אם נפגש לשיחה קצרה אקראית ואומר לך "היי, הרי אף אחד בעולם הזה לא מושלם", הרי שהתשובה שאקבל היא "ברור, ברור...., אז איך יכול להיות שבדיאלוג הפנימי הבלתי נגמר אנו לא מפסיקים לשפוט ולבקר את עצמנו (ורק לאחר מכן אחרים) על כך ש:

  • הגבתי בצורה כזו ולא אחרת
  • אני לא מצליח/ה לרדת במשקל
  • איני חכם/ה כמו אחרים
  • אני לא אמא/חברה/אשה טובה מספיק
  • אני איטי/ת יותר מדי
  • אני לא מצליח/ה להתרכז במשהו כל כך פשוט
  • כולם כבר סיימו את המשימה/נקיון/ארגון/סדר מזמן ורק אני לא
  • כולם מצליחים/נשואים באושר/בעלי דירה/עם ילדים מחונכים ורק אני לא
  • אני רגיש/ה יותר מדי
  • אני אימפולסיבי/ת יותר מדי
  • אני לא מתפלל/ת מספיק
  • איני רואה את הורי מספיק
  • כולם מצליחים להתמודד עם משימות פשוטות ורק אני לא
  • אני לא לומד מנסיון העבר ושום דבר לא מצליח לי
  • אני לא יודע/ת להתלבש טוב כמו חברי
  • אף פעם אין לי משהו חכם להגיד כמו לשאר
  • לכולם יש חברים רק לי אין
  • ו.... הרשימה לעולם לא נגמרת!

אז בואו נתחיל מהטוב: יש משהו חיובי במנגנון הביקורת העצמית שיכול לדחוף אותנו קדימה, להשתדל יותר ולהפיק מעצמנו את המיטב, לא לוותר לעצמנו בקלות, לבחון היכן נוכל להשתפר, ללמוד ולהתפתח. זה לא רק טוב, זה נהדר. זה מפיח תקווה ויש לנו אור בקצה המנהרה ומגדלור שמאיר אלינו בחשיכה.

אך כמו בכל דבר, כשהדברים יוצאים מאיזון, ומנגנון הביקורת העצמית כבר אינו מקדם אותנו, אלא להיפך, גורם לרגשות אשמה ובושה, לתחושות שאנחנו "Not Enough" ("לא מספיק") בכל תחום בחיינו, הדרך לחרדות, דכאון וייאוש קצרה מאד.

כשרופא הילדים האנגלי דונלד וויניקוט החל לעבוד לא רק עם תינוקות, אלא גם עם אמהות, הוא טבע את המושג "אם טובה דיה" (Good Enough Mother) . התיאוריות של וויניקוט לגבי גידול ילדים מרתקות ואינן עוסקות רק במושג זה, אך בין השאר התפיסה גרסה כי "אין אמא מושלמת" מצד אחד, ומאידך מה באמת נדרש מהאם, ללא ציפיות עצמיות מוגזמות, מופרזות וחסרות כל בסיס.

ניתן מכאן להשליך גם על עצמנו. לכולנו יש בין 80,000 ל- 100,000 מחשבות מדי יום (!!!). חלקן טובות ומקדמות, אך חלקן הן בגדר פרשנויות אוטומטיות של המציאות ללא בחינת אמיתותן, וכך אמונות שפיתחנו לגבי עצמנו והעולם, בין אם הינן ישימות ויעילות ובין אם לאו, וסוגי מחשבות שליליות ופסימיות לגבי עצמנו ומקומנו בעולם הזה.

אם לא נבחן את אותן מחשבות/פרשנויות/אמונות אוטומטיות, נחקור, נבדוק, ננסה לראות אותן מפרספקטיבות וזוויות ראייה שונות, נאתגר את אמיתותן הבלעדית, לעולם נחוש "שזו המציאות ואין בלתה", וזה כולל את כל הרשימה החלקית של המחשבות שלנו על עצמנו שציינתי לעיל.

