חז"ל קובעים ש-30 יום קודם החג – מתחילים ללמוד ולהתכונן אליו. אנחנו עוד לא בדיוק יודעים איך נוכל לחגוג השנה את פסח. הלוואי ונוכל לשבת בשולחן החג עם כל המשפחה המורחבת. אבל עובדה אחת הקורונה לא יכולה לשבש – בעוד חודש יוצאים לחירות. חכמינו קוראים לנו להתכונן לאירוע הזה. לא ליפול לתוכו מותשים מתוך ניקיונות ובישולים וסידורים, לא סתם לנחות משום מקום לשולחן הסדר, לא להשקיע את כל החודש הקרוב רק בבחירות המתקרבות, אלא להיערך ולהתכונן לי"ד בניסן, יום יציאת מצרים. ללמוד על החג, לעבור על ההגדה ובעיקר – לצאת לחירות בעצמנו.

יש בהגדה של פסח משפט מפורסם: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בספר התניא, ספר יסוד בתנועת החסידות, יש תוספת משמעותית למשפט המפורסם: "בכל דור ודור, ובכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". לא רק בכל דור ודור, אלא גם בכל יום ויום. אנחנו צריכים לצאת לחירות בכל יום קצת יותר. לבדוק למה אנחנו משועבדים, מה מגביל אותנו ומפריע לנו, ובכל יום לתת פייט לעבדות הזו. כחודש עד פסח. בהצלחה.

והנה כמה רעיונות מן הפרשה לשיעבודים מודרניים כאלה :

לא צריך להתבייש להיות איטיים. בפרשת השבוע, פרשת "כי תישא", משה רבנו מתעכב למעלה, על הר סיני. לעם אין סבלנות לחכות, ובני ישראל בונים את עגל הזהב. הרב יעקב גלינסקי הסיק מכך מסקנה לימינו:

פעמים רבות בחיינו, הוא אמר, "משה רבנו מאחר". מי שמזוהה עם ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד מתנהל בקצב האוטוסטרדה היומיומי, לא תמיד עומד בציפייה לקבל הכול כאן ועכשיו, לא מגיב תוך רגע וזמין תמיד. הוא גם לא מציע פתרונות קסם. אין לו שלום עכשיו או צדק עכשיו או ביטחון עכשיו או עגל עכשיו. והוא לא רק מבטיח הבטחות, אלא בעיקר דורש מהעם לעבור תהליך ממושך וארוך יותר.

ומה שהיה הוא שיהיה: מאז ועד היום העם היהודי סופג ביקורת על כך שהוא לא מספיק מעודכן, לא עומד לכאורה במבחן הזמן, ולכן כדאי לו לאמץ דברים יותר מהירים, נגישים, זוהרים. זה לא סיפור היסטורי אלא סכנה אקטואלית. תורת משה לא תמיד נוצצת כמו עגל הזהב.

ועוד משהו רלוונטי לימינו:

הצעות נישואין, ימי הולדת, ימי נישואין – הכול עולה לרשת. זה יפה ומשמח לשתף את כולם, אבל בפרשת השבוע מופיע עיקרון יסודי על דברים אישיים מול דברים פומביים:

כשאומרים לנו "מעמד הר סיני" אנחנו מדמיינים מאות אלפים עומדים ומקבלים את עשרת הדברות, באירוע גדול ומרשים. אבל המעמד הזה הוביל לחטא העגל, וכאשר משה רבנו ראה את עגל הזהב – הוא ניפץ את הלוחות. אחרי הסליחה והמחילה, החל מעמד קבלת הלוחות השניים. הפעם זה היה אחרת לגמרי. אלוקים אומר למשה: "וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר, גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא".

הפעם אין קהל, הפעם זה רק אני ואתה. והפעם זה מצליח. אלפי שנים אחר כך, אנחנו ממשיכים את המעמד השני, ולא את הראשון. רש"י כותב על כך: "אין לך יפה מן הצניעות". בעידן שבו אם לא פרסמת - לא עשית, פרשת השבוע מזכירה שלפעמים אם לא פרסמת - עשית יותר, עשית משהו נצחי.

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews