כל צעיר המתגורר ברדיוס של שעה מבית הוריו מכיר את הסוד הגלוי הזה: כשצריך כביסה רצינית, הולכים הביתה. וזה בדיוק מה שעשיתי אני, ביום סגרירי אחד של חודש דצמבר האחרון. עם תיק מלא עד גדותיו בכביסה מלוכלכת, דידיתי ברחובות הובוקן כדי לתפוס את הרכבת חזרה לפרברים.

לבי צנח כשזיהיתי אותם בקצה הרחוב. חבורה עליזה של בחורי ישיבה חב"דניקים עם מטרה אחת ויחידה בלב: לגרום לכמה שיותר צעירים יהודיים להניח תפילין. עם כל פסיעה שעשיתי, נשאתי תפילה חרישית שלא יבחינו בי.

אבל עמדנו להתנגש חזיתית; לא היתה לי שום דרך לחמוק מהם. הם עצרו אותי ושאלוני את הראשונה מבין שתי השאלות שלהם, ההיא שיכולתי לענות עליה בקלות: אתה יהודי?

גלגלתי את עיניי. לא יכולתי - כמובן - להשיב בשלילה. הייתי (ועודני) יהודי. אבל כל שריר בגופי ידע בדיוק מה תפיק תשובה חיובית שלי מפי החוקרים שלי. "כן" - התשובה שנתתי בסוף באי־רצון - הובילה לשאלתם העיקרית: האם הנחת תפילין היום?

השאלה היתה כמעט רטורית: ברור שלא הנחתי. אני יהודי - אבל לא מהסוג הזה שקם כל בוקר ובקפדנות כורך רצועות של עור סביב זרועו ועל ראשו. והם יודעים את זה כמובן. הם הרי עצרו בחור עם מכנסי ריצה, סווטשרט, ריי-באן ואוזניות, שרץ לתפוס רכבת עם ערימת כביסה שלא היה לו כוח לכבס בעצמו. כשחושבים על זה, הייתי האב־טיפוס של היהודי החדש, הממהר, החילוני. לא זוכר מתי הפעם האחרונה שראיתי תפילין, שלא לדבר על הנחתם.

אז כשהבחורים - שהיו בגילי בערך - הגיעו לעיקר, והציעו לי להשתתף בטקס הקדוש שלהם, אמרתי לא. מיהרתי נורא; אין לי זמן בשבילם - אין לי זמן לאלוקים.

בשעה שהם פנו בחביבות לנשמה התועה הבאה, המשכתי אנכי אל הרכבת. העיכוב הקל הפך את הריצה שלי לדהירה, אבל הספקתי בסופו של דבר את הרכבת. מצאתי לי פינה בקרון הצפוף, הנחתי את הכביסה לצדי, וניסיתי להתאושש מן הריצה והקור. אבל לא הלך. משום מה הרגשתי מרוקן.

הרהרתי בחינוך היהודי שלי - בית הספר היסודי שבו למדתי מגן־חובה ועד כתה ח - שבו נפתח כל יום שלי בתפילת שחרית והחל מגיל 13 גם בהנחת תפילין. האם כה רחקתי מהיסודות הדתיים האלה? האם התיכון, הקולג' והקריירה החילוניים גרמו לי לנתק כל קשר עם אמונתי? האם הייתי עכשיו כל כך עסוק, שלא יכולתי להקדיש שתי דקות להנחת תפילין ולהרהור במשמעותם?

וזו - במילה אחת - בעיה. הריחוק ההולך וגדל מאלוקים הרחיק אותי מהעשייה הדתית, וככל שהקשר שלי ליהדות הלך ודעך, כך גם הזיקה שלי לתפילין, למשמעותם, לחשיבותם ולערכם. בהעדר הזדהות כלשהי עם המצוה, השלכתי אותה לגמרי.

אבל כשהרכבת שעטה קדימה גיליתי שניתנה לי הזדמנות שניה. התברר שחב"ד הציבו שגריר גם ברכבת. מזגזג בין המעברים של הרכבת הניו־ג'רזית, עבר בחור הישיבה וטרד את מנוחת הנוסעים עם שתי השאלות שאך לפני דקות ספורות כה יראתי מפניהן. כשקרב לעברי תהיתי מה יֵצֵא מפי אם אשוב וְאֶשָּׁאֵל: האם עלי לומר כן? האם אני מסוגל לומר כן?

אליאס נייברט

אכן, החיבור שלי לאל ולתורתו נחלש, החבל שקשר את לבי לאלוקים נשחק - אבל הוא לא נקטע. וכשהבחור הציג בפני את השאלה הגורלית, עניתי- כן, אני יהודי, וכן, אשמח להניח תפילין.

בגמלוניות־מה בצעתי את הריטואל העתיק, נעזר במורה־לרגע שלי לא רק בהיבט הטכני־מעשי אלא גם - אוי לַבּוּשָׁה - בהכוונה רוחנית. וכשהיה העור כרוך על זרועי ועל ראשי, התפללנו יחד. לרגע אחד, כשקראנו יחד קריאת שמע, ההבדלים בינינו נמוגו. לבשנו בגדים שונים מאד זה מזה, למדנו נושאים שונים מאד זה מזה וְחָיִינוּ חיים שונים מאד זה מזה, אבל באותו רגע היינו - בחור הישיבה ואני - שני בנים לאותו אבא, נציגי הא-ל בעולם, העושים רצונו באמצעות הנחת תפילין. ברגע ההוא השם היה אֱלֹקֵינוּ.

אבל כשהוסרו הרצועות והמדריך שלי פנה מעמי, שוב נצבתי לבדי אל מול המשימה של הרגעת נשמה במצוקה. כמו אותו ברנש אחרי לילה טרוף שינה, המנסה להתחיל את יומו תוך שהוא נאחז בקורי השינה האחרונים, כך העירו התפילין - בשעה שקשרו את זרועי וראשי - חלק רדום בתוכי שצריך עתה להתמודד עם התאווה להמשיך בתרדמת חיי. הנשמה היהודית שלי התעוררה - אבל עדיין לא כֻּיְּלָה; היה לה דופק - אבל עוד לא היו לה חיים.

במשך כמה חודשים חייתי את המתח הזה. תקוע בין החשק שלי להתחבר עם האל ואי־היכולת שלי להבין או להתחייב, הייתי בשיתוק רוחני. לא רק שלא התחברתי עדיין למעשה; הוא פשוט הפחיד אותי. מצוות טקסיות מהסוג הזה מחייבות עקביות והתמסרות, הן בדרך כלל מכבידות ותובעניות, הן דורשות ממך ולא נותנות מאום בתמורה - או כך לפחות חשבתי.

אבל מתח סופו להביא לנקודת שבירה, וזה מה שקרה כאן בסופו של דבר: הגעתי לנקודת רתיחה. אז בכל פעם שתחושת חוסר האונים פשטה בי ודרשה התייחסות, ידעתי בדיוק לאן לפנות - אל התפילין. במהלך החודש האחרון, התחלתי להתעטף בכל בוקר ברצועות העור הללו, וכשאני עושה זאת, אני מרגיש את מחויבותו של אלוקים באדם - עטוף בתפיליו, אני עטוף גם באהבתו. ובעוד אני חש את אהבתו, עוזרים לי התפילין לבטא את אהבתי שלי.

כמי שהדרישה לאהוב את השם "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" נראית לו משימה כבדה למדי, הנחת תפילין נראית לי כמקום מאד מוצלח להתחיל בו.