הבשורה נחתה כרעם ביום בהיר. יש מאיתנו שעוד שמעו על כך מאוחר בלילה, ויש כאלה, כמוני, שרק בבוקר התוודעו לבשורות האיוב. קשה לתפוס.. קשה כל כך.. וזה עוד לפני שמגלים שם מוכר. מאוד מוכר. האחיין שלי, חיים ראק ז"ל, היה בין הנספים.

קשה לתפוס את האובדן, את השכול. ואני "רק" דוד שלו. הדמיון נתקל בחומה בצורה כשהוא מנסה לדמיין איך זה להיות אבא, אמא, אח, אחות, סבא או סבתא. הפתאומיות והניגוד של המאורע השמח לסיום העצוב שלו יוצרים תחושה של דיסוננס חריף.

אי אפשר להקיף עם המחשבות את כל החלקים של הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרון שהיינו יחד וראיתי את הניצוץ בעיניים, את ההנאה מרעיון מחשבתי עמוק. תחושת החסר של משהו בעל ערך אינסופי שלא ישוב יותר.

עם ישראל באבל. אבל זה דבר מוזר. זה לא עצב (למרות שגם עצב לא חסר) או דיכאון. להתאבל זה לחוות בצורה ברורה את מה שחסר, את מה שהיה ולא יהיה עוד אותו דבר. אך ביהדות אבל זה גם השלמה עם העובדה שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל. לא הכל מובן.

כשמנחמים אבלים אומרים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". האבל הפרטי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שלנו היא על שניהם יחד. ההבנה שהכל מגיע מאותו מקור ולהכל יש סיבה נסתרת שתתגלה רק בעתיד, בנחמה של ציון וירושלים שם חלקי הפאזל יתחברו ונראה בבירור את התוכנית הגדולה.

כרגע אנחנו יכולים לקוות רק שלא נדע עוד צער, שעם ישראל ידע כיצד להגיע לתכלית שלו בלי שנצטרך לקריאות השכמה חריפות כל כך.

נקווה להתגשמות נבואתו של הנביא ישעיה: "בילע המוות לנצח, ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ". אמן.