו על זה קודם?
מקווה שתמצא לנכון לשתף ושעוד בתי כנסת כבר יאמצו את המנהג היפה הזה לקראת החגים הבאים".


כל כך פשוט חכם ונכון. כמו שיש רכז/ת קליטה לגרעין חדש או לישוב, כך גם לבית הכנסת.
מסתבר שכל מה שצריך בשביל לגרום למישהו להרגיש אהוב ורצוי, ובמיוחד בחגים, להרגיש שהעולם הוא מקום טוב להיות בו, זה קצת מחשבה, לב פתוח והרבה רצון טוב.

מי כעמך ישראל!