פרשת השבוע עוסקת באיסור טומאה, ובענייני הכהנים. הכהנים מוזהרים שלא ליטמא למת למעט לקרובי משפחתם. מה עניינו של איסור ההיטמאות למת, הרי המוות הוא 'חלק מהחיים'? האין זו בריחה מהמציאות?

המוות נגרם כתוצאה מנפילתו של האדם הראשון בחטא עץ הדעת שכך נאמר לו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אלמלא היה חוטא, היה האדם זוכה לאכול מעץ החיים וחי לעולם. לעתיד לבא לאחר שהחטא יתוקן, נזכה להתקיימות הפסוק: "ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר". לעתיד לבא המוות יעלם, אך כל עוד הוא קיים זו חרפה של המין האנושי בכלל ולעם ישראל שאמור להוביל את העולם לתיקונו. המוות הוא אבי אבות הטומאה, מכיון שהוא יוצר אשליה לפיה כאשר אדם מת הכל נגמר, בעוד שבעצם הנשמה מסתלקת מן הגוף ונכנסת לחיי נצח רוחניים.

אחת הסיבות לשמחת ל"ג בעומר היא העובדה שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות ביום זה. ה'פרי חדש' ('אורח חיים, סימן תצ"ג ב') כותב: "ויש לדקדק, בשמחה זו למה? אם משום שפסקו למות, מה בכך, הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו, ומה טיבה של שמחה זו?" בהמשך הוא עונה, שהשמחה היא על כך שר' עקיבא לא התייאש, לא נשבר מהאסון הנורא של מות אלפי תלמידיו, אלא בחר להתחיל מחדש וללמד תלמידים חדשים שמהם אנו יונקים היום את תורתנו.

וידוע הסיפור המפורסם בגמרא על ר' עקיבא וחכמים שראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים כשהסתובבו בין חורבות ירושלים. חכמים בכו ור' עקיבא צחק, מתוך שראה את נבואת הגאולה דווקא מתוך החורבן. (מסכת מכות דף כ"ד ע"ב).

בימינו ישנה תרבות שרודפת אחר כל דבר שלילי, כל אסון או שחיתות מדווח ומנותח מכל צדדיו ואילו על הדברים הטובים שמתרחשים בעולם כמעט ואיננו שומעים. ר' עקיבא מלמד אותנו לנהוג אחרת. אתה יכול לעמוד ולראות את חורבות בית המקדש ולצחוק מתוך אמונה שעוד יבוא יום שבו ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, השאלה היא במה אתה בוחר להתמקד.

יכול להיות שיש קשיים במקום העבודה, בזוגיות או בחיים אבל יש גם כ"כ הרבה דברים טובים ונפלאים. גם כשההרגשה היא שאין, ר' עקיבא מלמד אותנו תמיד לחייך, שכן עם קצת אמונה וסבלנות עוד נזכה לראות את הימים הטובים שיגיעו.