השבוע מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את חומש שמות. חומש בראשית, שקראנו עד עכשיו, עוסק בסיפורים של יחידים. אדם וחוה, נח, אברהם, יצחק ויעקב ועוד. חומש שמות מביא איתו שינוי – מכאן הסיפור כבר לא מתמקד בבודדים אלא בציבור, בעם שלם.

עיון בתחילת פרשת שמות מגלה שהתורה בחרה לפתוח את חומש זה דוקא בפירוט שמות (מכאן שם החומש והפרשה) בני יעקב שירדו למצרים, ושמהם התפתח עם ישראל.

למה פירוט השמות של היחידים שהתחילו את הדרך ליצירת עם שלם הם המבוא לסיפור של עמנו? לכאורה זה עדיין שייך לחומש בראשית, שם מתוארים מעשי בני יעקב בפירוט רב!

נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שלמרות החשיבות הגדולה שיש לקבוצה והמשמעות הייחודית של אומה, אל לנו לשכוח את הייחודיות של הפרט. גם אומה גדולה מורכבת מאנשים בודדים עם רצונות ויכולות אישיים. לכל אחד ואחת יש ניצוץ א-לוהי, היכולת לבחור ולהחליט כאדם חופשי ובעל רצון משלו. פירוש הדבר הוא שלכל אחד יש אחריות אישית ממנה נגזרת המשמעות של החיים בעולם הזה.

פוליטיקת זהויות

בימינו יש תפיסה שגורסת שכל בני האדם בעולם מחולקים לקבוצות שונות, וזהותו של האדם וכן דעותיו ותפיסותיו נובעות מהחברה/הקבוצה אליה הוא משתייך. לפי גישה זו, הייחודיות העצמאות המחשבה של האדם הם דמיון בלבד, הכל פוליטי. העולם מבוסס על קבוצות שונות שמנהלות מאבקי כח כדי לקדם את האינטרסים שלהם. שיח הזהויות תולה כל דבר בשיוך הקבוצתי. מישהו אמר משהו, זה בגלל שהוא גבר או שהיא אשה, הוא ימני או שמאלני, דתי או חילוני, שחור או לבן וכו', אין מקום לביטוי שהוא אינדיבידואלי לחלוטין.

בתפיסה זו יש אלמנט מאוד מסוכן, מכיון שלמרות ההשפעה הגדולה שיש ללא ספק לשיוך החברתי והקבוצתי של כל אחד ואחת מאיתנו, כאשר אנו מחלקים את העולם לקבוצות וצביעת כל דבר בצבע של הקבוצה, יש בכך משום הסרת אחריות אישית. אין דעה עצמית או חשיבה ביקורתית אמיתית, רק טיעונים שנועדו לבסס את "הקבוצה שלי" ולחזק את מעמדו של ה"שבט שלי".

לאחרונה שמעתי בחדשות קטע קצר שבו שאלו תלמידת מכינה קדם צבאית: האם לדעתה צריך שוויון בגיוס בנות ליחידות מובחרות בצה"ל. היא ענתה "לא", יש תפקידים שמתאימים יותר לבנים. ההלם שבו התשובה התקבלה, והתגובה "אני רגילה לשמוע דברים כאלו מגברים", ממחישים יותר מכל את הבעייתיות שבהכללה מסוג זה. בעיני המראיינת ההמומה לא יכול להיות שאשה תחשוב דבר כזה, כי הרי זו "טענה גברית". זה אנחנו והם – שתי קבוצות לעומתיות. איך יכול להיות שאשה תצדד ב"צד השני" (בדרך כלל במצבים כאלו נוטים לומר שהבחורה אומרת את מה שהיא אומרת בגלל שהרגילו אותה לחשוב כך, כי אנחנו חיים בחברה פטריארכאלית ואין לה מחשבה עצמית וכו' וכו'). במקום לקבל שלכל אדם באשר הוא יש ייחודיות ויכולת בחירה חופשית, עוד קודם לזהות הקבוצתית שלו, מקטינים את האדם והופכים אותו לבובת מריונטה שתלויה בחברה שבה הוא גדל ולקבוצה שאליה הוא משתייך.

הצד השני

הפתיחה של חומש שמות מלמדת אותנו לא ליפול למלכודת זו. אמנם מתחילים לספר את סיפורו המופלא של עם ישראל, את ההתעמרות של העם המצרי, את גאולת העם וכו', אבל גם העם – הציבור, מורכב מיחידים. מאנשים בודדים שלכל אחד יש משמעות עצמית וייחודיות שמבטאת את מהותו ולא רק את הקבוצה שאליה הוא משתייך.

לכן אמרו חכמינו ז"ל: "לפיכך נברא האדם יחידי.. [ש]כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". אין הכוונה שכל העולם שייך לי. אלא בריאת האדם כיחיד, כבודד, מלמדת שעלי לחשוב במושגים של "העולם כולו באחריותי" אני לא יכול להתנער מאחריות ולהפיל את ההתנהגות שלי על הקבוצה, על החברה. בריאת האדם כיחיד, התחלת סיפור האומה דווקא בפירוט האנשים הפרטיים, מלמדת אותנו אחריות אישית וציבורית!