רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

פרפקציוניזם ובושה - איך הם נולדים, וכיצד הם הורסים לנו את החיים

י״ב באדר ה׳תשפ״א י״ב באדר ה׳תשפ״א 24/02/2021 | מאת מישל האלה, LCSW

הכוונות של המורה שלי היו טובות, אך השיעור שהיא לימדה אותנו היה פוגע.

גברת שטרן (שם בדוי), לקחה דף נייר וכיווצה אותו לכדור. לאחר מכן, היא פתחה אותו והחליקה אותו. היא עשתה עבודה יסודית, ודף הנייר היה מונח על שולחנה, שטוח. לאחר מכן, היא הרימה דף נייר אחר מתוך הערמה.

"רואים? למרות שיישרתי את הדף, הדף הזה לעולם לא ייראה אותו דבר", אמרה כשהיא מחזיקה את שני הדפים זה לצד זה לצורך הדגשה. "עדיין אפשר לראות את כל הקמטים".

המסר שלה היה ברור: טעויות הופכות אותנו לפגומים לנצח. אפשר להשתפר, לתקן טעויות, אך לעולם לא תחזרו להיות כפי שהייתם.

בשיעור זה שלימדה אותנו, היו שני מסרים מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.

פרפקציוניזם הוא עול סיזיפי – לא משנה כמה נתאמץ, לעולם לא נצליח להשיג מושלמות. אף אדם לא הגיע מעולם לכך, ואין סיכוי שאדם כלשהו יגיע למצב זה. שלמות איננה המטרה, המטרה היא צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מונע מאיתנו לנסות לממש את המטרות שלנו, כיוון שנרצה להימנע מכישלון וביקורת. המחשבה על כישלון כל כך מפחידה, עד שהיא מונעת מאיתנו ליטול את הסיכונים הדרושים.

כשהכרוז במירוץ מכריז, "למקומות, היכון, צא!", הפרפקציוניסט עלול להיתקע בשלב ה"היכון" ולעולם לא להתקדם לשלב ה"צא!". גישה נכונה יותר עבור פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.

זה מפחיד וממבט ראשון נוגד לאינטואיציה. נכון שתכנון והכנה מראש חיוניים להצלחה, אולם הם אינם המרכיבים היחידים המסייעים להשגת תוצאה חיובית. באופן פרדוקסלי, כישלון הוא השער להצלחה. לנסות, להשקיע את מירב המאמצים, להיכשל ואז לנסות שוב – זהו תהליך ההתהוות של כל יוזמה מוצלחת.

פרפקציוניזם הוא תוצאה של בושה. בדומה לפרפקציוניזם, בושה אף פעם אינה מועילה והיא אף פוגעת בהישגים.

 

בושה היא התחושה שמשהו בי לא בסדר, לא במה שעשיתי

מה ההבדל בין בושה לחרטה? חרטה היא ההרגשה שמודיעה לנו שעשינו משהו לא בסדר, משהו שלא מסתדר עם הערכים שלנו. היא קשורה להתנהגות שלנו. כשאנחנו מרגישים אשמים, ומתחרטים על כך, הדבר מניע אותנו לתקן את הטעות. ברגע שהיא תוקנה, רגשות האשמה לרוב מתחלפות ברגשות כבוד עצמי או טוהר. אנו מרגישים שמשהו נרפא, כאילו אנו אנשים טובים יותר ממה שהיינו בעבר.

בושה היא לא התחושה שעשינו משהו לא בסדר, אלא שמשהו בנו לא בסדר. היא קשורה למי שאנחנו, לא למה שעשינו. בושה היא ההרגשה שיש לנו כשאנו מפֵרים נורמה מסוימת ומבקרים אותנו על כך. השיפוט הוא עלינו, לא על ההתנהגות שלנו.

רגש אשמה מעודד אותנו לתקן את ההתנהגות שלנו, אך הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לנו ופוגעת בערך העצמי שלנו. לכן, כדי להגן על עצמנו מפני רגשות הבושה האלה, אנו מכוונים לשלמות.

ברנה בראון, מרצה שחוקרת את נושא הבושה, מסבירה, "כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה תמיד מלווה אותו אי שם ברקע. היא נובעת מהדאגה לגבי מה שאחרים יחשבו. אנו מאמינים שאם נוכל להיראות מושלמים, לחיות בצורה מושלמת ולעבוד בצורה מושלמת, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם משמש כמגֵן, אולם זהו למעשה עול שאנו נושאים על כתפינו, בתקווה שהוא ימנע מאיתנו להיפגע".

