איזה בנאדם דורש מהבן שלו שיהפך למשוגע? ולא רק דורש, אלא מתנה בכך חד משמעית בצוואה שלו את קבלת הירושה?

ואבא שידוע כאדם חכם מאד! כל מי שהיה קרוב אליו יכול היה להעיד נאמנה עד כמה היה חד וחריף עד יומו האחרון, צלול כיין!

ובכל אופן... זאת היתה הצוואה שלו... מוזרה והזויה, מבלבלת, צופנת סוד ודורשת פתרון.

ועם ערימת סימני השאלה האלה צעד הבן לביתו של רבי יהושע בן קרחה. אולי ידע התנא לפתור את החידה. לפני הכניסה לביתו של רבי יהושע בין קרחה יש חלון שמשקיף לתוך הבית, ומהצצה חטופה בו הוא מבין שהוא הגיע בזמן לא נח, מביך אפילו: רבי יהושע נצפה עומד על ארבע ובפיו צעצוע... זה בודאי לא מתאים להביך אותו בביקור בכזה זמן. אז הוא מחכה קצת, ואז עוד קצת, ליתר ביטחון, ורק אז הוא נכנס, עם הצוואה של אביו בו הוא מוריש לו את רכושו בתנאי שיהפך לשוטה, ומבקש את עזרתו ועצתו של רבי יהושע. ורבי יהושע עונה לו: "בדידי הוא עובדא" – אני עצמי עברתי כזה סיפור! וחבל שלא היית כאן לפני כמה דקות. אם היית רואה איך שיחקתי עם הילד הקטן שלי לפני כמה דקות, היית מבין שלהיות הורה זה לפעמים להיות קצת משוגע... וזה מה שאבא שלך בקש בצוואה שלו- שתתחתן ותגדל ילדים, וכשתחנך אותם תבין שאבא לפעמים צריך להתנהג בבצורה שובבה, משתוללת, צוחקת ומתפרעת, קצת משוגעת אפילו.

-----

ההורות עם שלל אתגריה היא אחד התפקידים התובעניים ביותר, התמידיים והבלתי מתפשרים. ודווקא בגלל האחריות האינסופית שמוטלת עלינו כהורים, לעיתים, משהו מהיופי המדהים והמרגש של המשימה הזאת מתקהה בנו. משהו בנו נהיה עייף, טכני, ולמרבה האבדה – מנותק קצת. הקושי הזה קיים כל השנה והמלחמה בו היא מלחמת השגרה בהתרגשות ובהתפעלות שלנו מאוצרות החיים, מהמתנה הנפלאה ששמה הורות, מהעוצמה וההתפעמות מגודל התפקיד -להיות שותפים לאל ולגדל ילדים לעבודתו.

וככה קורה לנו לפעמים, שבמקום להתלהב אנחנו מצטננים, אנחנו מתיבשים...

ובמקום לרדת ולשבת על השטיח ומשם לחבק ולשחק ולחנך אנו מדי מקובעים לשולחן העבודה שלנו, מדי רוצים להספיק גם את הבית וגם את העבודה, גם לחנך וגם עוד להספיק קצת לנוח...

ועם ככה המציאות ביומיום באה התקופה האחרונה והציפה זאת ביתר שאת: הילדים בבית, רבים מההורים נאלצים לעבוד גם הם מהבית. נוצר מצב שבו אנחנו כל הזמן עם הילדים. הם דורשים את תשומת הלב שלנו כל העת ואנחנו איתם שם, טכנית בודאי. עוזרים ונותנים, מלמדים ומתייחסים. אבל בגלל הלהטוט בכל החזיתות, והרצון לנצח בכל החזיתות בו זמנית- אנו נשחקים. ההורות נהית לפעמים מעייפת ומתישה. וזה מתסכל.

רבי יהושע בן קרחה מלמד אותנו שלחוות את ההורות הנכונה, שממלאת לנו את הנפש בכל האור והסיפוק, שמרגשת אותנו, שמשמחת ומחייבת אותנו כל רגע,  צריך להיות קצת משוגעים. צריך להקדיש זמן אולי כמה דקות בכל יום, שבהם נתמסר רק לילדים, להיות איתם בגובה העיניים, לשחק ולהשתולל, להרפות מה:"תאספו!","אל תריבו!", "תחזרו מוקדם!", "תשחקו יפה!", לרדת לשטיח ולהכנס אתם לתוך המשחק שלהם, להקדיש את הזמן ולא לדרוש מעצמינו שום דבר מעבר להורות עצמה.

ואז נרגיש את האושר הזה בגלים גלים, מציף את הגוף, ממלא את הנפש.

צחוק של ילד, חיוך של תינוק, ריצה בפארק, דשא שנדבק לבגדים, משחק כזה משוגע של הורים.