מספיק שנתחיל עם טיפה מודעות והקשבה לאותו מונולוג פנימי בלתי פוסק, ונבחן לאן מחשבותינו נודדות, וכפי שרבי נחמן זצ"ל היה אומר: " אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות."

השלב הבא יהיה השקטה. מי שימצא כח ומזור ב"מאמר ההשקטה" של האדמו"ר מפיאסצנה, (הרב קלונימוס שפירא, בעל ה"אש קודש", שנרצח ב 1943 על ידי הנאצים), מה טוב. אנשים אחרים ימצאו דרכים שונות כגון נשימות, הרפיות, כתיבה, ציור, מוזיקה, הליכה ועוד על מנת קודם כל להרגיע את מערכת העצבים שנדרכה בעת ששפטנו עצמנו בחומרה כה קשה כאילו היינו מול כיתת יורים.

רק שכנרגע מעט, ונוכל לחשוב שוב דרך האונה הקדמית שלנו (החלק המרכזי במוח שעוסק בתפקודי חשיבה גבוהים), ולא דרך החלק ההשרדותי שבמוח שלנו שמוביל אותנו מהר מדי לתגובות השרדות כגוןFlight or Fight , ובמקרה שלנו מה שאנו חווים זה מעין תחושת קפאון או שיתוק: "אין לי שום דרך להשתנות", "אין לי מה לעשות עם זה", "ככה נולדתי וכך אשאר עד סוף ימי". גזירת גורל וחוסר אונים. מי יכול לעמוד בפני אתגרי החיים כשכך הוא חש כלפי עצמו?

משם נוכל לעבור הלאה, וקודם כל לשים סימן שאלה גדול על כל פרשנות, מחשבה או אמונה שאיננו בטוחים בנכונותה: "האם זאת האמת"? "איך אוכל לדעת שזו האמת המוחלטת ואין דרכים נוספות לראות את המצב"? "איזה הוכחות מהמציאות יש לי שזו האמת"? ועוד.

אני מוצאת מזור רב בברכה הראשונה שאנו אומרים בבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אני שמה דגש על שלוש מילים: מודה, חמלה ואמונה. אם האל נוהג בנשמתי בכזו חמלה בכל בוקר, כך גם אני צריכה לנהוג כלפי עצמי וכלפי אחרים (ושיפוטיות וביקורת הן ההפך הגמור מחמלה). אם האל מאמין בי שיש לי עוד תפקיד ביום הזה בעולמו, גם אני רוצה להאמין בעצמי, עם כל חוסר מושלמותי, שיש לי עוד הרבה מה לעשות ביום הזה למען התיקון האישי שלי ולמען אחרים. ואם כך אני רוצה לעבור את היום הזו בהודיה אין סופית על כל היש והקיים, ולא בביקורת עצמית, בושה, אשמה, הקטנה וכו' על מה שאיני ועל מה שאין לי.

וכמו בנקיונות פסח, שאינם יכולים להתקיים ברגע אחד, גם נקיון פנימי זה של התודעה והלב, דורשים מאיתנו התמדה יומיומית, אך שווה ומיטיבה: מי לא היה רוצה לחיות את המשך חייו ביותר שלווה, רוגע, קבלה עצמית, תחושת היותנו בני חורין מכל המחשבות והאמונות המגבילות והמלחיצות ואפילו חוויה יומיומית של היציאה ממקומות צרים וחשוכים כמו מצרים לאור הגאולה מעבדות לחירות?

אסיים במילותיו של רבי אלימלך מליז'נסק שאני כה אוהבת, ובבקשה, כשאתם קוראים מילים אלו חשבו גם על איך אתם רואים וחושבים על עצמכם, עוד לפני איך שאתם רואים וחושבים על אחרים ושתזכו תמיד לראות, להרגיש ולחוות גם במעלותיכם ולא רק בחסרונותיכם:

אדרבה,
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך,
ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה...
ותחזק אותנו באהבה אליך
כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך...
אמן כן יהי רצון