פחות משבוע. זה משך הזמן שלקח לטאליבן לאייד עשרים שנות מעורבות אמריקאית ויותר מטריליון דולר של השקעה בציוד ובהכשרת צבא אפגניסטן. תוך פחות משבוע מנסיגת האמריקאים, הצליחו כוחות הטאליבן להשתלט על כל ערי המדינה כולל הבירה קאבול. מדובר בבלגן מחריד ומזעזע, ומסע ההאשמות אודותיו כבר סיים סבב או שניים, אבל ההבנה שלי בתחום הזה לא עשירה במיוחד. אני לא יושב בדסק הפוליטי ולא עוסק במדיניות חוץ.

מה שמעניין אותי זו תובנה חשובה במיוחד בסוגיית החירות והחופש, ואיך היא מתחברת לראש השנה הקרב ובא.

אחד מן הלקחים הבולטים ביותר מהתמוטטות אפגניסטן הוא, שלא משנה כמה כסף, עוצמה ומשאבים יישפכו - אי אפשר לכפות חירות ושלום על־ידי כוחות חיצוניים. אי אפשר לכפות רצון; עליו לבוא מבפנים.

כ-640 נוסעים נדחסו על מטוס חיל האויר C-17 שטס מקאבול לקטאר ב-15 באוגוסט

בהעדר הרצון הפנימי להיאבק על עצמאות וחופש, אין פלא שהצבא התקפל והנשיא ברח כשהתברר שהטאליבן קרב אל עיר הבירה. במשך 20 שנה הניעו כוחות חיצוניים את פרויקט בניית האומה; בשנייה שחדלו לספק חשמל למיזם, האמת נכנסה לפעולה וכל העסק קרס.

כך גם לגבי החירות האישית של היחיד.

מיהו האני האמיתי?

אם אפשוט מעלי את כול הכוחות והיסודות החיצוניים המשפיעים עלי, לטוב ולמוטב, מה יישאר?

אני לא החינוך שקבלתי, לא מעגל החברים שלי, לא התואר או המעמד שלי. אני לא העושר שלי ולא העדרו, לא המראה שלי, השיער שלי (או היעדרו), התבונה שלי, החלומות שלי או צבע העור שלי.

אלו הם אינסוף הגדילים המורכבים השוזרים את מגרש המשחקים של חיי, אבל הם לא אני. אני הוא הבוחר הקובע איך להגיב לאתגר מוסרי המוצג בפניי ברגע זה. זו הבחירה שלי ושלי בלבד. אני אישית אחראי על הבחירה שלי - נבונה, גרועה או כלל לא בחירה. כי זה אני. אני הוא הרצון הפנימי הזה.

כל שאר הדברים הנמצאים מחוץ אלי אינם אני. לָרוב המוחלט של הנסיבות המעצבות של חיי איני אחראי. אז במקום להאשים את ההורים, את בן הזוג, את הממשלה, את אלוקים או כל גורם חיצוני אחר, כדאי להחליף הילוך ולהתחיל להסתכל קדימה ופנימה. מוטב להתמקד בדבר היחיד שעליו כן יש לי שליטה: הבחירה שלי.

איני המטען שהוריי הורישו לי ושילדותי הצמיחה בי, איני השכל המבריק ש'במקרה' נולדתי אתו. אלו נמנים עם הקלפים שהאל חילק לי. הדבר היחיד שתלוי בי הוא איך אשחק איתם. אני סך כל בחירותיי.

העובדה שאברהם אבינו עבד אלילים בילדותו לא נזקפת לחובתו; הוא לא בחר להיוולד בתקופה שבה היה העולם כולו שקוע בעבודת אלילים. אף אחד גם לא ניסה להסתיר את החינוך הלא־משהו שלו. מתוך מעמקי החושך השתמש אבינו בנסיבות חייו הייחודיות כדי למצוא אמת ולבחור בגדוּלה.

פקיחת העיניים השנתית

ראש השנה הוא יום בריאת האדם; זה היום שבו אנו חוגגים את לידתה של הבחירה החופשית. הגמרא אומרת שבשעת הדין ניצב האדם מול אלוקים, לגמרי לבד, ורואה מיהו באמת, ללא כחל ושרק. כל התוספות החיצוניות מוּסָרוֹת. אין חברים להתחבא מאחוריהם, אין חֶבְרָה להיעלם בתוכה, אין תירוצים להסתמך עליהם, אין אחרים להאשים. רק האני האמיתי לבדו, עם כל ההחלטות המדהימות והמטופשות שקיבל, החלומות שהיו בהישג יד ונותרו לא מְמֻמָּשִׁים, והיְּעָדים שהוא בחר להשיג.

הגורמים החיצוניים שהאדם מְאַפֵּר עצמו בהם או מסתתר תחתם - מוּצָאִים מהחדר והוא נותר רק עם העצמי הפנימי האמיתי שלו, שעליו הוא אחראי לגמרי.

פקיחת העיניים הזו, ראיית המציאות האמיתית כמות שהיא, עשויה להיות מפחידה. היא חושפת בפנינו במלוא כנותה מי אנחנו באמת.

אבל היא גם משחררת מאד ומשמעותית מאד. ההכרה בעובדה שאני הנושא היחיד באחריות על צמיחתי, שהשגת גדוּלה אישית מוטלת כולה על כתפיי, היא כמו תקיעת שופר הנוקבת את חדרי הנשמה, קוראת לנו להתעורר ולבחור בחיים.