כשמישהו גדל במקום של בושה (אמא שתמיד אמרה לו, "מה הבעיה שלך? אתה כזה מציקן" במקום לומר לו, "תפסיק להכות את אחותך תיכף ומיד"), זה הופך להיות חלק מהזהות שלו, בדיוק כמו שמו הפרטי.

הרב ד"ר אברהם טברסקי ז"ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל בין העברת ביקורת על ההתנהגות לבין העברת ביקורת על הילד. פעם אחת בראש השנה, כשהיה בן 10, האורח שהתאכסן בביתם הזמין אותו לשחק שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע ולא ידע אם זה מתאים לשחק שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח לו שזה בסדר לשחק, אז הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק פעמיים וניצח בשתי הפעמים.

מאוחר יותר באותו ערב, כשאברהם נקרא למשרדו של אביו, הוא ידע שיהיה עליו לעמוד בפני חוסר שביעות רצון. הוא נכנס למשרד וחיכה שאביו יפנה אליו. לאחר מספר דקות, הרים אביו את עיניו מספרו ושאל, "שיחקת שחמט בראש השנה?".

הרב טברסקי אמר, "כן, האורח אמר שמותר לנו".

אביו החזיר את מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר הבין את המילים שלא נאמרו. אף על פי כן, הוא לא יכול היה לעזוב עד שאביו לא שחרר אותו. לאחר כמה דקות הרים אביו את מבטו שוב ובחיוך על פניו ונצנוץ בעיניו שאל, "ניצחת אותו?".

אביו לימד אותו שאין זה מתאים לשחק שחמט בראש השנה, אבל שהוא לא ייצא מהחדר בהרגשה רעה על עצמו. "הטריק בהקניית משמעת טובה", הסביר הרב טברסקי, "הוא לחנך את הילדים כך שהם ילמדו שמה שהם עשו היה לא בסדר, מבלי לגרום להם להרגיש שהם רעים, גם אם עשו משהו לא טוב".

לחיות עם בושה רעילה, עם האמונה שאנו רעים, היא עול שכובל אותנו לעבר. עם זאת, כשאנו נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה שלנו כדי ללמוד מהחוויה, נוכל ליצור "אני" טוב יותר.

צלקות הן לא משהו שיש להתבייש בו. ניתן להפוך אותן למשהו יפה

בשעה שאיש מאיתנו אינו אוהב לטעות, הטעויות שאנו עושים הן בדרך כלל המורים הטובים ביותר שלנו. בתרבות היפנית יש מסורת עתיקה בשם קינצוגי, המכבדת את תחושת השבר והפגימות של אנשים. מסורת זו מדגישה את חוסר השלמות במקום להסתירה. קינצוגי פירושו "לחבר עם זהב" והיא מעודדת אנשים להישאר אופטימיים גם כשדברים מתפרקים. מסורת זו מתבטאת בשחזור ותיקון כלי חרס, במקום להשליכם.

היא מכירה בכך שתאונות קורות - כלי חרס אהוב עלול להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים בקינצוגי אינם זורקים את שברי החרס. במקום זאת, הם מדביקים ביחד את החתיכות השבורות זו לזו ומצפים אותם בלכה עם אבקת זהב, וכך מדגישים את הסדקים, במקום להסתירם. זהב הוא בעל ערך. זהב הוא דבר יפה. הוא הופך את כלי החרס מכלי פגום או שבור ליצירת אמנות.

צלקות אינן משהו שיש להתבייש בהן. ניתן להפוך אותן למשהו יפה.

אין ספק שאירועים טראומטיים כמו בושה משפיעים עלינו עמוקות. היא משנה את חיינו. היא גורמת לנו להרגיש כמו פיסת חרס שבורה שאין לה שימוש. אולם בידיו של בעל המלאכה הנכון, נוכל להפוך ליצירת אמנות.

זהו שיעור שחשוב ללמוד. אנחנו בו-זמנית גם בעל המלאכה וגם יצירת האמנות. המורה שטרן טעתה. אולי לעולם לא נהיה אותו הדבר אחרי הטעות – אך נוכל להיות אף טובים יותר.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן